מקורות ונימוקים:
אכילת עוף בחלב הוא דרבנן, כפי שפסק הרמב”ם וכפי שפסקו הטור והשולחן ערוך להלכה יורה דעה סימן פ”ז סעיף ב’.
אמנם גם העובר על איסור דרבנן צריך תשובה וכפרה, כפי המבואר בדברי הפוסקים, ועיין בדברי המשנה ברורה או”ח סימן של”ד ס”ק ע”ח, כי גם העובר על חילול שבת דרבנן צריך תשובה וכפרה, ועליו להתענות מ’ יום שני וחמישי ויתן צדקה וישוב בתשובה.
העובר על איסור דרבנן ‘בשוגג’ האם צריך תשובה וכפרה
בנידון השאלה שלפנינו, מלבד היות איסור עוף בחלב דרבנן, הרי עצם האיסור נעשה בשגגה, מתוך מחשבה שהדבר מותר בדיעבד היות ואינו בשר בחלב אלא עוף בחלב. מוטל עלינו להתבונן האם העובר על איסור דרבנן בשוגג דינו שונה.
בעניין זה ידועים דברי נתיבות המשפט בחו”מ סימן רל”ד ס”ק ג’ בהתייחס לדברי השולחן ערוך שכתב שהמוכר בשר בחזקת כשר ואכלו הלוקח ונמצא טרף, באיסור דאורייתא המוכר צריך להחזיר את הדמים, אולם באיסור דרבנן אין המוכר צריך להחזיר את הדמים.
על דברי השולחן ערוך הללו כתב בנתיבות המשפט בזה”ל: ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ”מ באיסור דרבנן א”צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי.
מדבריו מבואר לכאורה שהעובר על איסור דרבנן בשוגג אינו צריך תשובה וכפרה. ובטעם דבריו הסבירו האחרונים, ועיין בשערי יושר לגרש”ש שקאפ זצ”ל ובשו”ת תורת חסד סימן ל”א, דס”ל לנתיבות כי רק איסורי תורה הינם איסור על החפצא והאוכלן אף בשוגג צריך כפרה, אולם איסורי דרבנן הם איסורי גברא, לפיכך אם עבר עליהם בשוגג אין צריך תשובה או כפרה על אכילת האיסור.
אמנם רבו החולקים על דבריו, כפי שהביא מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק א’ יו”ד סימן א’
כדוגמא נציין בזה לכמה מהפוסקים אשר בדבריהם מבואר שגם איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה:
בתשובת הרא”ש כלל י”ט סימן ט”ז כתב על מי ששתה סתם יינם של עכו”ם שגזרו עליו חז”ל משום יין נסך, שעליו להתענות ה’ ימים. את דבריו אף הביא הרמ”א להלכה בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן קכ”ג סעיף כ”ו. גם מכאן מוכח שאיסור דרבנן בשוגג צריך כפרה.
גם מדברי תרומת הדשן סימן קנ”ו ניתן להוכיח כן, שכתב על מי שאכל ביום צום י”ז בתמוז שאינו צריך להתענות ביום אחר, הואיל ובכך לא ישלים את התענית ואינו יכול לתקן את אשר עיוות, אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על שגגתו. מבואר שיש עניין להתענות על שגגתו, למרות שצום י”ז בתמוז הינו מדרבנן.
כך גם הוכיח בשו”ת יביע אומר שם אות י”ד מדברי הגהות אשרי פרק ג’ דמ”ק סי’ ל”ט, שם כתב על מעשה שהיה בצרפת שהוליכו מת ביום טוב שני לקברו בעיר אחרת מפני שלא היה בית קברות באותה העיר, ור’ שמחה כעס עליהם וכתב שהמלווים אותו צריכים כפרה, כי היה להם לקוברו בעיר, ולמוצאי יו”ט לקחתו לעיר אחרת, וזאת למרות שהיו שוגגין ויום טוב שני הוא דרבנן.
כמו כן כתב במשנה ברורה או”ח סימן של”ד ס”ק ע”ח, שהעובר על איסור חילול שבת דרבנן בשוגג צריך תשובה וכפרה ועליו להתענות מ’ יום שני וחמישי וכו’. ובשער הציון שם ציין לדברי ספר כלכלת שבת שכתב כן.
ועיין עוד בספר אור שמח פרק א’ מהלכות גירושין הלכה י”ז שכתב על דברי הנתיבות שדבריו תמוהים, שאם כן יהיה מותר לאדם לתת איסור מדברי סופרים לחברו שהוא שוגג ולא יעבור על לפני עוור, “ישתקע הדבר ולא יאמר”.
על כן הסיק בשו”ת יביע אומר כי העובר על איסור דרבנן בשוגג עליו לעשות תשובה ולכפר על עוונו בתענית. וכך השיב לחתן שנכשל בשגגה ועבר על איסור דם בתולים שהוא דרבנן.
אף בשו”ת אגרות משה חלק או”ח א’ סימן קע”ה, השיב למי ששכח ושימש בעונת הווסת, והשיב כי למרות שלא פרסה אשתו נדה ולא נכשלו בעוון נדה החמור, הואיל ועבר על איסור ווסתות דרבנן בשוגג, עליו לעשות תשובה, ולהתענות, ואם קשה עליו התענית יפדה תעניתו, עיי”ש.
יישוב דברי נתיבות המשפט
אכן לענ”ד ניתן ליישב את דברי נתיבות המשפט, הקשים מכל אלו הראיות שהבאנו לעיל, ולחלק ולומר כך, שבנתיבות המשפט לא עסק בנידון אדם שעבר איסור דרבנן בשוגג, מפני שלא נזהר מספיק שלא להכשל באיסור, ולא בירר מספיק האם יש במקרה שבא לפניו איסור או לא. אלא הנתיבות מיירי באדם שקנה בשר בחזקת כשר מחנות שמוכרת כשר, או מבעל איטליז שאמר לו שהבשר כשר, אלא שלבסוף התברר שהבשר היה טרף מדרבנן ובכך נכשל באכילת איסור. מקרה זה איננו מקרה בו היה הקונה צריך לנהוג בצורה אחרת מכפי שנהג, אלא אכילתו בהיתר הייתה, והמכשול שהגיע לידו אונס היה. לפיכך לא עסק נתיבות המשפט אלא לעניין השאלה האם צריך האוכל כפרה ותשובה על עצם אכילת חפצא של איסור, על זה השיב שאין צריך תשובה וכפרה הואיל והאוכל חפצא של איסור דרבנן בשוגג אין בידו עוון, וזהו כפי שביארו האחרונים בדברי הנתיבות שאיסורי דרבנן אינם על החפצא.
אך פשיטא שאין כוונת נתיבות המשפט לומר, שגם כאשר עבר אדם על איסור דרבנן בשוגג, משום שלא נזהר מספיק ולא בירר מספיק בכדי שלא להיכשל באיסור דרבנן, שלא יהיה בידו עוון ולא יהיה צריך תשובה, על כגון זה ניתן לומר כדברי האור שמח ישתקע הדבר ולא יאמר. הואיל ואף אם נאמר כי איסורי דרבנן הינם על הגברא, הרי האדם שלא נזהר שלא להכשל בשוגג, שגג באיסורי הגברא שהטילו עליו שלא לאכול, ועל כך צריך לעשות תשובה.
בזה יבואר כי כל אלו האיסורים דרבנן שהבאנו שכתבו הפוסקים שהעובר עליהם בשוגג צריך כפרה, אינם סותרים לדברי הנתיבות, הואיל ואף הוא מודה שכאשר היה לאדם לברר ולהיזהר שלא לבוא לידי איסור שוגג, ולא נזהר מספיק ונכשל באיסור דרבנן בשוגג, פשיטא שצריך תשובה וכפרה.
זהו שכתב הרא”ש בתשובה ופסקו הרמ”א כי השותה סתם יינם בשוגג צריך תשובה, וזהו שכתב המשנה ברורה כי העובר על איסור חילול שבת דרבנן בשוגג צריך תשובה וכפרה. והאוכל ביום י”ז בתמוז בשוגג צריך תשובה. כי התם מיירי באדם שעבר בשוגג מפני שלא נזהר מספיק, ואף הנתיבות מודה בזה שצריך תשובה.
לאור האמור, בנידון השאלה שלפנינו, אף נתיבות המשפט יודה שעליו לעשות תשובה לכפר על עוונו, כיון שהעוון הגיע מאי הזהירות בבדיקת הכשרות של המסעדה החדשה שנפתחה, שבזה אף נתיבות המשפט מסכים שצריך כפרה וכאמור לעיל.
להרחבת היריעה בנידון זה ניתן לעיין כאן בתשובה לשאלה דומה.
