מקורות ונימוקים:
מתני’ קידושין ב’. האשה נקנית בג’ דרכים בכסף שטר ובביאה. וכן להלכה פסק השו”ע באבן העזר סימן כ”ו סעיף ד’, האשה מתקדשת בשלשה דרכים, בכסף או בשטר או בביאה.
למרות שבדברי המשנה והגמרא לא מוזכר עניין הקידושין בטבעת כלל, ומוזכר רק עניין קידושי כסף. כבר בדברי הראשונים מצאנו שהמנהג לקדש בטבעת, כפי שכתב המרדכי בקידושין סימן תפ”ח בזה”ל: נהגו העם לקדש בטבעת של זהב בלא אבן יקרה בתוכה משום דרוב בני אדם אינם בקיאין בשומא.
[העניין לקדש בטבעת בלא אבן, היא עניין בפני עצמו, ונועדה במטרה שלא להגיע למצב שהאשה סבורה שהאבן שווה יותר מכפי שהיא שווה באמת. כפי שמבואר בדברי הגמרא בקידושין ז’: ובדברי השו”ע אבן העזר סימן ל”א סעיף ב’].
מבואר אם כן שעניין טבעת הנישואין הוא אך ורק הדרך לבטא את השווי של נתינת הכסף בקידושי כסף. אולם אין עניין נוסף או אחר בטבעת הקידושין, מעבר לכך.
אמנם לאחר שכבר התפשט המנהג לקדש בטבעת, טבעת הנישואין מסמלת את העובדה שהאשה נשואה, כפי שכתב בספר נחלת שבעה.
לכן המנהג הוא שגם אשה שאיבדה את טבעת הנישואין שלה, רוכשת טבעת אחרת דומה לטבעת הנישואין למטרת הסמל שנשואה היא.
אולם לאור האמור לעיל, אין עניין בטבעת הנישואין לאחר שסיימה לבצע את מעשה הקידושין ושימשה בעצם ככסף הקידושין. ומבחינה עקרונית לאחר הקידושין יכולה האשה למכור אותה לאשה אחרת או להשליך אותה לאשפה.
לפיכך גם כאשר רוכשת האשה טבעת נישואין אחרת, אין צורך לבצע בה מעשה קידושין מסויים כלל וכלל.
