מקורות ונימוקים:
הנלקחת בשבי על ענייני נפשות והשתחררה – האם מותרת לבעלה ישראל
מתני’ כתובות כ”ז. “עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד אפי’ שפחה הרי אלו נאמנין ואין נאמן אדם על ידי עצמו, ע”כ.
מבואר מדברי המשנה שכהנות דווקא אסורות לבעליהן הכהנים, אולם הנשואות לישראלים מותרים לחזור לבעליהן.
אולם במשנה בכתובות דף כ”ו: איתא, האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים, על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה, ע”כ.
ונחלקו הראשונים בביאור דברי המשנה שאסרה את מי שנחבשה על ידי עובדי כוכבים על ידי נפשות, האם הוא באשת כהן או אף באשת ישראל ומשום החשש שמא התרצתה האישה לדבר עבירה.
דעת הרמב”ם והגאונים שהמשנה מדברת באשת כהן, כ”כ הר”ן, וכ”כ הרב המגיד בשם הרמב”ן הרשב”א והרא”ה והריטב”א, שאין חוששין שמא נתרצתה האשה לשבאים לדבר עבירה על מנת להציל נפשה, לכן אם היא אשת ישראל מותרת לבעלה.
אולם רש”י והתוס’ בכתובות כ”ו: פירושו בביאור דברי המשנה שהחשש הוא שמא נתרצתה האשה באחד מהן, ומשמע מדבריהם שגם אשת ישראל תהיה אסורה לבעלה משום חשש זה.
לעניין הלכה, בשולחן ערוך אבן העזר סימן ז’ כתב בסעיף י”א כדעת הרמב”ם והגאונים ורוב הראשונים, שאשה שנחבשה על ידי גויים אפילו ע”י נפשות איננה אסורה אלא לבעלה כהן. אולם הרמ”א הביא די”א שע”י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה, והיינו כדברי התוס’ והרא”ש והטור, וכפי שכתב בפסקי מהרא”י סימן צ”ב.
ובפתחי תשובה ס”ק י”ד הביא לדברי ספר ברית יעקב אות י”ז שהביא לדברי הרדב”ז בתשובת כתב יד סי’ ב’ אלפים שי”ו שתמה על מהרא”י סימן צ”ב שכתב לא ידענ’ שום גאון שכתב כהרמב”ם דמותרת, שהרי באמת הר”ן כתב בשם הגאונים כהרמב”ם והרב המגיד כתב שכן הכריחו האחרונים והם הרמב”ן והרשב”א והרא”ה והריטב”א וכן עיקר דלא חיישינן שמא נתרצית ומותרת לבעלה ישראל ומהרא”י לא ראה לא דברי הגאונים ולא דברי האחרונים עכ”ד.
ובשו”ת דברי שלום אבן העזר חלק א’ סימן י’ הוסיף עוד וכתב, שכדברי הרמב”ם והגאונים הסכים גם הנמוק”י, שהמשנה באשת כהן מיירי, וכ”כ תוס’ רי”ד לחלוק על פירוש רש”י, וז”ל ואינו נ”ל דא”כ גם בשבויה נאמר כן ונאסרה על בעלה ישראל והיאך מתנה אדם לאשתו אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו אלא ודאי אעפ”י שמפקירים אותה לא חיישינן שמא מתרצית אלא הכל הוא באונס, וכך פי’ גם ר”ח ז”ל אסורה לבעלה כהן ע”ש, וכ”נ דעת המאירי שכתב וי”מ אף לישראל שמא נתרצית לאחד מהם, וגאוני ספרד פירשו אסורה לבעלה כהן מחשש אונס, אבל לרצון ודאי כדי לאוסרה לישראל אין חוששין, הא לבעלה כהן אסורה, וה”ה לכל כהן משום זונה עכ”ל ע”ש, ומשמע שדעתו כדברי גאוני ספרד שהביאם לבסוף. וציין עוד שכן הוא בהדיא בדברי המאירי על מסכת עבודה זרה דף כ”ג. וכן נקטינן לדינא.
וכן מוכח מדברי החלקת מחוקק בס”ק י”ח, דלדינא נקטינן כסברת השו”ע ודלא כסברת היש אומרים שהביא הרמ”א.
הנלקחת בשבי ומקווה לשוב – מותרת לבעלה
אמנם בנידון השאלה לעניות דעתי, יש להתיר את הנשים השבות משבי החמאס לבעליהן בלא פקפוק, הואיל ואף המהרא”י עצמו שהחמיר, כתב שבמקום שהאשה נלקחה בשבי ומקווה לשוב ולהשתחרר על ידי פדיון שבויים וכדו’, במקרה כזה אין חוששים שמא התרצתה להיבעל לאחד מהעכו”ם, כי מקווה היא להיפדות ולחזור לביתה.
זה לשון תרומת הדשן שם בפסקים וכתבים סימן צ”ב: עוד היה לצדד קצת להיתר מתשובת רבינו שמחה שבידי, דכתב בכ”מ שהיא סבורה לחזור ע”י פדיון מותרת, וכן נמי אחרי שהקהל פעלו להצילה, וכן עלתה בידה נימא דאיכא בטח על ככה ולא המציאה נפשה להתרצות לזנות בשביל הצלת נפשות, דסבורה היא לינצל ע”י פדיון ושחדים.
כן הביא הרמ”א בהגהתו לשולחן ערוך שם אבן העזר סימן ז’ סעיף י”א בזה”ל: וי”א שכל מקום שהיא סבורה להחיות ע”י פדיון ולחזור, אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אף על פי שחבושה מחמת עצמה.
אכן אין נוגעים לנידון דידן, דברי הרמ”א שהוסיף וכתב כי בשעת הזעם והרג רב, התירו רבותינו לבעלה ישראל וכסברת השולחן ערוך. הואיל וכבר כתב הב”ש שם ס”ק כ”ז לבאר דאין זה אלא בכה”ג שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה לזנות, משום הכי התירו אשת ישראל אבל היכא דאיכא זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע”י הריצוי לזנות אסורה לבעלה.
הנלקחת בשבי למטרת מיקוח – אינה נחשבת כמי שנשבה ע”י נפשות
מקום נוסף להתיר בנידון שלפנינו, הואיל ולענ”ד נידון דידן אינו חשוב שנשבו על ידי נפשות, עד כדי שיש לחשוש שאותן השבויות יתרצו להיבעל לחוטפים כדי שלא יהרגו אותם. הואיל ומחבלי החמאס לא טרחו לקחת איתם חטופים בשבי לתוככי עזה בשביל להרוג אותם, אלא בשביל להשתמש באותם השבויים כקלף מיקוח לשחרור מחבלים הנתונים בבתי הכלא בישראל, שהרי אם היו רוצים להרוג אותם היו הורגים אותם בשטח ישראל ולא טורחים לסחוב אותם איתם עד לעזה, ואף השבויים יודעים זאת בהיותם נתונים בשבי.
לפיכך רחוק בעיני לומר שיש לחשוש שמא נתרצו להם כדי שלא יהרגו אותם, אלא ככל שפגעו בהם אותם מחבלים ארורים, ודאי היה זה בעל כרחן ובלא רצון כלל, ואין לאוסרם על בעליהן ישראלים.
על כן למעשה, אותן השבות משבי החמאס, ותהי נפשם לפליטה, מותרות לבעליהן ישראלים ללא חשש.
וה’ הטוב ירחם על עמו ישראל ויאבד את כל אוייבינו הקמים עלינו לרעה, וכשם שעשה לאבותינו ניסים ונפלאות בימים ההם בזמן הזה, כן יעשה לנו בימינו אנו, וישיב את כל יתר החטופים שנותרו בידי ארגוני הטרור השפלים, וימהר לגאלנו גאולה שלמה במהרה.
