שאלה:
אני גבאי בית כנסת בבורקלין, במסגרת תפקידי אני רוכש מעת לעת ספרים וסידורים לספריית בית הכנסת. בדרך כלל אני מבצע את הרכישות בחנות הספרים של גיסי, שגם עושה לנו מחירים טובים.
לפני כמה ימים רכשתי סידורים לבית הכנסת, וראיתי גם ספר קודש חדש שמשך את ליבי, שאלתי את גיסי כמה עולה הספר, הוא ענה לי זה מתנה בשבילך. אני יודע שאילולי שהייתי רוכש אצלו ספרים לבית הכנסת הוא לא היה מעניק לי את הספר במתנה, השאלה היא האם אני רשאי ליטול את הספר לעצמי.
תשובה:
הפוסקים נחלקו בהכרעת הדין בנידון שאלתך, יש שכתבו כי רשאי הינך ליטול את המתנה לעצמך כפי שאמר לך המוכר במפורש ‘זה מתנה בשבילך’. אולם יש שכתבו כי מאחר והמתנה ניתנה לך גם מכוח רכישת הספרים בכספי בית הכנסת, לפיכך עליך לחלוק את שווי המתנה עם קופת בית הכנסת.
מאחר ונחלקו הפוסקים בנידון, ובפרט שדעת רוב הפוסקים כדעה האחרונה, שגם במקרה זה על השליח לחלוק את הרווח עם המשלח, לפיכך בכדי לצאת ידי כל הדעות, עליך לשלם מחצית משווי המתנה לקופת בית הכנסת.
מקורות ונימוקים:
בגמרא בכתובות צ”ח: נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במקרה בו קנה שליח סחורה עבור משלחו והוסיף המוכר לשליח תוספת סחורה ללא תוספת תשלום, למי שייכת תוספת זו. מסקנת הגמרא היא, דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות.
כלומר מוכר שהוסיף סחורה לקונה ללא תוספת מחיר, בסחורה שאין לה קצבה, דהיינו שאין מחיר קבוע לסחורה, התוספת למשלח. אך בסחורה שיש לה קצבה, דהיינו שיש מחיר קבוע לסחורה, חולקים השליח והמשלח בשווי התוספת. כך גם פסק השולחן ערוך להלכה חו”מ סימן קפ”ג סעיף ו’.
בטעם הדבר שחולקין השליח והמשלח בסחורה שיש לה קצבה נחלקו הראשונים. לדעת רש”י ותשובות המיוחסות לרמב”ן הטעם הוא משום שישנו ספק למי נתן המוכר במתנה את התוספת, לשליח או למשלח, לפיכך חולקים ביניהם. אולם לדעת הרי”ף והרא”ש טעם הדבר שחולקין משום ששניהם שותפין ביצירת המתנה, המשלח שבמעותיו נקנתה הסחורה והשליח שבא בפועל וקנה את הסחורה בחנות.
הנפק”מ בין שיטות הראשונים היא, בכל מקום בו ברור לנו שנותן המוכר את המתנה לשליח דווקא או למשלח דווקא. שבמקרה זה, לדעת רש”י והרמב”ן המתנה תהא למי שבכוונת המוכר ליתנה לו, ואילו לדעת הרי”ף והרא”ש גם במקרה כזה על השליח והמשלח להתחלק בשווי המתנה.
להלכה יעויין בשולחן ערוך סימן קפ”ג סעיף ו’ שהביא את יסוד הדין שבכל דבר שיש לו קצבה חולקין השליח והמשלח, אך לא פירש השולחן ערוך דעתו אם כרש”י והרמב”ן או כרי”ף והרא”ש. אולם הרמ”א בהגהתו לשו”ע הוסיף וכתב שאם אמר המוכר בפירוש שנותן המתנה לשליח, המתנה תהא לשליח.
לעניין מעשה נחלקו הפוסקים, דעת הרמ”א כפי שהזכרנו לעיל, כדעת רש”י והרמב”ן, וממשמעות הסמ”ע נראה שהסכים עמו באופן עקרוני, מלבד היכן שלפי ראות הדיין יש לסמוך על שיטות החולקים. אולם הש”ך כתב לתמוה כיצד התעלם הרמ”א מדעתם של הרי”ף והרא”ש ועוד ראשונים. גם משמעות הבית יוסף היא שיש לפסוק כדעת הרי”ף והרא”ש, וגם לפי כללי הפסיקה כך היא דרכו של השולחן ערוך לפסוק כדעת הרי”ף והרא”ש. כך היא גם דעת הט”ז.
לפיכך למעשה בנידון שלפנינו בו אמר המוכר לרוכש בהדיא שהוא נותן את המתנה לשליח, מאחר והדבר נתון במחלוקת הפוסקים כנ”ל, וכפי שהוכחנו דעת רוב הפוסקים כדעת הרי”ף והרא”ש. לפיכך על השליח ליתן מחצית משווי המתנה למשלח, לחוש לדעת הרי”ף והרא”ש הט”ז ופשטות דעת מרן הבית יוסף.
