מעשר כספים: איך, כמה, ולמי נכון יותר לתת צדקה, לפי ההלכה?

שאלה: כמה אחוזים מההכנסות שלי, אני אמורה לתרום לבית הכנסת, וכמה לעניים, ולכל שאר המטרות?

.

תשובה בשילוב מקורות:

המענה לשאלה חשובה זו מורכב מכמה פרטים, בעזרת ה’ נפרט כעת את עיקרי הנושאים, ולאחר מכן נכתוב דברי סיכום:

הסכום הכללי שאמורים לתת לצדקה

באופן כללי, האחוזים שאמורים לתרום למטרות צדקה (ובתוך זה מתחלקות כל המטרות), הם לפחות עשר אחוז מההכנסות[1]. והוא הנקרא “מעשר כספים“. ומצוה מן המובחר לתרום עשרים אחוז מההכנסות[2], והוא הנקרא “חומש“.

[ודעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל, שמה שכתוב בתלמוד[3] שהפרשת מעשר מהפירות הוא סגולה לעושר, ואף מותר “לנסות” את הקב”ה בזה, כל זה נכון גם לענין מעשר כספים וגם בימינו[4]].

ואין לתרום יותר מעשרים אחוז[5]. אלא א”כ הוא אדם עשיר, שאז מותר לו לתרום יותר מחומש, ככל שידו משגת[6]. אבל ל”החזקת תורה” (כלומר לפרנס את אלו שלומדים תורה כל היום ובעקבות כך אין להם אפשרות להתפרנס לבד) גם אדם שאינו עשיר, מותר לו תמיד לתרום יותר מעשרים אחוז[7], והסיבה, מפני שהמובטח למי שיחזיק תורה שיהיה לו מזה ברכה בעסקיו[8]. וע”ע בהערה[9].

סדר הקדימה בתרומות

ישנו סדר עדיפויות לצדקות, כלומר למי עדיף לתרום, ולמי יש עדיפות שניה ושלישית וכן הלאה. להלן סדר העדיפויות לפי ההלכה:

1) ראש סולם העדיפויות, היא החזקת תלמידי חכמים (“החזקת תורה” כנ”ל) קודמת על כל שאר הצדקות[10]. כי הם העניים החשובים ביותר. ואין לך צדקה גדולה מזו^[11]. ובפרט לענין הסכום של “מעשר כספים”, עיקר החיוב הוא להחזקת לומדי התורה[12].

ובתוך הגדרה זו: החזקת אברכים בארץ ישראל, קודמת להחזקת אברכים במקום מגוריו (כמו שהארכנו בזה במקום אחר)[13]. והחזקת אברכים במקום מגוריו, קודמת להחזקת אברכים במקומות אחרים[14].

והחזקת אברך שהוא תלמיד חכם גדול, קודמת להחזקת אברך שהוא פחות תלמיד חכם ממנו[15]. (ומטעם זה, עפ”י רוב, החזקת אברכי כולל ברכת אברהם, קודמת להחזקת אברכים מכוללים אחרים[16]).

והחזקת אברכים (תלמידי חכמים שהם כבר נשואין) היא גדולה יותר מהחזקת בחורי ישיבות, והחזקת בחורי ישיבות היא גדולה יותר מהחזקת לימוד ילדים[17].

ומותר לעשות הסכם “יששכר וזבולון” בכספי מעשרות[18].

2) העדיפות השניה, היא מתן צדקה לעניים (שאינם תלמידי חכמים). ובתוך הגדרה זו: עני הזקוק לאוכל, קודם לעני הזקוק לביגוד[19]. ואשה עניה, קודמת לגבר עני[20]. ועני כהן קודם לעני לוי, ועני לוי קודם לעני ישראל[21]. עניים מבני משפחתו קודמים לעניים אחרים, ועניי עיר מגוריו קודמים לעניים אחרים[22]. [ויש אומרים שלתרום לבניית בית הכנסת עדיף מפרנסת עניים שאינם ת”ח ואינם חולים[23]].

3) העדיפות השלישית, היא נתינת צדקה לצורכי מצוות שונות[24], ובכלל זה תחזוקת בית הכנסת, קירוב רחוקים, בניית מקוואות, הדפסת ספרים תורניים, לתרום ספרים תורניים למקומות שילמדו בהם, וכיוצא בזה.

וצרכי חופה להכנסת כלה עניה, אע”פ שזה כ”צרכי מצוה”, עם זאת נחשבת כצדקה גדולה מאוד[25], ובפרט אם הכלה יתומה[26].

חלוקת כספי מעשות לכמה מטרות

למרות סדר הקדימה שקבעו חז”ל (כנ”ל), נקטו הפוסקים שמותר לתת חלק מכספי המעשרות גם למטרות צדקה אחרות (כגון אלו שנזכרו לעיל בעדיפות 2 ו3), ויש בזה גם קצת מעלה כי בכך זוכר בזכויות שונות[27], אלא שעכ”פ רוב הסכום (או לפחות חצי) צריך לתת להחזקת תלמידי חכמים[28].

ומדין “הכרת הטוב” נכון מאוד שחלק מכספי הצדקות שהוא נותן, שיתן לקופת בית הכנסת שהוא מתפלל בו[29], כגון לתשלומי חשמל ומים ותחזוקה וכיוצא בזה.

גם ישנו נכון מאוד הדבר לתת חלק מתרומותיו ל”קירוב רחוקים” (למי שאינו יכול לעשות את הקירוב בעצמו), כיון שעפ”י תורתנו הקדושה כל יהודי יש לו אחראיות אישית לדאוג ולהשתדל לטובת המצב הרוחני של כל עם ישראל[30], ואם לא יכול להשתדל בגופו עכ”פ יכול להשתדל ע”י ממונו[31] (אע”פ שאין “חיוב” להוציא ממון על זה[32]), בכך שמסייע ליהודים אחרים להביא את מאור היהדות לאלו שלא זכו להכירה כראוי. [עכ”פ יצויין שגם במה שמחזיק תלמידי חכמים הוא מקרב את הרחוקים, כי פעילות אירגוני קירוב רחוקים היא ה”השתדלות” ברובד המעשי, אבל ברובד הרוחני מה שמביא את רוח הטהרה לתוך לבם של היהודים הרחוקים כדי שיתעוררו לחזור בתשובה כאשר נחשפים לחומר של האירגונים הנזכרים, היינו לימוד התורה של בחורי הישיבות והאברכים[33]. אבל סוף סוף מן הנכון להיות שותף גם בחלק ה”ההשתדלות” של הפעילות].

וכמו כן מצוה לאדם לפחות פעם אחת בחייו, לתרום סכומים נכבדים ל”מצוה הקבועה לדורות”[34] (כלומר מצוה שתשאר תמיד), שהיא בניית בתי כנסיות ובתי מדרשות[35], או הוצאת ספרים לאור[36].

לסיכום:

יש לתת לפחות עשר אחוז מההכנסות למטרות צדקה (ומצוה רבה לתת עשרים אחוז). ומתוך סכום זה, יתן לפחות חמישים ואחד אחוז (מאותם עשר\עשרים אחוז) להחזקת תורה (ובפרט לתלמידי חכמים בארץ ישראל), ואז מתוך הסכום שנשאר, יחלק כרצונו למטרות צדקה השונות (כגון אלו שהוזכרו לעיל), ועכ”פ אחוזים מסויימים ראוי להקפיד לתת לבית הכנסת שמתפלל בו (אך אין צורך שיהיה סכום גדול), ואחוזים מסויימים יתן לקירוב רחוקים (ראוי שיהיה סכום מכובד). ולפחות פעם אחת בחייו יתן סכום נכבד לבניית בית הכנסת או בית מדרש, או להדפסת ספרים תורניים.

.

מקורות:

[1] דומיא דמעשר הפירות, דכן הוא גם לענין כספים, כנפסק בשו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’. ומקור לדין מעשר כספים, נביא להלן בשם הספרי והמדרשים. וראה אריכות בזה בדברי בזה מרן הגרע”י זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ג ריש סי’ ע”ו.

[2] שו”ע שם.

[3] תענית דף ח’ סוע”ב וט’ ע”א: “ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך. אמר ליה עשר תעשר. אמר ליה ומאי עשר תעשר? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה זיל נסי. אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב לא תנסו את ה’ (דברים ו’). אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג’ י’) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

[4] מאור ישראל תענית דף ט’ ע”א. וכתב כן גם בתשובה כת”י שהשיב בסוף ימיו, ונביא בזה צילום התשובה:

[5] כתובות דף נ’ ע”א ודף ס”ז ע”ב. רמ”א ביו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’.

[6] עפ”י הרמב”ם פ”ז מהל’ מתנות עניים הל’ ה’, ומרן שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’, וכפי שדייק בחכמת אדם כלל קמ”ד סע’ י’, וכ”כ בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סוף סי’ ג’, וכ”כ בשו”ת תשובה מאהבה ח”ב או”ח סי’ תרנ”ו, וכן דעת השבילי דוד ביו”ד סי’ רמ”ט, וכ”כ בספר כבוד חכמים על הירושלמי ריש פאה סי”א. וכן הכריע בעל המשנ”ב בספרו תורת חסד פרק כ’ והביא ראיה מדברי התוס’ ב”ק דף ט’ ע”ב ד”ה אילימא וכן מסיק בשו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכ”א (ושם רצה ללמוד כן גם מדברי רבינו בעל האור החיים הק’ זלה”ה בספרו ראשון לציון הל’ צדקה סי’ רמ”ז סע’ ב’, אלא דשם נראה גדר אחר לכאו’), וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ה סי’ ל”ד אות ב’, וכ”כ בשו”ת ושב ורפא ח”א יו”ד סי’ נ”א, ועוד שלמים וכן רבים. וכעי”ז בשו”ת חוות יאיר סי’ קפ”ו עיי”ש. ואף דאיכא דפליג, כבר עמא דבר כסברת המתירים, ובפרט דכאמור כן משמעות מרן השו”ע, ואנן אתכא דמרן סמכינן. [ואם כי חלק מהפוסקים הנ”ל הזכירו בזה לשון “עשיר מופלג” – בימינו כל אדם שמוגדר כ”עשיר” הוא בכלל “עשיר מופלג” שעליו נתכוונו, ואכמ”ל]. ויש לצרף את דעת הפסוקים דאין “איסור” לבזבז יותר מחומש אלא רק שאין חיוב (ובפרט אם העניים לפנינו וכ”ש אם מבקשים), וכפי העולה לכאו’ מדברי הרמב”ם בפירוש המשניות ריש פאה וז”ל: “ולא יתחייב יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשוה כן ממידת חסידות” עכ”ל [והאריך לדון בזה מרן החיד”א על ברכי”ו יו”ד סי’ רמ”ט סק”א, ושם בשיורי ברכה מספרו פתח עיניים, וע”ע מש”כ בזה במהר”י קורקוס בפ”ז המל’ מתנות עניים הל’ ה’, ובשו”ת בית דינו של שלמה סי’ א’, ולמהר”ש יפה זלה”ה בספר יפה מראה פ”ק דפאה, ובחינא וחסדא על כתובות ח”ג דף נ’ ונ”א, וביפה ללב יו”ד סי’ רמ”ט סק”ז, ובמשרת משה הל’ מתנו”ע פ”ז ה”ה, ובלב מבין נאברו הל’ דעות פ”ה הי”ב, ובשו”ת ישכיל עבדי ח”א יו”ד סי’ י”ג, ושאר האחרונים, ואכמ”ל]. וכן הורה רבה של ירושלים מוהר”ר שמואל סלאנט זצוק”ל כמובא בספר אדרת שמואל סי’ רס”ח, דאין “איסור” לבזבז יותר מחומש לצדקה, ואכמ”ל.

[7] שיטה מקובצת לכתובות (כתובות דף נ’ ע”א ד”ה המבזבז), והביאו מרן החיד”א זצ”ל בברכי יוסף יו”ד סי’ מט”ר סקי”ג. וכן פסק הגאון בעל המשנה ברורה זצ”ל באהבת חסד ח”ב פרק כ’ סי’ ד’. וכן דעת לעטרת ראשנו מרן הראש”ל הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל בספרו ענף עץ אבות פרק ב’ עמ’ ק”ט, שפירש בענין “מרבה צדקה מרבה שלום”, שהכוונה היא שמרבה יותר מחומש לעמלי תורה, דמותר אפי’ לכתחילה, עיי”ש. והניף ידו שנית גם בגליונות שנדפסו מסביב לשו”ת יביע אומר הנדפס מחדש. ובשנת תשע”ו החתמנו על פסק דין זה כל גדולי הרבנים ודיינים שליט”א, ובהסכמ”ה עלה להוראה זו גם הכהן הגדול מאחיו חכם שלום כהן שליט”א.

[8] הגר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו צדקה לחיים אות קכ”ד, דנותן טעם לשבח להוראה זו, דהנה הא דתיקנו באושא דאין לבזבז יותר מחומש, היינו מחשש שמא יצטרך לבריות, משא”כ כשנותן לתלמוד תורה לא שייך כלל להאי חששא, וז”ל: “דלתלמוד תורה יבזבז יותר מחומש, יען זכות התורה משנה מזל לטובה, וברכת ה’ היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה.” עכ”ל.

[9] והנה הגאון בעל אילת השחר זצ”ל היה רגיל להבטיח הצלחה מופלגת בעסקים למי שהיה נותן חמישים אחוז מההכנסות להחזקת תורה, והבהיר הטעם, מפני שאז נעשה הקב”ה שותף בעסק, שהרי חצי מההכנסות הם כביכול בשבילו יתברך.

[10] משנה סוף הוריות דף י”ג ע”א, רמב”ם פ”ח המל’ מתנות עניים הל’ ח”י, שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’.

[11] וכדאמרו חז”ל בקהלת רבה פרשה יא אות א’: “א”ר ביבי אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה”. והטעם, כי מצות תלמוד תורה כנגד כולם היא, ודרשינן במועד קטן דף ט’ ע”ב: “וכל חפצים לא ישוו בה – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה”. וכתב מרן בעל השו”ע זצ”ל בשו”ת אבקת רוכל סי’ ג’ וז”ל: “כמו שבתרומות [מפירות השדה] ומתנות [כהונה] וכו’ ראוי שישתדל לתיתם חציים או רובם לבעלי תורה [וכו’] וכמו שאמר בחולין [דף קל’ ע”ב] למחזיקי בתורת ה’ יש להם מנת, ושאר המחזיקים כו’ [וז”ל הגמ’ שם: “ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה’ (דברי הימים ב’, לא ד’) – כל המחזיק בתורת ה’ יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה’ אין לו מנת.” ע”כ]. הרי לענין המעשר, לבעלי תורה הוא הטוב, ועץ חיים היא למחזיקים בבעלי תורה העניים. וכן בירושלמי ריש פרק בני העיר [מגילה פ”ג סוף הל’ א’] וז”ל ר’ חייא בר אבא אזל לתמן יהבי ליה פריטי למפלג ליתמי ולארמלתא נפק פלגינהו לרבנן [וכו’], ומרדכי [כצ”ל] מייתי לה ריש פסקי דבתרא [ב”ב סי’ תפ”ו]. א”כ אנו רואים אפי’ שהנותן הצדקה נתנה לחלקה ליתומים ולאלמנה, חלקה רבי חייא לחכמים שלא מדעת הנותן, א”כ שכרו גדול.” עכ”ל מרן ז”ל.

[12] ובכן, כתבו מרן החיד”א בברכ”י יו”ד סי’ רמט’ סק”ג והגאון משנ”ב בספרו אהבת חסד פרק יט’, דמקור הדין של נתינת “מעשר כספים” נאמר לענין עמלי תורה, כי כנודע, בכל הש”ס ומדרשים (שלפנינו) לא נמצא דין “מעשר כספים” זולתי במדרש תנחומא פרשת ראה אות ח”י, דשם איתא: “עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [כלומר לסוחרים] להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה”. ע”כ. וכן הוא בילקוט שמעוני פרשת ראה אות תתצג’. (ובתוס’ תענית דף ט’ ע”א מזכיר ספרי עם דרשה אחרת, אך לפנינו ליתא). ולפיכך מה שנהגו לתת כספי המעשרות גם למצוות אחרות כגון לעניים ולחולים וכיוצא, אינו אלא קולא. וראה גם להגאון מוהר”ש לאנייאדו זלה”ה בשו”ת בית דינו של שלמה בקו’ “הלכתה פסיקתא” שבחיו”ד סוף סי’ א’ (סוף עמ’ קיט’ בנדמ”ח) אות א’, ובספר מנהגי מצרים חיו”ד  בהל’ צדקה דיני “דברים שמותר וכו'” ד”ה דע (עמ’ רג’ בנדמ”ח). ואין להרחיב את היריעה.

ובספר אגרות ומאמרי החפץ חיים ס’ וסא’ נדפס”ו באו לך נאומיו שנאמרו באסיפת הרבנים בוילנא ובגרודנא, ושם נאמר: “לפנים בישראל היתה חובה על כל אחד לתת תרומות ומעשרות לכהנים וללוים וזאת היתה סגולה לעשירות, עשר בשביל שתתעשר. ועכשיו בימינו בני הישיבות הנם במקום הכהנים והלויים, וכל בן ישראל מחויב הוא לתת להם מנת חלקם המגיע להם על פי דין משום שהם הם הנושאים את דגל התורה, ברוך מקים את התורה.” עכ”ל.

[13] והדברים הנה נדפס”ו באו לך בקובץ ויזכור יוסף ח”א, בתוספת מרובה על העיקר, קחנו משם.

[14] עפ”י הנאמר בספרי פרשת ראה פסקא ס”ג, ובשו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’, וע”ע להלן.

[15] ירושלמי הוריות פ”ג הל’ ה’. רמב”ם פ”ח מהל’ מתנות עניים הל’ ח”י. שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ט’.

[16] וכפי שכבר העיד בגודלו מרן הראש”ל הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א, שאמר שהוא מכיר הרבה כוללים, וכולל ברכת אברהם הוא “הכולל הספרדי הכי טוב” (מצד רמת האברכים), עכ”ל, ודבריו מתועדים בווידיאו.

[17] הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל (ה”סטייפלר” מח”ס קהילות יעקב) בספר גדול שימושה עמ’ תרנ”א.

[18] הארכנו בזה בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ו שורש ד’, קחנו משם.

[19] עפ”י בבא בתרא דף ט’ ע”א. וכך נפסק בשו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ז’.

[20] כתובות דף ס”ז ע”א. רמב”ם פ”ח מהל’ מתנות עניים  הל’ ט”ו. שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ח’.

[21] משנה סוף הוריות דף י”ג ע”א וברמב”ם פ”ח המל’ מתנות עניים הל’ טו”ב ושו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’.

[22] ספרי פרשת ראה פסקא ס”ג. שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’.

[23] שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ ט”ז, והוא מדברי המהרי”ק במה שדייק מהירושלמי עיי”ש.

[24] דאע”ג דכבר פשטה ההוראה להתיר לתת מכספי מעשרות לצורכי מצוה (ולא רק לת”ח ועניים), מ”מ יש בזה עקולי ופשורי טובא (עיין שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’ ברמ”א, ושם בט”ז סק”א ובש”ך סק”ג, ושאר אחרונים חביבים, ואכמ”ל), ולכן הוא תחתית סולם העדיפויות. [וכמובן שמצוה גדולה היא לתרום לכל צורכי מצוה, אבל החיסרון הוא בכך שרוצים שיחשב הדבר כמעשר כספים, דלענין זה אינו מילתא דפשיטא כלל וכנ”ל. ועיין להגאון הח”ח בספרו אהבת חסד פי”ח שהכריע דעכ”פ כאשר מתחיל לנהוג לתת מעשרות צריך להתנות שיוכל לתת גם לצרכי מצוה, ועיין דרך אמונה פ”ז מהל’ מתנות עניים סקכ”ז].

[25] שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ ט”ו עפ”י כתובות דף ס”ז.

[26] דדעת שו”ת מהר”מ אלשקר סי’ ע”ב, דדוקא באופן זה הוא דשייך מצות “צדקה”, והובאו דבריו בש”ך ביו”ד שם סקי”א.

[27] מוהר”ר אלעזר פאפו זלה”ה בספר פלא יועץ ערך “בוחר”.

[28] כפי שכבר הבאנו לעיל, כל המקור לדין של נתינת “מעשר כספים” נאמר לענין עמלי תורה, כמבואר בספרי ובמדרשים וככל שהזכרנו לעיל. ועפ”ז כתב ה”חפץ חיים” זלה”ה בספרו אהבת חסד פרק יט’, דמי שלא יכול לחלק את כל כספי המעשר לתלמידי חכמים, מ”מ צריך להקפיד לחלק רוב המעשרות לת”ח, או לכל הפחות חצי, עיי”ש.

[29] מילתא דפשיטא.

[30] שבועות דף ט”ל ע”א.

[31] כיו”ב שמענו מהגאון רבי משה צדקה שליט”א. וכ”כ בתורת יהודה ח”ב פרשת כי תבוא עמ’ ש”ל.

[32] שו”ע יו”ד סי’ שנ”א סע’ מ”ח בהגהה. ועכ”פ דוקא מסיבה זו, אפשר להחשיב מכספי מעשרות, כאילו היה חיוב בדבר, אין אדם פורע חובו במעשרות.

[33] הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק”ל והגראי”ל שטיינמן זצוק”ל.

[34] ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ”ב, קהלת רבה פרשה ה’. ומובא במג”א סוף סי’ קנ”ד.

[35] רש”י על קהלת ה’ ט’ (שכוונת רש”י בזה לפרש דברי חז”ל הנ”ל דיש לעשות בממונו מצוה קבועה, וכמו שהבהיר החבי”ף זלה”ה בתנופה חיים דף שי”ד ריע”ג ובתוכחת חיים פרשת ויגש ובכמה דוכתי).

[36] לב שומע הכהן בהקדמה אות ג’. וראה נא בעניינו אריכות דברים בזה בהקדמה לספרי הקטן שושנת העמקים על חופה וקידושין, עמ’ ל”ז ואילך.