א
החובה ליטול ידיים ביציאה מבית הכסא
החובה ליטול ידיים כשיוצאים מבית הכסא, כן הוא בגמרא במסכת בבא קמא (יז ע”א) דרבה בר חנה הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מילתא ולא פשיט לן עד דמשי ידיה. וכן בגמרא במסכת סוכה (מו ע”א) אמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא לרבא שנכנס לבית הכסא ויצא ונטל ידיו. וכן רבי דוד אבודרהם (סדר נטילת ציפורניים עמוד שסט) הביא בשם התשב”ץ (סימן רעו) שעל שבעה דברים צריך ליטול ידיים ואחד מהם היוצא מבית הכסא,וכן כתב האורחות חיים (הלכות נטילת ידיים אות י) והכלבו (הלכות נטילת ידיים סימן כג), והאגור (הלכות נטילת ידיים סימן רג), ובשו”ת הרשב”א (חלק ז סימן תקלה), וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן ד סעיף יח) שהנכנס לבית הכסא צריך ליטול את ידיו, ודייקו האחרונים שאפילו לא עשה צרכיו צריך נטילה, כן כתב המשנה ברורה (ס”ק מ), והגאון המהרש”ם בספרו דעת תורה (סימן ד סעיף יח) בשם הפרי מגדים (אורח חיים סימן תריג משבצות זהב ס”ק ב), וכן דייק מדברי הראשונים בשו”ת הר צבי (חלק א סימן נ), וכן כתבו עוד רבים וטובים, רבינו החיד”א בספרו ברית עולם על ספר חסידים (סימן תתכג), וכן הגאון מאיזמיר רבינו חיים פלאג’י בספריו הרבים בספר רוח חיים (סימן ה ס”ק ח), ובכף החיים (סימן ח אות יח), ובשו”ת לב חיים (חלק א סימן עב, ובחלק ב סימן ב), ורבינו יוסף חיים זיע”א בספריו בן איש חי (פרשת תולדות סעיף טז), ובשו”ת תורה לשמה (סימן כג), ובספר עצי היער (סימן ד ס”ק סא), ובכף החיים (שם ס”ק סה), ובשו”ת יביע אומר (חלק ג סימן א אות ה). ואכמ”ל השאלה והנידון האם הדברים אמורים גם בבתי כסאות שלנו.
ב
שיטות הראשונים בגדר בית כסאי דפרסאי
אענה בקצרה, ובטרם אענה את דעתי הקצרה, אפרוש לפניו את הנושא בקצרה ואת דעתם של רוב ככל הפוסקים הגדולים, ואחרי כן אכתוב לו את דעתי העניה בס”ד, איתא בגמרא במסכת ברכות (כו ע”א) אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי אע”ג דאית בהו צואה כסותמין דמו, ובראשנים נאמרו ב’ פירושים, פירוש א’ שבית הכסא עשוי מדרון, והצואה מתגלגלת ומתרחקת, כך פירש רש”י (שם ד”ה דפרסאי) וזה לשונו: בחפירה היו, ופיהם ברחוק מן הגומא והוא בשיפוע, והרעי מתגלגל ונופל לגומא. אמנם יש להעיר בדעת רש”י שבאורחות חיים (חלק א הלכות קריאת שמע אות ל) כתב אחרת בשם רש”י וזה לשונו: פירש רש”י ז”ל כל בתי כסאות דפרסאי שהם בחפירה כעין שלנו, וקתדראות על גבן, אף על גב דאית בהון צואה כמכוסה דמו, וכן נמי כתב הבעל השלמה ודוקא שאין יוצא מהם ריח אבל אם יוצא מהם ריח רע צריך להרחיק מהם עד מקום שיכלה הריח. עכ”ל. ונראה שהיה לו גירסא שונה ברש”י שלא הזכיר שהצואה מתגלגלת בצורת מדרון, וגם בדברי רש”י שלפנינו לא הוזכר שיש קתדראות על גבן. אמנם כפי הרש”י שלפנינו כן מבואר מתלמדי רבינו יונה (יז ע”ב מדפי הרי”ף) בשם רבינו האי גאון ז”ל כתב שאותן שלהם היו עשויים במדרון בענין שהמים יורדים מיד, ולפיכך דיינינן להו כסתומות, ומותר אבל בהני דידן שאינן במדרון אסור. עיי”ש. ובחידושי הרא”ה (ברכות שם) כתב: לפי שהיו עשויות במדרון, ואין הצואה כנגד פיהם. רבינו יהונתן מלוניל (שם), הריטב”א (שם) בשם יש אומרים והטור (סימן פג), אלא שהוסיף שם הטור וגם השלטי גיבורים (יז ע”ב מדפי הרי”ף) שהצואה מתגלגלת בריחוק ד’ אמות מן הגומא, ורבינו הבית יוסף (סימן פג), ובביאור הגר”א (שם ס”ק ד) העירו שרש”י לא כתב ד’ אמות, ומשמע שגם אם הצואה מתגלגלת פחות מד’ אמות שרי, ולהלכה השולחן ערוך (סימן פג) פסק להלכה כדברי הטור, ואת שיטת רש”י כתב ליישב בשו”ת מהר”ם בריסק (סימן קיז) שדקדק רש”י לכתוב רחוק מן הגומא, היינו שיעור של ד’ אמות, שהוא השיעור שצריך להרחיק מבית הכסא.
והמבואר מדברי הראשונים הנזכרים,שכל מה שהבית הכיסא נחשב ל’כסתומין דמו’, היינו כשיש מדרון בשפוע בין פיהם לגומא, אבל החפירה ישרה אין זה נחשב לסתומין שהסתימה היא על ידי שהמדרון בשיפוע.
אלא שבערוך (ברכות שם) מבואר לא כך שכתב וז”ל: הני בתי כסאי דפרסאי כסתומין דמו, פירוש שעושין חפירות בקרקע עמוקות שיורדת צורה לתוכן, וכל שכן להשתנה. עכ”ל. ומשמע שלא היה בצורת מדרון אלא היה בעומק, וכך מבואר בראבי”ה (חלק א מסכת ברכות סימן עז) שכתב וז”ל: אף על גב דיש בהם צואה כסתומות דמיין, והצואה בשיפוע מתגלגל ויורדת מרחוק כך פירש”י, אבל בערוך פי’ מפני שהם עמוקין בקרקע, והיינו כעין שלנו. עיי”ש. וכן מבואר בתלמיד רבינו יונה (יז ע”ב מדפי הרי”ף) שכתב: בתי כסאי דפרסאי אע”ג דאית בהו צואה כסתומות דמיין, ואומרים רבני צרפת ז”ל דבתי כסאות שלנו אע”פ שהם עשוים כמו של פרסיים, כיון שמי רגלים מצוין שם תמיד לא דיינינן להו כסתומות, ואסור, ורבינו האי גאון ז”ל כתב שאותן שלהם היו עשויים במדרון בענין שהמים יורדים מיד, ולפיכך דיינינן להו כסתומות ומותר, אבל בהני דידן שאינן במדרון אסור’. ומבואר מדבריו שאותן שלהם היו החפירות בצורה ישירה ולא במדרון, ורבני צרפת סוברים שגם כשהחפירות בצורה ישרה דינם כבית הכסא דפרסאי, אלא שיש סיבה נוספת לא לתת עליהם דין בית הכסא דפרסאי כיוןשמי רגלים מצוין שם תמיד, אמנם דעת רבינו האי כשיטת רש”י שבית הכסא דפרסאי היינו כשהחפירה במדרון. ולכאורה דבריהם צ”ע שאם החפירה היא בצורה ישירה הוא בית הכסא גמור, ונראה שהחפירה הייתה עמוקה וצרה שכבר הצואה לא הייתה נראית ומתבטלת.
וממחלוקת זו יש להעיר על דברי הטור (סימן פג) שנראה שסותר את עצמו, שכתב: אמר רבא הני בתי כסאות דפרסאי אע”ג דאית בו צואה כסתומין דמו ומותר לקרות בהן, פירש רש”י שהן בחפירה, ופיהן ברחוק ד’ אמות מן הגומא, והרעי מתגלגל ונופל למרחוק, ומיירי שאין בהן ריח, וכתב ר”י בית הכסא שלנו אע”פ שהן סתומים רגילים להשתין בהן, ואין ראוי לקרות בהן. וצ”ע שמחד הטור מצטט ומביא את שיטת רש”י שבית הכסא דפרסאי היינו כשהחפירה היא בשיפוע וגם רחוקה ד’ אמות, ולאחר כן הביא את שיטת הר”י שבתי הכסאות שלנו סתומים, ורק אין לקרוא בהם מחמת שרגילין להשתין בהם, ולולי שהיו רגילים להשתין בהם היה דינם כבתי הכסא דפרסאי, ולכאורה למה הרי צורת החפירה בבית הכסאות שלהם היא לא הייתה בשפוע, והרי הטור פתח את דבריו שהחפירה צריכה להיות דווקא בשיפוע, וצריך לומר שכוונת הטור היא להביא את המחלוקת הזנכרת בין הראשונים. והוא דוחק.
פירוש ב’ שהצואה סתומה במכסה, כן הביא בספר אור זרוע (חלק א הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סימן קלה) שכתב: בתי כסי דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומין, דמי פי’ ר”ח בורות חפורים בקרקע הם ופיהם סתום כמין קמור מרודד שהצואה מתגלגלת בהן אלו ודאי כסתומות חשובות דאין הצואה נראית בתוכם. עיי”ש. וכן כתב הריטב”א (ברכות שם) בשם יש אומרים, וכן הוא בספר המכתם (שם) שכתב: בתי כסאי דפרסאי שאותן בתי כסאות שהן חפירות כעין שלנו וקתדראות על פיהן. עיי”ש. ונראה שלזה התכוונו תוספות (ברכות כה ע”א ד”ה ריח) שכתבו יש מפרשים דבתי כסאות שלנו בעומק, אם בנן מחיצה מפסקת, הויא כמו ריח רע שאין לו עיקר, כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן. עיי”ש. וכוונת תספות מחיצה היינו כיסוי מעל מקום החפירה, והבן. ובמאירי (ברכות כו ע”א) כתב: בתי כסאות הסותמין, ושפי קתדרא שלהם סתומה, מותר להתפלל כנגדם. וכן כתב בספר המאורות (שם) הני בתי כסאי דפרסאי, אע”ג דאית בהו צואה כסתומין דמיין, פירוש הם כעין שלנו, וצריך שיכסה פי הקתדרא. עיי”ש. וביאור דבריהם מדוע צריך לכסות את פי הקתדרא, או מחמת שהוא מתלכלך, או שפיה פתוח הכל נחשב למקום אחד והכל בכלל בית הכסא, וכשהוא סתום הם שני מקומות חלוקים.
וביאור יסוד מחלוקתם, הוא כיצד ואיך להגדיר את בית הכסא כבית כסא, שזה שאדם עושה את צרכיו במקום זה לא מה שמגדיר את המקום לבית כסא, אלא מה שמגדיר את המקום לבית הכסא הוא שבמקום יש זוהמה וצואה, וגם אם יסלקו וינקו את הצואה עדיין נפיש זהומא, עדיין המקום הוא מקום המיועד לזהומה, והמקום עצמו נחשב לצואה ולזהומה, וזה בדיוק יסוד מחלוקת הראשונים עד כמה המקום לא יוגדר כמקום שאינו של זהומה שרש”י והחונים אשר איתו סוברים שכדי שהמקום לא יהיה מקום זוהמה צריך שהצואה תגלגל למקום מדרון, והוסיף על זה הטור שיהיה גם בריחוק ד’ אמות, ושאר הראשונים סוברים שמספיק שהבור עמוק.
ולמעשה פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן פג סעיף ד): בית הכסא שהוא בחפירה ופיו ברחוק ד’ אמות מם הגומא, והוא עשוי במדרון בענין שהרי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלים יורדין מיד לגומא כסתום דמי, ומותר לקרות בו אם אן בו ריח רע וגם אין מתשנין בו חוץ לגומא, הגהג אבל אם משתינין בהם לפעמים, אסור להרהר בהם בדברע תורה, כ”ש לקרות קריאת שמע. עכ”ל.
ג
בית הכסא בזמן שיטות הפוסקים
ויש מגדולי הפוסקים שסוברים שבתי הכיסא שלנו טובים ועדיפים מבית הכסא דפרסאי, שבבית הכסא דפרסאי הצואה נשאת ועומדת בחפירה, אלא שהיא נמצאת במרחק של ד’ אמות, ובבית הכסא שלנו הצואה כללת לא נמצאת שלאחר שאדם מתפנה הוא מוריד מים והכל מתקנה ונזרם לכיון הביוב, וכן האסלה עצמה היא עשויה חרסינה וניתן לנקות אותה היטב, והרי זה דומה למבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן פז סעיף א) דגרף של רעי העשוי זכוכית ומתנקה היטב, אין לו דין גרף של רעי, והגם שהצואה שוהה שם היא נמצאת שם קודם שמסלקה היא נמצאת בתוך מים ולא נפיש זוהמה, ומה שפעמים הבית הכסא מתלכלך וצריך לנקות אותו על ידי מברשת וסבון, הנה זה שגם בית הכיסא דפרסאי היה מתלכלכך, אך בכל זאת בגלל שפעמים הוא מתלכלכך לא ניתן להגדיר אותו כבית הכסא קבוע בגלל שפעמים יש בו לכלוך. וכסברות אלו כתבו רבים מגדולי הפוסקים, ראה בשו”ת ארץ צבי חלק א סימן קי, ובסימן קיא) שדימה זאת למה שכתב המגן אברהם (סימן פז ס”ק א) לענין גרף של רעי שאם הכלי נעשה גם לתשמישים אחרים ששופכים בו דברים שאין בהם ריח רע מותר לקרוא כנגדו אם אין בו צואה ואין בו ריח רע, שכה”ג אין דינו כגרף של רעי, וכן הביא שם שבעל האמרי יושר הגאון רבי מאיר אריק דימה בית הכסא של זמנינו לבית הכסא דפרסאי, והגם שפעמים נשאר צואה דבוקה, עדיין אין זה נחשב לבית הכסא קבוע שגדר קבוע היינו שעשוי לכך בקביעות, ועוד שגרף שעומד לנקותו אין לו דין גרף של רעי, וכמו שפסק השולחן ערוך (סימן פז סעיף א) שגרף של רעי ממתכת או זכוכית או של חרס מצופה, מותר אם הם רחוצים יפה, והבית כסאות שלנו הם מצופים פורציילן ודומה לכלי חרס המצופה זכוכית. וכן כתב בעל מנחת אלעזר בספרו אות חיים (סימן מג ס”ק א) בשם אביו בעל הדרכי תשובה. עיי”ש. והביא את דבריו בספר מאסף לכל המנחות (סימן ד ס”ק צו), וכן הובא כן בשם גדול אחד בשו”ת לבושי מרדכי (מהדו”ת סימן קפב) והעירו שהגדול הוא בעל הדרכי תשובה (ראה שו”ת ציץ אליעזר חלק ז סוף סימן ה), וכן כתב סברות אלו בשו”ת זקן אהרן (חלק א סימן א) והוסיף שחדר בית הכסא הוא לא רק מיועד לעשיית צרכיו, אלא שיש גם כיור לרחיצת פניו וכבר קדמם בשו”ת מהר”ם בריסק (חלק ג סימן לט דף מב ע”א),וכן נראה מדברי השערים המציונים בהלכה (חלק א סימן ב אות ו), ובשו”ת שער ציון (אורח חיים סימן ג), ובשו”ת מנחת יצחק (חלק א סימן ס, ובחלק ג סוף סימן קמד) שכתב להקל בשעת הדחק, ובתשובות והנהגות (חלק ב סימן ד) הביא בשם הגאון רבי אהרן קוטלר שבית הכסא שלנו הם כבית הכסא דפרסאי, ובשו”ת מבשר טוב (חלק א סימן יא) בשם הגאון רבי יוסף אליהו הענקין, וכן הביא כן בשמו בשו”ת אהל משה (חלק ב סימן קכו אות ג), וכן כתב בשו”ת מקוה המים (חלק ה סימן ח), ובשו”ת כוכבי יצחק (חלק ב סימן טז), וכן צירפו למעשה סברא זו שבית הכסא שלנו דינם כבית הכסא דפרסאי בשו”ת אמרי כהן (סימן לא), וכן בשו”ת שרגא המאיר (חלק ג סימן כו אות י), ובשו”ת ויען יוסף (חלק א סימן א), ובספר הליכות שלמה (פרק כ, סעיף כד) כתב שאין צורך ליטול ידיים אם נכנס לבית הכסא שלנו שלא נפיש בו זהומה, אמנם הסתפק שם אם לתת עליו דין דבית הכסא דפרסאי. עיי”ש.
אלא שלעומתם יש פוסקים רבים שכתבו שאין לדמות את בית הכסא שלנו לבית הכסא דפרסאי דשם הצואה מיד נופלת, אבל כאן שהצואה נשארת באסלה כל זמן שמתפנה, כן כתב בשו”ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן ב) שכתב דבתי כסאות העשויין בבתים עם קילוח מים השוטף תיכף את הצואה, לא דמו לבית הכסא דפרסאי, שמתגלגל הצואה תיכף למרחוק, ולא כן בבתי כסאות שלנו שהצואה מונחת שם איזה שעה. עיי”ש. ובחזון איש (קריאת שמע סימן יז אות ד) כתב להסתפק האם הבתי כסא שלנו הוא כבית הכסא דפרסאי, שמצד אחד שם הצואה לא שוהה בו כלל, משא”כ בבית הכסא שלנו. והניח את הענין בספק שאולי הוי כגרף של רעי מזכוכית וכנ”ל. אמנם כסברא הנזכרת שבבית הכסא דפרסאי הצואה מתגלגלת מיד מה שאין כן בתי כסאות שלנו, כן כתבו בשו”ת ישכיל עבדי (חלק ו סימן יג, ובחלק ז סימן מד), ובשו”ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קיד),ובשו”ת שמחת כהן (אורח חיים סימן ו), ובשו”ת באר משה (חלק ד סימן ג אות ח), ובשו”ת דברי יציב (אורח חיים סימן קד), ובשו”ת יביע אומר (אורח חיים חלק ג סימן ב, ובחלק ז אורח חיים סימן כז אות ב, ובחלק ט אורח חיים סימן קח יג), ובשו”ת יחוה דעת (חלק ג סימן א), ובשו”ת דברי ישראל (חלק א סימן ח), ובשו”ת ויצבור יוסף (חלק ב סימן ב), ובשו”ת שער שמעון אחד (חלק א סימן ג).
ד
ביאור שורש מחלוקתם ויבאר שבית הכסא שמנקים אותו מיד אין לו דין בית הכסא
והעולה מדברי הפוסקים שיש מחלוקת האם בתי כסאות שלנו דמו לבתי כסאות דפרסאי, והפוסקים שסוברים שאכן הם דומים ביססו את עיקר טענתם מדין גרף של זכוכית, ונראה שהם למדו שהסיבה שלגרף אין דין בית הכסא הוא משום שהגרף לא עשוי להחזיק בו צואה בקביעות וכשאין בו זוהמה אין לו דין בית הכסא, מה שאין כן בית הכסא שהוא עשוי להחזיק בו בקביעות זהומה גם כשהוא נקי דין בית הכסא עליו, ולפי זה באו הפוסקים הנזכרים למסקנה שבתי הכסאות שלנו יש לדמותם לגרף של זכוכית היינו משום שאינם עשויים להחזיק צואה בקביעות, אמנם הפוסקים הסוברים שאין לתת לבית הכסאות שלנו דין בית הכסא דפרסאי, יתכן שס”ל שכל מה שמחלקים ואומרים אם הוא עשוי להחזיק את הזומה בצורה קבועה או לא הוא דווקא בגרף שהוא כלי, כך כתב לחלק בשו”ת שמחת כהן (אורח חיים סימן ו) אבל בית הכסא שהוא קבוע ומיוחד לעשיית הצרכים, גם אם הוא לא מיועד ועשוי להחזיק את הזוהמה בקביעות, מכל מקום כיון שהוא מיוחד לכך הוא מוגדר כבית הכסא, ומסתבר לומר כפי הצד הראשון לדמות את בית הכסאות שלנו לגרף של זכוכית, שהרי לא מצינו חילוק בדברי השולחן ערוך בין תלוש למחובר אלא עיקר החילוק אם הכלי בולע או לא.
שכן יש להוכיח מהביאור הלכה (סימן פג סעיף ב ד”ה הזמינו לבית הכסא) שהביא את דברי רבינו זלמן (שם סעיף א) שכתב שאם השתמש בבית הכסא אפילו פעם אחת, הוי בית הכסא ישן ואיסורו מהתורה, וכוונתו בבית הכסא שנבנה לשם זה והיה בו הזמנה, ואין להקשות על זה מקרא דכתיב (דברים כג, יד) ‘ויד תהיה לך’ היינו מקום מיוחד, הרי דהיה שם הזמנה, אפילו הכי התירה התורה לאחר שיכסה את הצואה לדבר שם דברי תורה,וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה בפרק מי שמתו (יז ע”ב מדפי הרי”ף), ומה עדיף כיסוי מאם פינה את הצואה לגמרי דאסור, ויש לומר דשם לא היה חל שם הזמנה כיון דהיה יודע בעת ההזמנה שהיה צריך תיכף לכסות, אי נמי כיון דהוי ליה לכל אחד ואחד יתד על אזנו לחפור תכף ולכסות, דומה זה למה שמבואר בסימן פז ס”ק א במגן אברהם עיין שם, וגם לא עדיף זה ממקום שהוזמן לקבורה והניח בו את המת בפרוש על דעת לפנותו, דאיתא בטור יורה דעה סימן שסד דשרי. עכ”ד.
ולולי דברי קדשו, על עיקר קושייות הייתי מיישב פשוט, שיש לחלק בין בית הכסא שהמקום מוגדר ומצוצם לעשיית הצרכים ועשו שם כבר כמה פעמים, לבין המקום המובא במקראות שהיה מחוץ למחנה, שהיה שטח גדול שלא מתסבר לתת על שטח גדול דין בית הכסא, ולכן שם שפיר היה מועיל אם היה מכסה מיד אבל בבית הכסא שהוא מיוחד לכך אולי לא. ובמה שתירץ, הנה נראה לי בדבריו שאין חילוק יסודי ומהותי בין שני התירוצים, אלא ששני התירוצים עומדים על אותו עיקרון, שכשמיד מכסה אין זה נחשב שהוא מייחד את המקום לבית הכסא, אלא שבתירוץ הראשון הוא מחיוב לכסות, ולתירוץ השני גם כשאינו מחיוב הרי שמכסה מיד, והיסוד העולה שכיון שהוא תיכף ומיד מכסה את הצואה אין זה נחשב לבי הכסא, ואף הביא סייעתא לדבריו מריש סימן פז בדין עביט שאם הוא מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין לתוכו נותן בו רביעית מים לבטל את המי רגלים מותר, ומכיון שמיד מבטל את המי רגלים במים אין הכלי מיועד להחזיק מי רגלים, ודימה דין זה לאם מכסה את הצואה מיד מותר, ומדברי הביאור הלכה יש ללמוד לבית הכסאות שלנו שלאחר כל שימוש מיד נשטפים שאינם מוגדרים כלל כבית הכסא, וכן כתב ללמוד מדברי הביאור ההלכה בשו”ת מנחת יצחק (חלק א ס סימן ס), וכבר קדם בסברא זו בשו”ת ארץ צבי (סימן קיא). עיי”ש.
והנה מה שכתב רבינו (שליט”א) זצ”ל בשו”ת יביע אומר (חלק ג סימן ב אות ב) לדחות את הראיה מגרף של רעי, וכתב הנה מדברי הפוסקים מוכח שאפילו בפעם אחת ולא שהה בתוכו כל כך נעשה כצואה, וכן מתבאר מדברי הברכי יוסף (סימן פז ס”ק ב) שאף בצונן החמירו עיי”ש. אחר המחילה הברכי יוסף דיבר על גרף רגיל שעשוי מחרס, ולכן כתב עליו שאין הבדל כמה זמן הצואה נמצאת בתוכו אבל אם הוא עשוי מזכוכית או פורצלן אין עליו דין בית הכסא והגאון החיד”א עצמו בברכי יוסף (סימן פז ס”ק ב) כתב כן שעם החומר עשוי מדבר שלא בולע אין עליו דין בית הכסא, וכן כתבו אליה רבה (שם ס”ק א), ובישועות יעקב .(שם ס”ק א), ובמשנה ברורה (שם ס”ק ד).
ועוד מה שכתב שם הגאון היביע אומר להשיב על הטעם המתרים שהבית הכסא אינו מיוחד לכך ונעשה גם לרחוץ פניו ידיו ורגליו, והשיב שעיקר תשמישו הוא עשוי לבית הכסא ושם בית הכסא עליו ושאר התשמישים טפלים אליו, ולא פקע ממנו שם בית הכסא בשבילם, וכיוצא בו כתב בעצמו בשו”ת מנחת יצחק (סימן נד) שאין להקשות בבית אמצעי של בית מרחץ למה אסור בדברי תורה, והרי עומדים שם ערומים ולבושים, וכיון שמיוחד לכך ולכך יש להתיר, וכמו שכתב המגן אברהם (סימן פז) בדין גרף של רעי שאם הכלי נעשה גם לתשמיש אחר מותר, שיש לומר דעל כל פנים שם בית המרחץ הוא על כל אותו הרשות, ומה דהוי שם מרחץ עליו הוא הגורם להכריע להיכא דמיוחד לזה ולזה ואסור לכתחילה עיי”ש. ואם הכא נמי שם בית הכסא עליו ואין להתיר לומר שם דברים שבקדושה. ואחר נשיקות רגליו של מו”ר לי הדל נראה לחלק ששם בבית האמצעי של בית המרחץ ברור שהוא טפל לחדר הפנימי, וגם העומדים לבושים הם גם באים לצורך המרחץ ולא לשום ענין אחר לכן על זה כתב המנחת יצחק שלכתחילה לא ידברו בו. והבן. ועוד סברא לומר שמלבד שהפוסקים המתרים כתבו שבית הכסא משמש לרחיצת פניו, הנה כיום הבית כסאות שלנו משמשים גם למקלחת ולאמבטיה, ונשות ישראל מתאפרות בו, ולא נראה לי שהישמושים האלה של מקלחת שנעשים בצורה קבועה טפלים כנגד בית הכסא, ועוד שימושים רבים שמאחסנים בבית הכסא מגבות וחומרי ניקיון אזי לי ברור ופשוט שבצירוף כל השימושים לא ניתן לומר שהם טפלים לבית הכסא.
ועוד מה שכתב מרן היביע אומר שם להעיר שעיקר דברי המגן אברהם להתיר גרף של רעי שייחדו גם לשופכין אינם מוסכמים, כמו שכתב המחצית השקל והברכי יוסף ועוד. עיי”ש. ואחר המחילה לא ירדתי לעומק ההערה, נכון שיש חולקים על שיטת המגן אברהם אבל עדיין יש רבים מהפוסקים שסוברים כדבריו וראוי לצרף את שיטתו הפרי מגדים (אשל אברהם שם), ובתורת חיים (סופר שם),
ועוד מה שהעירו אחרונים רבים, בשו”ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן ב), ובשו”ת מבשר טוב (חלק א סימן יא), וגם בשו”ת יביע אומר (חלק ג סימן ב), מדין ספסל נקוב המובאר בשולחן ערוך (סימן פג סעיף ה), הנה יש להביא סייעתא לשאלתם, דהנה ראש הוסברים שבית הכסאות שלנו דינם כבית הכסא דפרסאי הרי הוא הגאון בעל האמרי יושר כפי שהביא בשמו הרב ארץ צבי (סימן קיא) והנה יש להעיר שהוא סותר משנתו דהנה בספרו מנחת פיתים (שיורי מנחה סימן פג) כתב להעיר מדוע ספסל נקוב דינו כבית הכסא ומאי שנא מבית הכסא דפסראי וכתב ולא דמי ספסל נקוב לסעיף ד בבית הכסא שהוא בחפירה, ונראה ההבדל דשם מתגלגל מאליו לחוץ, אבל בספסל נקוב אף שמוצאין תמיד הכלי עם הצואה, כיון שאינו יוצא מאליו רק על ידי מעשה ידי אדם, שפיר הוי בית הכסא, ומטעם זה נראה דבית הכסא שבמסילת הברזל דין בית הכסא יש לו, כי הצואה אינה מתגלגלת מאליו רק על ידי מעשה ודמי לספסל נקוב. עכ”ל.
ולי נראה להיפך שמדין ספסל נקוב יש ללמוד שבתי כסאות שלנו אין להם דין בית כסא, שהרי השולחן ערוך שם כתב שאחרי שפינו את הגרף וכיסוי מותר לקרוא קריאת שמע כנגדו, אם כן הוא הדין בבית הכסא שלנו אחרי שהורידו את המים וכל הלכלוך הלך מותר אין לו דין בית הכסא, ועוד אני מתפלא הלא הרב ארץ צבי (סימן קיא) עמד באריכות האם לדמות את בית הכסאות שלנן לספסל נקוב או לא וכתב לדחות דהגרף עצמו עשוי מחרס לכן לא מועיל בו הדחה, וכן לא מפנים אותו מיד, והספסל בטל אליו ודינו כמותו, וכל זה הוא כתב לסוברים שספסל יש עליו דין בית הכסא, שהגם שרבינו הבית יוסף כתב בדעץ המרדכי שלספסל יש דין בית הכסא, הנה בשולחן ערוך לא הזכיר מזה כלום, וכבר כתב המור וקציעה (שם) שהבית יוסף נקט בדעת המרדכי שצריך להתחרק ממנו ד’ אמות אך בשולחן ערוך חזר בו שאין צריך להרחק כלל, עיי”ש. ועוד ראה בט”ז (שם ס”ק ד), ומה שהעיר עליו הפרי מגדי (משבצות זהב שם) והיד אהרן, ויש שכתבו שיש לו דין בית הכסא חדש כפי שהביא המשנה ברורה (שם ס”ק יג), ובהגהות חתם סופר פירש לחלק אם הצואה לתוך הגרף שעל זה התיר המרדכי, לבין אם הצואה נופלת על הספסל, ועוד שהבאר היטב (סימן פג ס”ק ד) כתב בשם הבאר היטב הראשון דדינו כבית הכסא דפרסאי, אך הבאר היטב דחה את דבריו.ושם הרב ארץ צבי רצה לתלות את הנידון של בית הכסא דידן במחלוקת זו, אך כתב שבתי כסאות שלנו טובים יותר מספסל וכנ”ל.
ה
יבאר שבתי כסאות שלנו עדיפים יותר מבית הכסא דפרסאי
ושוב נשוב לדברי הביאור הלכה, שהנה הגם שאני העני דחיתי את קושיית הביאור ההלכה שעליה ביסס את יסודו הנ”ל, הנה בנידון שלנו הוא עדיף טפי דשם הצואה מתכסה על ידי עפר ואינה מתבטלת לגמרי מה שאין כן בבתי הכסאות שלנו, עיין היטב בחזון איש (סימן יז ס”ק י), ובנוסף נראה לי פשוט שבתי הכסאות שלנו עדיפים הם מבית כסאי דפרסאי, שהרי אם כל הנקיות של הפרסיים עדיין לא יגיעו לנקיות שחלנו שהיה נדבק זוהמה בכתלים שהיו עושים מעפר ומטיטי וכן היה נדבק צואה בקמום המדרון וסביבות הבור, והסברא שכתבו לחלק עם הצואה עומדת במקומה או לא היא משום שאם הייתה עומדת במקומה הצואה הייתה נדבקת במקומה, והיה מאיסור רב, וגם לפי השיטות שהייתה מתגלגלת במקום מדרון בכי לא היה נדבק בכתלים צואה וטינופת, אמנם בבתי הכסאות שלנו שהצואה נופלת על מים ולא קרקע, המקום נשטף פשוט וברור שאין זה דומה לבית הכסא דפרסאי, אלא הם טובים ונקים מהם ועשרות מונים, והנה מה שרצה להביא ראיה בספר ברכת ה’ (חלק א פרק ז אות לו הערה 129) ממה שכתב בספר הבתים (שער קריאת שמע שער ה סימן ב, עמוד מה) וכתב הראב”ד ויש אחרים שהם על גבי הקרקע ואמת המים שוטף את צאתם כגון אלו אסור לקרות בהם. עכ”ל. ומוכח שגם כשהמים מנקים את הצואה עדיין דין בית הכסא יש להם, ולי נראה שאין משם ראיה כלל, ששם הוא נפנה על גבי קרקע וכלשונו של ספר הבתים, ורק לאחר מכן הוא נשטף במים, ועוד שם הוי קרקע אדמה שפשוט שנשאר שם שאריות זוהמה, ופשוט הוא, ועוד שאם כל זה הרי הראב”ד כותב בלשונו ‘אסור לקרות בהם’, ומשמע שרק בתוכן אסור אבל כנגדן מותר, ולכאורה כל החילוק בין לקרוא בתוכו ובין לקרוא כנגדו מצינו רק על בית הכסא חדש ולא בישן, ובע”כ שס”ל לראב”ד שבית הכסא כזה שמפנים ממנו את הצואה על ידי מים לא שייך להגדיר אותו כבית הכסא ישן אלא כבית הכסא חדש, שרק משום גנאי אין לקרוא כנגדו, אמנם דברי הראב”ד אינם קשורים לבית הכסא דידן, וכן מצאתי בפירוש הרשב”ץ (ברכות כו ע”א) שגם כתב בדומה להראב”ד בשם הגאונים וז”ל: אחרים שהן על קרקע ואמת המים עוברת ושוטף את צואתם, כגון אלו אין קוראין כנגדן האחרים, הן כסתומין וקורין כנגדן. עכ”ל. והנה גם מדברים אלו אין ראיה כמו שדיחנו שהיו עושים את צרכיהם על גבי קרקע ולא על גבי המים, אך מבואר מדבריו דפליגי על הראב”ד וס”ל שאסור לקרוא בו גם כנגדו, והסברא בזה הוא כמו שכתבנו שעדיין נשאר זהומה על גבי הקרקע אף שהוא נשטף במים.
ו
שיטת האור לציון וידון בדבריו
ועוד יש לצרף בזה את שיטת הגאון האור לציון (חלק א סימן א, ובחלק ב פרק א אות יד) שכתב לחדש שבתי הכסאות שלנו אין להם דין בית כסא מטעם אחר, שעיקר הטעם שצריך הרחקה מבית הכסא הוא מכיון שהם עשויין לקבל מותרי האדם ולכן שורה בהם רוח רעה שהחיצונים נדבקים שם, ולפי זה כתב שיש להתיר בית הכסאות שלנו, כיון שאין שורה בהן רוח רעה, שהרי השולחן ערוך ס”ל שאין דין הרחקה ממחיצת בית הכסא, ומשמע שדין הרחקה מבית הכסא הוא דווקא באופן שאין לו מחיצות ואינו אוסר אלא כנגד מקום הגומא, וגם לפוסקים החולקים על השולחן ערוך וסוברים שיש דין הרחקה ממחיצות בית הכסא, היינו בבית הכסא שלהם שלא היה להם בית קיבלו לצואה שבתוכן, אבל בזמן הזה שיש אסלה, אפשר שאף האחרונים הנ”ל יודו שמותר לקרות כנגד המחיצות, ורק מקום האסלה נידון כבית הכסא ולא המחיצות. והביא לזה ראיה ותדע שהטעם העיקרי הוא משום מותרי האדם, ולא משום טינוף גרידא, מהא דאיתא בשולחן ערוך (סימן פג סעיף ב) דאם הזמין בית הכסא ועדיין לא נשתמש בו אסור לקרות בתוכו, וכן אם אמר בית זה יהא בית כסא ואמר על בית אחר וגם זה שניהם נאסרין ואמאי הרי הם נקיים מכל טינוף וצ”ל שע”י הדיבור וההזמנה שורה עליו רוח רעה, ולא משום טינוף גרידא, וזהו עיקר טעמם של חכמים שאסרום וכיסו הטעם, דידוע שרוח רעה מחפשת דברים שבקדושה וכיון שיש שם מותרי האדם נדבקים ושורים שם.
והגם שדבריו מחודשים ויש לפלפל בדבריו, ראשית כל מה שכתב שעיקר דין הרחקה מבית הכסא הוא מחמת מותרי האדם רוח רעה שורה בו, ואף הביא לזה ראיה מדין הזמנה לבית כסא חדש, הנה שאלתו כבר נשאלה אצל רבותינו הראשונים בברכות (כו ע”א) שאלו למה רבינא הסתפק בגמרא אם יש זימון לבית הכסא חדש הרי אין בו שום טינוף, ותירץ הנימוקי יוסף (שם) והרא”ש (פרק ) שהוא משום ביזיון שהוא מתפלל במקום כזה שהוא מיועד לקבל צואה. ועוד תירץ הרא”ה (ברכות שם), והריטב”א (שם) שרבינא הסתפק אם הזמנה מילתא או לא, ובספר השולחן לתלמיד הרשב”א (הלכות קריאת שמע שער ג) תירץ שהוא משום שגזרינן חדש אטו ישן, וכל תירוץ שתירצו הראשונים הוא דחיה לראיתו של האור לציון שעיקר ההרחקה הוא משום רוח רעה, אמנם בעיקר מה שכתב האור לציון שהמקום האסלה בעצמו הוא נחשב לבית הכסא ולא המחיצות, נראה שכך מבואר בדברי המגן אברהם (סימן פג ס”ק א) שכתב להקשות על דברי השולחן ערוך שסובר שאין דין הרחקה מבית הכסא שיש לו מחיצות, וכתב ועוד קשה דאי מיירי בלא מחיצות, דלא נקרא בית הכסא אלא מקום המושב, א”כ בחדש מותר לקרות בתוך המחיצות נגד מקום המושב, ואם כן מאי בעי רבא בנדרים ז ע”א אמר הדין ביתא לבית הכסא והדין נמי מהו, הא הבית לא מיתסר כלל רק מקום המושב ובזה לא שיייך תמשיש בעלמא. עיי”ש. ומפורש בדבריו שהבין בדעת השולחן ערוך שהטעם שאין דין הרחקה מהמחיצות הוא משום שדין בית הכסא הוא רק על מקום המושב עצמו.
ז
הסיבה שהתמעטו השדים
ואם כן יש לנו עוד טעם וסיבה לומר שכל החדר של השירותים אין לו דין בית הכסא, ואם כנים אנו בזה שבבתי כסאות שלנו אין דין בית הכסא, ארווחנא לבאר ולהסביר את אשר כתב ורבינו יוסף חיים בשו”ת רב פעלים (חלק ב סוד ישרים סימן ט), ובספרו בן יהוידע (פסחים קט ע”א) שבזמן הזה נתמעטו השדים עיי”ש שביאר למה, וכן הארכתי בזה בתשובה ( ? ) בענין השדים, ונראה עוד טעם מדוע נתמעטו השדים כיון שמבואר בגמרא בגיטין (סז ע”א, ע ע”א) שהשהדים נמצאים בבתי הכסא, ומחמת שכיום אין בית כסא לפי כל מה שנתבאר למעלה כוחם הלך ודל. והבן.
ח
חומרות שמגיעות לידי קולות בנידון שלנו
ודע ידידי שישנם כמה דברים שעל ידי שמחמרים להחשיב את הבית כסאות שלנו לבתי כסא מגיעים לידי קולא, ואתן לך שתי דוגמאות, מסירים את הטלית ונכנסים לבית הכסא בלי טלית, הגם שלפי עיקר הדין מותר להיכנס עם הטלית לבית הכסא וכמו שפסק הרמב”ם (הלכות ציצית פרק ג הלכה א), ובשו”ת פאר הדור (סימן ז), והסמ”ג (עשה כו), והמרדכי (מנחות סימן תתקמט), והארחות חיים (הלכות ציצית סימן לג), והשולחן ערוך (סימן כא סעיף ג), הגם שיש מחמרים כמו שכתב הט”ז (סימן כא ס”ק ד) ובשולחן ערוך רבינו זלמן (שם סעיף ג), ורבינו יוסף חיים בספרו בן איש חי (פרשת בראשית אות ט), והמשנה ברורה (סימן כא ס”ק יד), ובכף החיים (שם ס”ק יג), הנה זה ברור ופשוט שבבתי כסאות שהם טובים מבתי כסאות דפרסאי יודו כולם שלא צריך להוציא את הטלית.
וכמו כן ביום הכיפורים שנכנסים לבית הכסא בלי לעשות את צרכיו, שהכף החיים (סימן תריג ס”ק יב) כתב שצריך ליטול את ידיו, אמנם לפי מה שכתבנו אם יחמיר לומר שיש דיו בית הכסא הרי שהוא בא לידי קולא בריחצה ביום הכיפורים שלא לצורך.
והעולה מן האמור שהשרותים שלנו אין עליהם דין בית הכסא, ולכן הנכנס לתוכם לא צריך ליטול ידיים, ומותר ליטול ידיים שם לכתחילה בלא שום פקפוק. כלנע”ד.
ממני הצעיר עבד לעבד ה’
אברהם מימון הלוי
