מקורות ונימוקים:
הנה דין זה מבואר בתור הלכה פסוקה בשולחן ערוך (יו”ד סי’ שצ ס”א) ללא עוררים וחולקים, וזה לשון השו”ע: אבל אסור לו לגלח שערו, אחד שער הראש ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו כל שלושים יום. ומקור דבריו בגמרא מועד קטן (דף יד עמוד א’) מדקאמר ליה רחמנא לאהרן ראשיכם אל תפרעו, מכלל דכו”ע מחייבי.
והנה אע”ג דמצינו קולא באחרוני הזמן גבי גילוח הראש והזקן היכא שעלול לאבד פרנסתו, וכמ”ש בשו”ת זרע אמת (סימן סט), ובדברי החיד”א בספרו מחזיק ברכה (סי’ תצג סק”ד), ובכה”ח (שם ס”ק יט). וע”ע בשו”ת חתם סופר (חאו”ח סי’ קנח) גבי מי שמקבל פני שר גדול שמותר לו להתגלח. וכן התיר הגרש”ז אוירבך זצוק”ל בספר שלמי מועד (פרק פה) במקומות שמקפידים שלא יופיע אדם שאינו מסודר או מגולח, ועלול להיפגע או עלול להיות לו הפסד ממון אם לא יתגלח, שרשאי להתגלח בימי הספירה.
אולם נידון דידן חלוק בתרתי מהנידון הנ”ל, א. דהתם איירי במנהג שנהגו ואינו דינא דגמרא דחמיר טפי. וכן ראיתי בשו”ת אגרות משה (חאו”ח ח”ד סי’ קב) דלמרות שהתיר לגלח זקנו בימי הספירה ובימים שבין י”ז בתמוז, כתב דבשבוע שחל בו ט”ב שאסרו מדינא דגמרא סוף תענית (דף ל.), אין להתיר. וא”כ גם בנד”ד שהוא אסור מדינא דגמרא, אין להתיר. ב. עוד חלוק נד”ד ממ”ש האחרונים הנז’, דהכא יכול להסביר סיבת היותו אינו מגולח למשיעי כראוי, אבל באופנים הנ”ל שדיברו האחרונים שנפגשו עם שר או מלך, שהיו מפרשים זאת כזלזול בהם, וגם בהפסד ממון שהתירו, איירי בדר בין העכו”ם ופרנסתו עלולה להיפגע כתוצאה מכך, וכמ”ש הגרשז”א שם, אבל בנד”ד אין הדבר מוכרע כלל שתיפגע פרנסתו ולא יקבלוהו לעבודה בשל כך, ואדרבה אם יסביר הדבר, קרוב הדבר שהדברים יתקבלו ויעשו רושם שהוא נאמן לדתו, ואם כן מן הסתם יהיה נאמן גם לעבודתו.
ולצורך חיזוק הענין ראה בשו”ת גל עיני ח”ב (סי’ מ) סיפור מזעזע בענין זה, והרווח שהרויח המקובל רבי סלמאן מוצפי זצוק”ל בצעירותו כתוצאה מכך שהחמיר ע”ע שלא להתגלח למרות שהיה לו צד גדול של הפסד ממון.
ומכיון שפרנסה מן השמים, וכבר אמר אדוננו דוד בתהילים: “שלח על ה’ יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק”.
