מקורות
הנה העולם כשרוצים להזהיר בדבר סכנה, מזכירים את הפסוק (דברים פ”ד ט”ז), “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, וכן את מאמר הכתוב (שם ט’) “רק השמר לך ושמור נפשך מאד”, וזה האחרון מובא ברמב”ם ושו”ע כנ”ל. ומבואר כבר בגמרא ברכות (לב:), במעשה עם אותו חסיד. ובגמרא שבועות (לו.), שהמקלל עצמו עובר בלא תעשה, שנא’ “רק השמר לך ושמור נפשך מאד”.
וצ”ב כי פסוקים אלו באו להזהיר על שמירת התורה והמצוות, דכתיב “רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך”. הרי שהפסוק מזהיר על שכחת התורה, או על שכחת מעמד על סיני, (עיין רמב”ן עה”ת שם). ובמנחות (צט:) איתא, כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנא’ השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. וכן בפסוק “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” ממשיכה התורה “כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה’ אליכם בחורב מתוך האש”? ראה בזה ג’ יישובים בחיבורי הקטן שאגת יוסף ענייני סכנה רפואה ופקוח נפש (סימן ב’).
והנה בנוסף ניתן ללמוד איסור להכניס עצמו לסכנה, מהפסוק (בראשית ט’), “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש”, דבגמרא ב”ק (צא:) למדו מכאן שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת, וכתב הרמב”ן במלחמותיו לסנהדרין (פרק ח’), מקרא צווח ואומר “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש”, ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת, אלא הזריז הרי זה משובח (יומא פ”ד) והמונע עצמו מתחייב בנפשו. וכ”כ הרמב”ן בתורת האדם (שער הסכנה ד”ה בפרק). וכמבואר בירושלמי (יומא פ”ח ה”ה) שהשואל אם לחלל שבת הרי זה שופך דמים. ומשמע קצת שאע”פ שלבסוף החולה ניצול, מכיון שבעצם זמן שאלתו מסכן את החולה, הרי הוא עובר על מקרא דאת דמכם לנפשותיכם אדרוש. והר”ן בשבועות (פרק ג’) כתב, שהנשבע שלא יאכל ז’ ימים הרי זה נשבע לעבור על דברי תורה דמקרא מלא דבר הכתוב “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש”. והאור זרוע כ’ אם החולה יודע בעצמו שצריך לאכול ומחמיר על עצמו שאינו אוכל, עליו הכתוב אומר “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש”. והיינו אע”פ שלבסוף לא מת אלא רק זלזל בנפשו והיה עלול למות. שו”ר בספר המפתח (ב”ק שם) שהמרחשת (ח”א ס”כ אות ד’) כתב להוכיח כן מדברי הגמ’ ב”ק הנ”ל שכל הדברים האסורים מחמת סכנה אסורים מהתורה לכו”ע מקרא דאת דמכם לנפשותיכם אדרוש. וכן כתב הלבוש (יו”ד קט”ז) שלמדין מהפסוק “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש” לימוד אחד לשמור האדם עצמו מן הסכנה.
עוד יש להוסיף ולדרוש מהפסוק, (במדבר ו’) “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש” (עי’ תענית יא.), וכן נראה ללמוד עוד מהכתוב בדברים (פ”ו ט”ז) “לא תנסו את ה’ אלהיכם”, וכן על מה שנאמר בויקרא (י”ח ה’) “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה האדם וחי בהם אני ה'”, (עי’ יומא פה:). וכן על מה שנאמר (דברים כ”ב) “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו.
עוד יש ללמוד איסור מהכתוב “כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע” (דברים כ”ג), ופירש רש”י “ונשמרת” שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וכן איתא בירושלמי (שבת פ”ב ה”ו) א”ר חייא בר אבא כתיב “כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע”, וכי אם אינו יוצא אינו צריך שמירה, אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, והירושלמי מאריך להוכיח מעוד מקומות שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכאו’ יש ללמוד ממקרא זה אזהרה להישמר מכל דבר סכנה, לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.
עוד נאמר (דברים פ”ב פ”ד), “ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד”, ופירש רש”י ומהו השמירה, “אל תתגרו בם”. ולכאו’ יש ממקרא זה אזהרה שלא להכניס עצמו לחשש סכנה. ועיין עוד תענית (י:).
והארכתי לבאר כל הנ”ל בחיבורי הקטן שאגת יוסף ענייני סכנה רפואה ופקוח נפש (סימן א’), והבאתי שם עוד מקורות בדבר, עש”ב וקחנו לכאן.
