מקורות ונימוקים:
חיוב תשלום דמי תיווך על פי ההלכה
סיבת חיוב תשלום דמי תיווך, שונה בין מקרה בו הזמין מבקש השירות את המתווך, שיספק לו שירותי תיווך, שאז החיוב הוא מדין שכירות פועלים. לבין מקרה בו לא פנה מבקש השירות למתווך שיספק לו שירותי תיווך, שאז נדרש מקבל השירות לשלם למתווך מדין ‘יורד לשדה חבירו’. כמבואר בדברי הגאון בביאור הגר”א לשולחן ערוך חו”מ סימן קפ”ה ס”ק י”ג ובסימן פ”ז ס”ק קי”ג.
במקרה שלפנינו, כיון שבעל הבית פנה לשוכר וביקש ממנו למצוא לו שוכר חילופי לדירה, ואף אמר לו שישלם לו על כך דמי תיווך, אין ספק שאם אכן השוכר תיווך לו שוכר חדש, על בעל הבית לשלם לו דמי תיווך.
אלא שעלינו להתבונן האם השוכר נחשב כמתווך או לא, לשם כך עלינו לדעת מי הציע לפועל את הדירה, האם הוא הגיע אליו לבד, או שהשוכר הציע לו אותה. אם אכן השוכר הציע לו אותה הרי שהוא המתווך, ועל בעל הבית לשלם לו דמי שכירות מלאים.
מתווך שרק מסר מספר פלאפון של בעל הדירה
למרות שבדברי הנו”ב חו”מ סימן ל”ו, כתב בנוגע לדמי שדכנות, שיש לחלק את תשלום השדכנות בין המתחיל לגומר, ומתחיל שרק מסר את פרטי ההצעה איננו מקבל את כל דמי השדכנות.
בנידון שלפנינו אין לחלק בכך, הואיל ואין דברי הנו”ב אמורים, אלא בנוגע למקרה בו נכנס אדם אחד לשדך, ופעל לגמור את השידוך ולתווך בין הצדדים, אולם בכל מקרה בו לא היה מתווך נוסף, אלא לאחר הצעתו של השדכן הראשון, הסתדרו הצדדים ביניהם וגמרו את השידוך ביניהם, אף הנו”ב מסכים שהמציע יקבל דמי שדכנות מלאים.
נוסף לכך הרי הנו”ב עצמו כתב לחלק בין שדכנות לתיווך, הואיל ובתיווך אין הרבה פרטים מלבד הצעת המחיר ונתוני הדירה וכו’, לפיכך כתב שבתיווך המתחיל יקבל את מלוא שכר דמי התיווך, ואם נכנס מתווך נוסף יש להסתפק אם יחלוק עם הראשון בשכרו, בשונה משדכנות שכתב לחלוק את דמי השדכנות לשנים.
ז”ל הנו”ב שם, הדבר ידוע שהפרש גדול יש בין שידוך למקח, כי בעסק המקח אין שם דברים אמצעים והמקח תלוי רק בדמים, וכיון שהסרסור הביא אותם לעמק השוה בסך הדמים, כבר נגמר הדבר ולא חסר רק הקנין, ולכן אם המוכר דחאו להסרסור בדברים, ואחר כך הכניס עוד סרסור, בזה נסתפקתי קצת, אם רמאות הזה מחייב להמוכר לשלם לסרסור הראשון הפסדו. אבל בשידוכים יש הרבה פרטים לבד סך הנדן, כמו התחייבות מזונות ודירה ובגדים ומתנות, וכמה פעמים בשביל דבר קטן מתפרדת החבילה ונתבטל השידוך, ולכן כל זמן שלא השוה אותם השדכן הראשון בכל הפרטים, עד שלא נשאר שום דבר גדול או קטן שצריך לדבר בזה, עדיין לא נגמר השידוך על ידי השדכן, ואם אחד מהצדדים מכניס את אוהבו או קרובו לגמור הדבר, אפילו היה ביכולת של השדכן הראשון להשוותם גם כן בפרטים הללו, אין כאן רמאות כלל, וכזה נעשו מעשים בכל עת, ואין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומת, אבל לא שום דין ומשפט כלל.[וביאר הפת”ש דהיינו שאינו יכול לתבוע כלל חלק הגומר, אבל ודאי שצריך לשלם לו חלק המגיע למתחיל כפי תקנת המדינה שם] עד כאן.
