שאלה: אדם האומר לחברו בדרך כעס ‘הלוואי שלא תצליח’, ‘מן השמים ישלמו לך’ – כגמולך, או ‘יהי רצון שתפסיד’, האם עובר בלשונות אלו על איסור קללה?
תשובה: בכל הלשונות הללו עוברים באיסור תורה של קללה, וכן בכל איחול רע שמאחל אדם לחברו שיגרם לו נזק או עגמת נפש קטן כגדול בין כשאמרם בפניו ובין כשאמרם שלא בפניו, כגון, שאומר ‘מן השמים ישלמו לו על רעתו’ – שגרם לי, או שאומר לאדם אחר על פלוני, ‘הוא עוד יבוא על עונשו’ בכל זה וכיוצא בזה עוברים באיור תורה, ואין היתר לקלל אפילו חברו ציערו או הזיקו, אא”כ הוא רשע שיצא מכלל ‘עמך’ וראה בביאורים ההגדרה לכך.
א). מרן השו”ע (חו”מ סי’ כז) כתב, דהמקלל את חברו בשם או בכינוי, או בשמות שקוראים הגויים להקב”ה אם היה בעדים והתראה לוקה משום לא תקלל חרש, ואם היה דיין, לוקה עוד משום ‘אלוקים לא תקלל’ וכו’. ואם קילל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים – כגון שאמר ‘אל יהי פלוני ברוך לה’, אינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא. עכ”ד.
ומבואר שפסק כהרמב”ם (פכ”ו מסנהדרין הלכה ג’) שאפילו אינו מקלל בשם המיוחד, אלא בכל שם ובכל כינוי הוי איסור תורה, ושלא כדעת הראב”ד הנז’ שם שכתב, שאין חייבים אלא במקלל בשם המיוחד. והנה כבר העיר הרב נתיבות המשפט (שם סק”ב) שלפי”ז רבים נכשלים בעוון חמור זה, וזה לשונו: ובעונותינו הרבים רוב המון העם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז (גאט זאל איהם שטראפין, גאט זאל איהם שלאגן) ועוברים בלאו של תורה. עכ”ל.
ובפרט לפמ”ש מרן החזו”א (סנהדרין סי’ כ או’ י’) שגם לשון ‘יהא רעווא’ הוי בכלל קללה בכינוי דאיסורו איסור תורה ויש ע”ז מלקות, דרצונו לומר, ‘מן שמיא’. ולפי”ז כל לשונות מעין אלו הוי איסור תורה וכגון שאומר, ‘מן השמים ישלמו לך’, או שאומר ‘ה’ ישלם לך כגמולך’. שהרי לשונות אלו לא גריעי מלשונות של עכו”ם שכתב הרמב”ם דהוי איסור תורה.
ב). אלא שקשה לפי”ז כיצד מצינו בכמה דוכתי בש”ס שאמוראים קיללו בלשון זה אפילו את חבריהם וכן את העם, וכפי שמצינו בגמ’ שבת (דף קח.) שרב קילל את קרנא ‘יהא רעווא דתיפוק ליה קרנא בעינא’. וכן קילל רב את שמואל שלא יעמיד בנים. וכן מצינו בגמ’ בב”ק (צט:) ששמואל קילל את רב חמא בר גוריא ‘לעכר מוחך’. וכן מצינו בעוד דוכתי טובא, ויישב החזו”א (שם), דהתם היה הדבר בשביל כבוד תורה, דשרי אפילו לנדות, וכל שמותר לרב לנדות מותר לו נמי לקלל, ורב סבר שפעולת בחינה לגדול הדור ולרב מובהק, הוי זלזול בכבוד התורה, ואם ישתוק תרבה העזובה בקרב ישראל בכל ארץ בבל. יעו”ש. ולפיכך גם אלישע קילל את הנערים בשם ה’, וכדמצינו במלכים (ב’, ב’ כד), לפי שהתחייבו נידוי על שזלזלו בכבודו.
וכעין דברי החזו”א ראיתי שביאר הגר”א וסרמן בקובץ הערות (מסכת כתובות סימן ע), שכל האיסורים שבין אדם לחברו אינם אסורים אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך וכו’, וכן בלאו ‘דאלמנה ויתום לא תענון’, וכן בלאו דהונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה ומותר גם לקללו כמו שעשו כל הנביאים בישראל. עכת”ד. וסייעתא לדבריו ממ”ש הרמב”ם (פרק ו’ מהל’ דעות הלכה ח’).
ג). ובקללה שלא בשם ה’ או בכינוי, כתבו הרמב”ם (שם הלכה ד’) והשלחן ערוך (שם), דאינו לוקה ומיהו איסורא איכא. ולא ביאר איזה איסור האם מד”ת או מד”ס, והב”ח (סי’ כז), והש”ך (סק”א) כתבו, דהוי איסור תורה אלא שאין מלקות אלא בשם. וכן דייק הגרי”פ פערלא בביאורו לרס”ג (ל”ת מז מח), וכן מוכח מלשון רש”י תמורה (ד.) וזה לשונו: לא תקלל חרש, דמשמע בין קללה סתם ובין קללה שבשם, דקאי עלה בלאו. ע”כ. וכן כתב התומים (אורים סי’ כז סק”ד) בשם הכנסת הגדולה, ושכן משמע בתשובת מהר”ם מינץ. וכן פסק החזון איש (סנהדרין סי’ כ’ או’ ז’ ד”ה ולפי”ז), דהוי איסור תורה לקלל בלא שם ובלא כינוי אלא דאין ע”ז מלקות. וכדבריהם יש לדייק מדברי מרן בבדק הבית (סי’ כז) שכתב, דלא פליגי אלא לפוטרו ממלקות. איברא דהחינוך (מצווה סט) כתב להדיא דאל תהי ברוך לה’, אין בו לאו אלא איסור.
ועכ”פ לפי”ז אין שום היתר לאחל רע לשני בין בפניו ובין שלא בפניו, שהרי אפילו לומר אל יהי פלוני ברוך לה’ אסור, אע”ג דהוי קללה הבאה מכלל דברים, שהרי כשיסיר ממנו הבורא יתברך את הברכה יפסיד וכמ”ש הסמ”ע (סק”ז), כל שכן כשמוציא בפיו את הקללה. ואפילו אומר ‘אל יהי פלוני ברוך’ ולא ממשיך ואומר לה’, נמי הוי בכלל קללה. וכן מוכח בגמרא מכות (יא.) שקילל דוד את אחיתופל, כל היודע ואינו אומר ‘יחנק בגרונו’, וקרינן ליה התם קללת חכם. אלמא אית ליה שם קללה אפילו אינו מזכיר שם כלל אלא מאחל דבר היזק. וכן מוכח ממה דאי’ בכתובות (סו:) דבתו של נקדימון בן גוריון פסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום (ליום אחד), ואמרה להם: ‘ככה תתנו לבנותיכם’ וענו אחריה אמן. ובירושלמי (ספ”ה דכתובות הלכה יא) קרי להו קללה, דאי’ התם: אף על פי כן ‘קללה’ אותם ואמרה להם ככה תתנו לבנותיכם’. ובסופו של המעשה מובא שם בירושלמי, ‘אמר רבי אלעזר ב”ר צדוק, אראה בנחמה אם לא ראיתיה קשורה בשערה בזנב הסוס בעכו’ וקראתי עליה הפסוק ‘הרכה בך והענוגה’ וכו’. (ומבואר מזה, שאע”ג שחכמים לא ראו בזה דבריה קללה, שהרי ענו אמן, אלא שכיון שהיא התכוונה לשם קללה, נענשה). והתם היה איחול רע ללא הזכרת ה’ או כינוי וקרי להו קללה.
ולפי”ז בלשון זמננו כשאדם אומר לחבירו, ‘הלוואי שתמות’, או ‘הלוואי שתפסיד’, או ‘הלוואי שלא תצליח’, או כשאומר לחברו על פלוני לשונות אלו, נמי עובר באיסור, שהרי כתב הרמב”ם (פרק כו מסנהדרין הלכה א’) שאפילו קילל שלא בפניו וזה אינו שומע ולא נצטער הרי זה בכלל קללה. ויש להיזהר ולהזהיר בזה וכמדומה שהותרה הרצועה בזה בקרב המון העם.
ואפילו אם לא התכוון לקללו אלא אמר כן בשעת צערו ובוודאי שאינו חפץ שתתקיים קללתו, או שקלל אחד מבני ביתו, מכל חשיב קללה ועובר בזה, וכן נראה מדברי הפלא יועץ (ערך קללה ) גבי נשים רגזניות, יעו”ש. וכ”כ בספר הקללה לברכה – גרוס (עמ’ סד).
ד). ובעמדי בזה נתתי אל ליבי לחקור על עצם איסור קללה, האם האיסור הוא משום התוצאה של היזק הקללה לחבירו, או משום הגברא המקלל שמשחית בזה מידותיו, וראיתי שנחלקו בזה ברמב”ם בספר המצוות (מצווה שיז) והחינוך (מצווה רלא), שמהרמב”ם נראה שכל האיסור הוא מצד נפש המקלל שמרגילה לבוא לידי כעס ונקמה, אבל אין איסור מצד עצם הקללה שמזיקה, וכ”כ בדעתו החינוך, שלא יראה בדעתו נזק אל המקולל בקללה. אמנם החינוך פליג עליו וס”ל, דאין אנו יודעים באיזה ענין תנוח הקללה.
אולם לענ”ד דוחק להעמיד דברי הר”מ דס”ל דאין נזק בעצם הקללה, דהלא בגמרא בב”ק (צג.) מפורש, דלעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל את שרה, ונתקיים בזרעה, שנאמר הנה הוא לך כסות עיניים, אמר לה הואיל וכיסית ממני ולא גילת שהוא אישך וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהיו לך בני כסויי עיניים, ונתקיים בזרעה שנאמר, ‘ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות’. וכן בדוכתי טובא מצינו שאל יפתח אדם פיו לשטן, ‘וברית כרותה לשפתיים’, וראה בגמ’ מועד קטן (דף יח.) מעשה דפנחס ושמואל, ובעוד דוכתי טובא. וכיצד זה יאמר הר”מ שאין כח בקללה לחול. ואולי יחלק בין קללת ‘שליט’ וגדול לשאר בני אדם, ואבימלך נמי היה שליט (אלא שהיה גוי ולכך נקרא ‘הדיוט’).
והיותר נראה, שגם הר”מ יודה דיש כח בקללה לחול, אלא דס”ל שאין זה גדר האיסור, היינו שלא מצד זה אסרו קללה, שהרי אין זה ברור שיחול הנזק בכל גוונא ותלוי במקלל ובמקולל. וכן מבואר ברבינו בחיי (פ’ קדושים יט, ה) וז”ל: איסור קללה הוא כדי שיהיה האדם גדור בדיבורו ושלא ירגיל נפשו בתכונה רעה, ואין האיסור מצד חברו השומע אלא מצד עצמו. ע”כ.
ה). ודבר חדש בגדר איסור קללה ראיתי בשו”ת אגרות משה (חאו”ח ח”ג סי’ עח) שכתב, שאין טעם האיסור מצד עצם הקללה שמזיק לחברו, דהלא אין לחוש שתחול הקללה, לפי שבשמים לא יחושו לקללתו שהרי עושה איסור וגם הוא קללת חנם וברור שלא יבא בזה שום רעה לחברו. ועל כן כתב שאיסור קללה הוא משום בזיון שמבזה את חבירו, והוכיח כן מהר”מ שכתב (פכ”ו מסנהדרין הלכה א’) דאסור לקלל קטן ‘הנכלם’. ומשמע, דאם אינו נכלם אינו בכלל האיסור ואם היה האיסור מצד פעולת ההיזק, אין זה תלוי בגיל הקטן ואפילו קטן בין יומו היה אסור לקללו. ואין להעיר לפי”ז כיצד יפרש מה שכתב הר”מ, דאפילו שלא בפניו אסרה תורה לקלל וכדכתיב ‘לא תקלל חרש’, וחרש הלא אינו שומע. וצ”ל שאפילו שכעת אינו שומע, מ”מ כל ששייך אצלו שמרגיש בבזיונו אם יבזוהו, הרי זה בכלל הקללה. ולפי”ד הגרמ”פ זצ”ל אם אדם נתן רשות לאחרים קודם הקללה שיקללהו, אין בזה איסור וכמ”ש שם להדיא. עוד נפק”מ בשוטה שלא מרגיש בבזיונו וכמ”ש בגמ’ ובשו”ע (חו”מ סי’ תכ סעיף לז) שלפי”ד האגרו”מ, אין בו איסור קללה.
ומ”מ גם לדעת הגרמ”פ, במקלל עצמו יש איסור, ולא מועיל מה שמוחל על בזיון עצמו, כיון דבמקלל עצמו חלה עליו הקללה, מאחר וחטא בזה והוא מקרא ‘דהשמר לך ושמור נפשך’, יענישוהו מן השמים שהתורה אסרה להזיק לעצמו, וכ”כ הרמב”ם (פכ”ו מסנהדרין הלכה ג’), והרמ”א (סי’ כז ס”א).
אולם באמת שעצם חידושו של ר’ משה זצ”ל בגדר איסור קללה, לענ”ד נסתר מדברי הב”י (חו”מ סי’ כז) שכתב, דנכון יותר כגירסת הטור בר”מ שכתב ‘המקלל את הישן’, כי לא גרע מחרש, ושאין לגרוס קטן הנכלם. וכ”ה בהרבה גרסאות ברמב”ם שלפנינו. ומה גם שלפי”ד הר”מ בספר המצוות שנתבאר, שטעם איסור קללה הוא מצד נפש המקלל שמרגילה לידי כעס וכמ”ש בהבנתו ג”כ החינוך (מצווה רלא), לפי”ז מה לי קטן הנכלם או שאינו נכלל שניהם דין אחד להם וגם בקטן בן יומו יהיה איסור קללה. ועי’ גם בביה”ל (או”ח סי’ שכט ד”ה אלא) שכתב, דגם המקלל את השוטה, עובר בלאו דקללה. וע”כ דפליג על יסודו של הגרמ”פ, ודו”ק. גם לכאו’ יש להקשות לפי”ד האגרו”מ, הלא בגמ’ (סנהדרין פה:) ילפינן שהמקלל את המת פטור בשאר אדם, וגם בתורת כהנים (קדושים פרשתא ב אות יג) מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור. ואם כדברי האגרו”מ אמאי הוצרך למילף מקרא, הלא כיון שאינו חש את בזיונו, פשיטא דאינו בכלל קללה. איברא דיש לתרץ דבריו ע”פ מה דאי’ בברכות (יח:) ‘ונפשו עליו תאבל’, אלו המתים שיודעים ומרגישים מהנעשה עמהם בעולם הזה, וקשה רימה למת כמחט בבשר החי, וכיון שכן בעינן למעט את המת מקללה. וע”ע בשו”ע (סי’ תרו ס”ג) דחרם הקדמונים להוציא שם רע על המתים.
גם מה שכתב דאין לחוש לקללת המקלל שבודאי לא תתקיים, הנה בתשובת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן ח”ז (תשובה רפו) מפורש דיש בכח סגולת הקללה לפעול, ושאין זה כהסכמת הפילוסופים שתולים הכל בחק הטבע, אלא יש בכח סגולת הפה להיטב או להזיק וכדמצינו בכמה דוכתי במאמרי חז”ל, יעו”ש. וגם הרחיד”א בהערותיו יקבנו בשם ברית עולם על ספר החסידים (אות עו), כתב, שאם המקולל ראוי לכך, יתקיימו בו הקללות. וכ”כ הכה”ח – פלאג’י (סי’ א’ או’ ז’), דאין לזלזל בקללה שקיללו אותו ותיכף ומיד יעשה על התרת קללות הנז’ ברש”ש. ואולי כוונתו דאין זה גדר האיסור וכמ”ש לעיל בדעת החינוך, ועדיין צ”ע.
ו). אולם זאת יש לידע, דאדם שמכנה את חבירו בלשונות של גנאי, ולשונות מבוזים, כגון, שקורא לו בשמות של בעלי חיים, או שאומר לו ‘תועבה’, ‘נבילה’, וכיוצא בדברים ולשונות מכוערים אלו, לא חשיב קללה, (אע”ג שעובר כשאומר כן בפניו באיסור ‘לא תונו’, מ”מ לא חשיב קללה), ואע”ג דבגמרא שבת (דף קה.) איתא, דמאי דכתיב בקללת יואב את דוד ‘והוא קללני קללה נמרצ”ת’, נוטריקון נואף, מואבי רוצח צורר תועבה. וכל אלו לאו לשונות קללה נינהו ובגמ’ קרי להו קללה. ובשלמא אליבא דהאגרו”מ היה מקום לומר דאהכ”נ דזה נמי חשיב קללה כיון דהוי בזיון, ועי’ רש”י עה”ת (פרשת כי תצא כא, כג) על הפסוק, ‘כי קללת אלוקים תלוי’, דמשמע נמי הכי. אולם בגמ’ סנהדרין (סה:) על מה שאמר טורונוסרופוס לרבי עקיבא, ביזיתו, ביישתו, קללתו. ופרש”י: קללתו: הך קללה אינה אלא גידוף, וכן היה לשונם כמו ‘קללה נמרצת’ שלא היה שם קללה אלא גידוף. עכ”ל. ומבואר, שלא חשיב קללה. וכן כל מה שמרבית מהעולם קוראים לקללה, אינה קללה אלא גידוף, ונפק”מ לכמה גווני.
ז). והנה לענין קללת רשע, כתיב “ונשיא בעמך לא תאור”, וילפינן בגמ’ (בב”מ נח. ובסנהדרין פה.) דיצאו הרשעים שאינם עושים מעשה עמך. וראה במדרש רבה (פ’ וירא פרק מט סימן א’) כל מי שמזכיר את הרשע ואינו מקלל עובר בעשה, שנאמר ‘ושם רשעים ירקב’. ונהי דהמנח”ח (מצווה רלא) כתב לדייק, דפטור אבל איסורא מיהא איכא כדמצינו בשבת, וע”ש שחילק בין אם קילל בשם או בכינוי, שבקללה בשם ביטל מצוות עשה. ואין דבריו מוכרחין, דהתם איירי בשעשה תשובה ואפ”ה אין חייבים עליו, כיון דאיירי התם דנגמר דינו למיתה ובעמך אמרה התורה, וזה אינו מקוים. וכן מצינו בגמ’ מגילה (ה:) רב חזייה לההוא גברא דהוה קא שדי כיתנא בפוריא ולטייה. ועי’ עוד בגמ’ שבת (קכ:) לייט עלה אביי. ובגמרא ברכות (כט.), לייט אביי אמאן דמתפלל הביננו. ובב”מ (מח:) דרבא מילט לייטינן, דאינו עושה מעשה עמך. וכן מצינו שדוד קילל בתהילים (פרק לה) את הרשעים. וכן העלו האחרונים, דברשע אין איסור כלל, ראה בהגהות הגרי”פ פערלא ובספרו על רס”ג ח”א (מ”ע א’), וכן נקיט החזון איש (חו”מ סנהדרין סי’ כ או’ י’) דאדם שעובר עבירה במזיד, מותר לקללו בשם. וראה בגליוני מנח”ח להגרא”מ שך זצוק”ל שג”כ תפס על המנח”ח הנז’, וראה עוד במ”ש הרב המגיה על המנח”ח (הוצאת מכון ירושלים). וכ”כ הביאור הלכה (סי’ שכט ד”ה אלא) דמותר לקלל את הרשע. וע”ע בקהילת יעקב (בב”ק סימן מה). ועי’ בגמ’ ברכות (דף י.) במעשה דר”מ עם הנהו בריוני, ויש ליישב. וכן אנו מקללים בכל יום בתפילותינו את המינים והמלשינים. וראה בספר נחלת יעקב (ברכות יא) לבעל החוות דעת, שכתב לחלק בין ‘בריונים’ שהם חוטאים שלא הושרשו בחטא, לבין ‘מינים’ שהושרשו בחטא, ומצווה לקללן.
ונכרי מותר לקלל דלא גרע מרשע, וכן מובא בברכי יוסף (חו”מ סי’ כז סק”א) בשם הרב דינא דחיי דמצווה לקללו. אולם היפה ללב (חו”מ סי’ כז או’ ו’) כתב, שדינו של הרב דינא דחיי, היינו דוקא בגוי רשע ורע מעללים. וגם הרחיד”א עצמו בפירושו למסכת סופרים כתב, דע”פ הקבלה, אין ראוי לקלל אפילו נכרי. ומ”מ כו”ע מודי דאין בנכרי איסור קללה.
ואמנם בסתם חילונים של ימינו אין היתר לקללם, כיון שאנו דנים אותם לחומרא כתינוקות שנשבו וכאנוסים וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג מהלכות ממרים הלכה ג): אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח”כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. וכן אנו דנים אותם לחומרא לכל איסורי תורה היינו לענין ריבית, והשבת אבידה ולמרות שהם מחללי שבתות וכפי שהאריכו בזה גדולי האחרונים, ואכמ”ל.
ח). ולסיום אמינא מילתא דפשיטא, דמה שאסרו לקלל היינו אפילו כשציערו חברו והכעיסו והקניטו ואפילו הפסיד ממונו, דאל”ה מאי רבוותא דאסור לקללו, וכ”כ המנחת חינוך (שם). וכן נראה מדברי היש”ש (פרק המניח סימן כו, ופרק החובל סימן מב) הובא בפת”ש (חו”מ סי’ תכא סק”ג). וראה בחפץ חיים (באר מים חיים פתיחה ללאוין או’ ח’), דג”כ כתב דהוי ספק תורה ויש להחמיר לענין נקימה ונטירה כשציערו חברו צער הגוף, והכא נמי לא שנא, ואם ציערו בממון, לכו”ע איסורא איכא.
