מקורות וביאורים:
ברמ”א (יו”ד סימן קיב סעיף ו’) מבואר שאותם הנילו”ש שנקראים “קיכלי”ך”, או מיני מתיקה הנקראים “לעקי”ך”, הרי הם בכלל פת. אלא שכתב הש”ך (ס”ק יח) שדווקא בבליתן עבה ויש בהם תואר לחם. ומוכח דבבלילה רכה, אית ביה דין בישול ואפילו שנאפת, מ”מ כבר כתב מרן השו”ע (סי’ קסח סעיף טו) שדבר שבלילתו רכה ודק מאוד והוא נשפך על הכירה והוא הנקרא “טריתא”, שהוא קמח ומים המפשטים ונאפים, אין דינם כפת, הואיל ואין עליהם תוריתא דנהמא ואפילו יקבע עליו סעודה ויאכל שיעור הראוי, יברך עליהם ברכת מזונות וברכה אחת מעין שלש. ומוכח דדינו כתבשיל ולא כפת ומיניה נמי לנידון דידן. שהרי כתב הגר”א (סי’ קיב ס”ק טו) דהמדד בגדר פת או תבשיל הוא בקביעת סעודה אם יברך עליהם המוציא או מזונות. יעו”ש.
אלא שכמו שכתבת, יש עדיין לדון האם עולים על שולחן מלכים, ונראה לי, שמכיון שבהרבה חתונות ואירועים חשובים [ובפרט כשהתפריט חלבי] מביאים מאכלים אלו, ואנשים רבים ונכבדים נעמדים לאכול מאכל זה, ממילא יש לאסור.
ומדין מה שנאכל לקינוח סעודה, והנה ידוע פלוגתת הטור ושו”ע (סי’ קיג סעיף א’) עם הפר”ח בענין פרפראות בכלל אם שייך בשול גוים, ודעת הפר”ח להקל דדוקא ללפת פת, ורוב הפוסקים פסקו להחמיר, וכן הלכה.
