מקורות ונימוקים:
שיעור זמן בין השמשות
בגמרא בשבת דף ל”ד: מבואר כי שיעור בין השמשות הוא מהלך שלשת רבעי מיל אחר השקיעה, ולאחר שיעור זמן זה הוא צאת הכוכבים. כן פסק השו”ע להלכה או”ח סימן רס”א סעיף ב’ כי שיעור בין השמשות הוא שיעור מהלך שלשת רבעי מיל, דהיינו אלף וחמש מאות אמה.
לעניין שיעור זמן הילוך מיל ישנם ג’ דעות בראשונים, האם הילוך מיל הוא 18 דקות או 22.5 דקות, או 24 דקות. ולהלכה קיימ”ל כי הילוך מיל הוא 18 דקות, ולפיכך שיעור בין השמשות שהוא שלשת רבעי המיל הוא 13.5 דקות. כפי שמבואר בדברי המשנה ברורה שם או”ח סימן רס”א, וכן דעת מרן הרב עובדיה יוסף להלכה.
למרות שהגמרא נקטה שיעור זמן קבוע שאיננו תלוי במעלות או בדקות זמניות כלל, אלא שיעור זמן קבוע של 13.5 דקות. שיעור זמן זה נאמר בנוגע לאופק ארץ ישראל ובבל בימים ניסן ותשרי שהימים והלילות שווים. אולם בחורף או בקיץ וכן במקומות המרוחקים מקו המשווה הזמנים שונים ובין השמשות מתקצר או מתארך בהתאם.
כפי שהכריעו הפוסקים, עיין בדברי הביאור הלכה והמשנה ברורה סימן רסא ס”ק כ”ג שכתב לחדד עניין זה, וזה לשונו שם במשנה ברורה:
ולענין מוצ”ש עיין בבה”ל שבארנו בשם הפוסקים דלכ”ע השעור דג’ רבעי מיל משתנה לפי הזמן והמקום ולא נאמר זה בגמרא אלא באופק בבל ובזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים ובמקומותינו שנוטה לצד צפון העולם מתארך הרבה יותר ע”כ יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה במוצ”ש אף שנתאחר זמן רב אחר השקיעה עד שיראו ג’ כוכבים קטנים וכדלקמן בסימן רצ”ג ס”ב ועי”ש במ”ב ובה”ל, ע”כ.
כן כתב גם בשו”ת יביע אומר חלק ב’ אורח חיים סימן כ”א לעניין זמן ר”ת בזה”ל:
לפע”ד נראה דס”ל כמ”ש ה’ מנחת כהן (מאמר ב פ”ג והלאה), ששיעור ד’ מילין שאמרו היינו בשעות זמניות, ולא שעות שוות, וממילא בזמן הקיץ (או אפילו בימי ניסן ותשרי, לפי מה שנוהגים לחשוב היום מעמוד השחר עד צאה”כ.) יגיע הזמן עד שעה וחצי ולפעמים יותר. ואף על פי שהפמ”ג (סי’ רסא) ס”ל לחשוב ד’ מילין בשעות שוות. כבר כ’ המשנ”ב בבאה”ל (שם) ד”ה שהוא, שמד’ המג”א בשם מהרי”ל משמע כד’ המנחת כהן. ושכן ד’ הגר”א שם. ע”ש. וע’ בשו”ת רב פעלים ח”ב (סימן יט). וי”ל ע”ד. ע”ש.
החישוב הנכון הוא לפי ‘מעלות’
היות וכפי האמור שיעור בין השמשות הוא רק בארץ ישראל או בבבל בימי ניסן ותשרי, עלינו לדעת הכיצד יש לחשב את שיעור בין השמשות בארצות אחרות ובתקופות אחרות.
לשם כך כתבו הפוסקים שיש ליקח את שיעור המעלות בה השמש נמצאת מתחת או מעל קו האופק בימי ניסן ותשרי בארץ ישראל או בבבל, ולשער את פרק הזמן בו השמש מגיעה למעלות אלו בתקופות האחרות שבשנה או בארצות האחרות.
לדוגמא, לוקחים את שיעור 72 דקות של עלות השחר ביום שווה של תקופת ניסן או תשרי, ומחשבים כמה מעלות רחוקה השמש מתחת לאופק באותה שעה, וכאשר השמש תגיע למעלות אלו בכל השנה נדע כי אז הוא עלות השחר, גם אם שיעור הזמן יעלה לשעה וחצי או יותר.
מדוע לא נוכל לחשב זאת לפי דקות זמניות, הואיל ואין קשר בין אורך היום לבין מיקום השמש, לדוגמא דווקא בימות החורף הקצרים שהשעות הזמניות קצרות יותר, דווקא בין השמשות מתארך יותר, וכן עלות השחר, כי זמן המעלות ארוך יותר. וכן כתב להלכה הגאון הרב מאיר מזוז שליט”א במאמר בירחון ‘אור תורה’ [טבת התשנ”ה סימן מ”א].
ראוי לבאר, כי למרות שלא הזכירו הפוסקים את חישוב המעלות, אלא נקטו רק בחישוב שעות זמניות, וכן בלוח השנה אור החיים שעליו סמך מרן הרב עובדיה זצ”ל את ידיו, לא מחשב לפי מעלות אלא לפי דקות זמניות. הטעם הוא משום שבארץ ישראל אין הבדל גדול מאוד בין החישוב לפי מעלות לבין החישוב לפי דקות זמניות, לפיכך אף פעם לא נדרשו לחישוב לפי מעלות, ונהגו לחשב לפי דקות זמניות. אולם באירופה מוכרחים להיצמד לחישוב הנכון שהוא לפי מעלות, הואיל והפער בין הדקות הזמניות לבין השקיעה וצאת הכוכבים בפועל לפי סימני האור והחושך הנראים במציאות גדולים הם מאוד.
בהתייחס לזמני צאת השבת וצאת צום יום הכיפורים, מאחר וכפי שמבואר בדברי השו”ע או”ח סימן רצ”ג, אין משערים לפי סוף בין השמשות אלא לפי ראיית ג’ כוכבים בינוניים בשמיים. שזמן זה שיערוהו רוב הפוסקים שהוא בין 32 דקות בחורף ל38 דקות בקיץ, ובממוצע 35 דקות.
ומאחר וזמן זה הוא לפי שיטת החישוב ‘במעלות’, כאשר השמש נמצאת 8 מעלות מתחת קו האופק. לפיכך גם באירופה וכדו’, משערים את זמן זה כאשר השמש נמצאת 8 מעלות מתחת קו האופק, על כן פעמים רבות צאת השבת מתאחרת מאוד עד לשעה ויותר לאחר השקיעה, כי עד שמגיעה השמש למקום זה של שמונה מעלות מתחת קו האופק לוקח זמן רב בארצות אירופה.
וכבר התייחס לזה המשנה ברורה בדבריו בביאור הלכה לסימן רצ”ג, וכתב שבאירופה צאת השבת הוא מאוחר מאוד, והיינו משום החישוב האמור.
