מקורות
(מתוך ספרי הקטן שושני ציו”ן כתב יד):
בשער המצוות ריש פרשת שמות דף טו”ב ע”ב כתב מוהרח”ו זלה”ה וז”ל: “ובענין קבלה מעשית, מה שהוא שימוש האדם לעשות דברים נפלאים ע”י השבעת שמות הקודש, כל העושה השבעות אלו גורם שיבואו תמיד בפיו ברכות לבטלה, כי עבירה גוררת עבירה, ואותם המלאכים שהוא משביען בעל כרחן, מתגרים בו ומביאים אותו לידי ברכות לבטלה. ושאלתי למורי ז”ל שהרי ראינו דורות הראשונים שהיו משתמשין בשמות כנז’, ובפרט כפי שנמצא כתוב בספר פרקי היכלות (רבתי, פרק י”ט ופרק מ’) שהיו משתמשין בהם ר’ ישמעאל ור’ עקיבא לענין פתיחת הלב והזכירה. והשיב לי, כי הם היו נטהרים באפר פרה כנז’ בענין ר”ט שהיה מטהר הטמאים באפר פרה אע”פ שהוא היה אחר חורבן בית שני, אבל עתה אנו כולנו טמאים לנפש אדם ואין לנו רשות להשתמש בהם. ושמעתי בשם מורי זלה”ה תשובה אחרת, והיא זו, כי שיתקיים בו “על כן עלמות אהבוך” (שה”ש פ”א) כפי הפירוש שפירשו בו רז”ל (עבודה זרה דף ל”ה ע”ב) אל תקרי עלמות אלא על מות, ור”ל כי כל מי שאפי’ המקטרגים אוהבים אותו מפני שאין בו שום חטא שיוכלו לקטרג עליו ואפי’ מלאך המות נעשה אוהבו, מותר וראוי לו שישתמש בשמותיו ית’ הקדושים אבל מיוכלו לקטרג עליו מלמעלה לומר ראה פלוני שעבר עבירה פלונית והוא משתמש בשמתיך הקדושים הנה אדם זה הוא ודאי שיענישוהו אותו למעלה אם ישתמש בשמות הקודש. עוד שמעתי בשם מורי זלה”ה, והוא כי כל השמות וקמעים אשר בזמננו, הם מוטעים, אפי’ אותם הפועלים בנסיון אמיתי, ולכן האדם המשתמש בהם נענש, אבל אם היינו יודעים אותם על מתכונתם היינו יכולים להשתמש בהם.” עכ”ל [ובהמשך שם כתב דמהאי טעמא היה נזהר האריז”ל אפי’ שלא להזכיר בפיו את שמות המלאכים, כי בעת שמזכירים את שמם, המלאכים נבהלים מפני שחוששים שמשביעים אותם, ואע”פ שאח”כ מתברר למלאך שלא הוזכר שמו למטרת שבועה וכיו”ב, מ”מ כיון שהבהילוהו “מתקנא במזכיר שמו ומתגרה בו ומקטרג עליו” עכ”ל]. וכן הוא בשער רוח הקודש שער ז’ דף י”ג ע”ב בשינוי לשון (ושם מתבאר ששני התירוצים האחרונים ששמע “בשם” האריז”ל ולא מהאריז”ל בעצמו, הוא ממש שתירץ האריז”ל לגה”ק מוהר”ר אליהו די וידאש מח”ס ראשית חכמה זלה”ה. עיי”ש).
ואף גם זאת כתב מוהרח”ו זלה”ה בשערי קדושה ח”ג שער ו’ (במהדורת ירושלים תש”ד הוא בדף ע”ז ע”ב), וז”ל: “וזהו סוד שמוש פרקי היכלות שנשתמשו בו רבי נחוניא ור’ עקיבא ור’ ישמעאל ואנשי כנה”ג, ואח”כ נשתכחו גם דרכי השמושים ההם, ועוד אחרת כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים וכו’, ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעלית פרד”ס, ומאז ואילך נשתמשו בשמושי עולם העשיה לבדה, להיותו עולם השפל מכולם, וגם כי המלאכים שבה מיעוטן טוב ורובן רע ולא עוד אלא שהטוב והרע מתדבקים יחד מאוד וכו’, וזה סוד ענין קבלה מעשית הכתובה בספרים, כי היא העולם [צ”ל בעולם או מעולם] העשיה, ולזה נקרא קבלה מעשית, ולכן אסור להשתמש בה כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב, וחושב לטהר נפשו – ומטנפה, בסיבת הרע ההוא, וגם אפילו שישיג, הוא אמת בתערובת שקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצויה וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג ע”י קבלה מעשית, ולכן שומר נפשו ירחק מהם, כי מלבד שמטמא נפשו, יענש בגהינם, ואף גם בעוה”ז קבלה בידינו כי יעני או הוא או זרעו, או יחלה בחולאים הוא או זרעו, או ישתמד הוא או זרעו, וקח ראיה מרבי יוסף דילה ריינה ורבי שלמה מולכו שנשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם, וכל זה לסיבה הנז’ כי אין טוב בלתי רע, ולא עוד אלא שמכריחים אותן [פי’ המלאכים] בעל כרחן ע”י השבעות ואז מפתים אותן [פי’ המלאכים מפתים את בני האדם המשביעים] ומטין אותן לדרכים לא טובים עד שמאבדים נפשם. וגדולה מזו, כי כל דרכי ההשבעות האלו העלימום הראשונים ואין אנו בקיאים היטב בדרכיהן, וראוי להתרחק מהם בתכלית”. עכ”ל. [והב”ט היטב היטב הב”ט בתיקוני זוהר תקונא שתין ושיתא דף צז ע”ב: “אמר ליה רבי אלעזר אם כן אסיר לעמא לאשתמשא בשום מלאך ולא בשמא בעלמא בתר דאית ערבוביא וכו'”, וראה שם בהמשך ד”ערבוביא” האמורה בזה היינו תערובת טוב ברע שע”י עץ הדעת, עיי”ש].
וצאינה וראינה בספר הפעולות למוהרח”ו עמ’ קפ”ח שמביא קמיע לכאו’ פשוטה מאוד שאין בה השבעת מלאכים אלא רק שמות קדושים, לצורך נשים עקרות שיזכו לפרי בטן, כתב על זה וז”ל: “ונסהו הנז’ ועלה בידו, אלא שבפעם אחת עשהו לקצת נשים והפסיד עינו אחת, ואח”כ בכמו עשרים שנים חזר ועשהו לקצת נשים ומת.” עכ”ל.
וע”ע באגרות מוהר”ש שלומל ז”ל (מתלמידי האריז”ל) שנדפסו בספר האר”י וגוריו סוף עמ’ מ”ט, כי העד העיד בנו על האריז”ל בזה”ל: “והוא היה אומר על פרקי היכלות דרבי ישמעאל שהם כולם מלאים טעות [פי’ באופן כתיבת שמות הקודש הנזכרים בו, וככל הנראה גם בשמות המלאכים הנזכרים בו], ובכוונה מכוונת הטעו [כלומר שיבשו] הראשונים אותם, לבלתי ישתמשו בכתרו של מלך הכבוד. והיה אומר שאם היה בלתי טעות, היו יכולים בני אדם לברוא בהם עולמות, והיה אומר שיש בידו לתקן כל הטעיות אלא שלא רצה מטעם הנזכר.” עכ”ל.
וכמובן שכל הנ”ל נאמר מפי האריז”ל ליודע ח”ן שהיה להם הבנה בפרשת שמו”ת המלאכים ומשמעותם ומה פועלים ע”י השבעתם, ועל אחת כמה וכמה לדידן ששמות המלאכים הם אצלנו כקיבוץ אותיות בעלמא ללא הבנת עומק הענין, דאין מקום כלל להשתמש בהשבעות כעיוורים הממשמשים באפילה [וזכר לדבר, אע”פ שאין ראיה כלל לדבר, בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ ר”ך לגבי השימוש בשם ה’ של מ”ד אותיות, שכתב “שלא נאמרו דברים אלא במי שיודע סודו ויודע לכוין אל הקדש פנימה שהוא רומז אליו. כי מי שאינו יודע אלא קריאתו לבד ואינו יודע אלא קבוץ האותיות ונקודן ויעשה מעשה בזה, ואפילו לא יעשה מעשה אלא שיזכירנו בהקצת שפתים, אינו אהוב ונחמד אלא ההפך, ושומר נפשו ירחק מזה.” עכ”ל].
והרבה אחרונים חביבים העתיקו בשתיקה יפה מדברות קודש של מוהרח”ו הנ”ל אודות איסור השבעת המלאכים, ומהם מרן החיד”א בברכ”י יו”ד סי’ רמ”ו סקכ”ד (על מה שכתב הרמ”א שם סע’ כ”א די”א “ודאשתמש בתגא חלף” פירושו המשתמש בשמות הקודש) ובספרו מדבר קדמות מע’ ח’ אות טו”ב (ב”החכמה הי”ד”), ומוהרא”פ הורוויץ זצ”ל בספר הברית ח”ב מאמר י”א, והגרי”ח זצ”ל בספר דעת ותבונה פרק כ’ דף ס”ט ע”ד, ועוד רבים.
וראוי לציין בזה, דבספר הקדמון אבן השהם למוהר”ר יוסף ציאח זלה”ה פרק ע”א מביא כמה פעולות של קבלה מעשית ע”י השבעת המלאכים של ימי השבוע, ומסיים וז”ל: “בשימוש הזה (כלומר בשימוש של כל הנאמר באותו פרק) חטא גדול ועונש רב למשתמש בו, כעובד ע”ז, ועל כולם אני אומר משר”י בכל זה, אוי לי אם אומר (כלומר לכתוב את אותם הפעולות) אוי לי אם לא אומר, ולבסוף אמרתי כי ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.” עכ”ל.
ובספר חסידים סי’ ר”ה כתב וז”ל: “מי שעוסק בהשבעות של מלאכים או של שדים או בלחישת כשפים, לא יהיה סופו טוב, ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו, ולכך יתרחק אדם מעשות כל אלה וכו'” עכ”ל. [ושם בהמשך הוסיף כמה מילי מעלייתא שנוגעים גם לנידון דנן: “ואין טוב לאדם אלא להתפלל להקב”ה. ואם יצא בדרך לא יאמר השבעת מלאכים לשומרו בדרך, אלא יתפלל לפני הקדוש ברוך הוא בכל צרכיו, ורחום וחנון הוא ונחם על הרעה. וכמה נביאים נהרגו ולא השביעו בשם הקודש אלא בתפלה עמדו, אמרו אם לא ישמע תפלתינו נדע שאין אנו ראויים להנצל, ולא היו עושים אלא בתפלה.” עכ”ל. ומיהו כאמור לעיל, בספר חסידים בכמה דוכתי התיר להדיא לבקש מנשמות הצדיקים להתפלל עלינו, ובעל כרחין דחילוק הוא דגם מה שמבקש מהצדיקים עדיין הוא בכלל הנ”ל דסמוך על הקב”ה בכל צרכיו ורחום וחנון הוא ונחם על הרעה, וכשם שמותר להתפלל כל אחד על עצמו, כך מותר לבקש גם מהצדיקים (החיים או ה”קרויים חיים”) להתפלל עלינו ג”כ, וככל שהרחבנו לעיל]. וע”ע שם בסי’ תס”ט: “סוף דבר אין מזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם כגון שכתב הוא או אבותיו קמיעות או עסק בהשבעות או בכשפים או בשאלת חלום לכך לא יעסוק אדם בהם ולא יאמר אעשה בשביל פיקוח נפש בהשבעות וקמיעות כי אין זה חכמה כי מקצר אדם חייו וחיי זרעו ואין דוחין נפש מפני נפש וכתיב תמים תהיה עם ה’ אלהיך אין לאדם לעשות אלא יתפלל להקב”ה על כל נגע ומחלה ועל כל צוקה וצרה.” עכ”ל (והגיעו כפו”ל אם כי בקצרה יותר שם בסי’ קע”ב). ורבינו אליעזר מגרמייזא ז”ל בעל הרוקח, כתב בספרו סודי רזיי ח”א אות ח’ וז”ל: “ושמים אשר תחת הרקיע שמים שם רקיע הראשון, ובו מחנות מלאכי חימה וכו’, ומחנות שלהם חונים סביבותיהן וכו’, ומזיקין לאדם העוסק במלאכים, וכשמשביעים את המלאכים מזומנים לעשות, וכו’.” עכ”ל (ולכאו’ בכלל “העוסק במלאכים” היינו המשביעים אותם, עכ”פ באופן הבלתי רצוי). ובשו”ת מן השמים סי’ ט’ שאל אי שפיר עביד להשביע את המלאכים הממונים על התורה שלא ישכח לימודו וכיו”ב, והשיבו מן שמיא בזה”ל: “קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות, והוא לבדו יעשה לכם כל צרכיכם.” ע”כ (ועיי”ש בהערות). וראה גם להרדב”ז בספרו מגן דוד אות וא”ו דף י”ג ע”ד (אם כי י”ל דדברי הרדב”ז מיירי לענין שמותיו של הקב”ה ולא ברור אם מיירי גם לענין שמות המלאכים), ולהרמ”ק בפרדס רימונים שער כ”א פרק א’ (שכתב אר”ש טובה ורחבה בסיבת איסור השימוש המעשי בשמות קודש, בניגוד לדורות קודמות שהיו משתמשים בזה, ואע”ג דגם שם מיירי לענין שמות קב”ה, נימוקיו חיים וקיימים גם לענין שמות המלאכים, וראה גם בספרו אור יקר על הזוהר חדש שיר השירים סוף סי’ י”ז, ובנדמ”ח הוא העמ’ קכ”ח, שהבהיר דהשימוש בכינויו של הקב”ה דהיינו שמות מתוך ע”ב או מ”ד וכיו”ב, הוא בכלל השימוש בשם הוי”ה עצמו יען כי כולם משתלשלים משם הוי”ה, ולפיכך הוא בכלל משתמש בתגא דחייב מיתה עיי”ש, ובלכתך בדרך זו לכאו’ יש מקום לקפידא ג”כ על השימוש בשמות מלאכים אפי’ שלא בהשבעה כי הרי שמם כשם רבם ועיין).
והלבוש בריש סי’ תקפ”ד מעלה ארוכ”ה לנמק את המניעה להשתמש בהשבעות (אם כי בסי’ רצ”ט הביא בשתיקה יפה את נוסח סדר רב עמרם הנ”ל), וז”ל: “חוששני להם לחירוף וגידוף, כאילו רוצים להכריח השם יתברך שיקבל תפלתם בעל כרחו ע”י השבעות, שסגולת השבעות האמתיות כן הוא, שהשם יתברך יתן להם רשות לאותן מלאכים שיעשו דברי המשביעים בלא שום זכות, ותפלה שתקנו לנו חז”ל לא תקנום שיתקבלו ע”י השבעות ולחשים, חלילה לנו מדעות החיצוניות הללו. אם יתפלל בכוונה שלימה יזכה ותתקבל תפלתו, וכן כתוב במנורת המאור נר שני כלל תשיעי פרק שני סוף ח”ב. על כן נ”ל שההשבעה אין כאן מקומה, יתר על רוב הסכנה העומדת למי שמשנה נקודה אחת מן השמות, שאין אנו בקיאין בהם מפי רב מקובל, כי על ידי שינוי נקודה אחת יכול להפך הכוונה ויתהפך לו הברכה לקללה חס ושלום, וכל מי שיוכל לבטלה בלא מחלוקת תבא עליו ברכה, עיין בספר עקרים מאמר שני פרק כ”ח. אמנם אם ירצה לומר אותו בלשון תחנונים כגון יהי רצון מלפניך, כלומר בלא הזכרת שום שמות מן המלאכים הרשות בידו.” עכ”ל. וכ”כ מהר”י יוזפא ז”ל בספר נוהג כצאן יוסף עמ’ קס”ה, דאלו הנוהגים להשביע מלאכים לא יפה הם עושים, אלא צריכים לומר יהי רצון מלפניך ה’ או”א שמלאך פלוני יעשה כך וכך, ולא יזכיר שם המלאך בפיו רק במחשבה, עיי”ש. וכן העלה המג”א סי’ תקפ”ד סוסק”ב.
וכן בספר בית אלקים להמבי”ט ז”ל שער היסודות פרק כ”ב כתב וז”ל: “ולפעמים נעשה הנס בלי רשותו ית’, ויש כח לעושה אותו לעשותו, כמו מי שהוא יודע ובקי בשמות הקדש ושימושן ויודע הממונה על כל דבר ודבר ומשביע אותו לעשות רצונו ולמלאות חפצו בדבר שאין בו צורך מצוה וקידוש השם, והעושה זה הוא נענש, מפני ששנה טבע העולם וסדר הבריאה שברא האל ית’ ואמר עליו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וזהו עונש המשתמש בשמות הקדש שהוא בכלל ודאשתמש בתגא חלף, מפני שהוא לוקח ממשלה ושולטנות לעצמו לשנות סדר בריאתו יתברך שלא מדעתו ושלא מרצונו” עכ”ל [ומיהו לפי סברתו משמע דעכ”פ לצורך מצוה וקידוש ה’, משרא שרי].
וכן היעב”ץ במר וקציעה סי’ רצ”ט כתב על ההשבעה שהובאה בטור הנ”ל, וז”ל: “שומר נפשו ירחיק מהם. קמאי הוו בקיאי בשמהן ובעובדא דהשבעה, דרב גוברייהו, האדנא שומר פתיים ה'”. עכ”ל. והניף ידו שנית בסידור בית יעקב פרק ו’ אות ט’ דף ר”ה ע”ב. וכ”כ בספר מאורי אור חלק באר שבע דף מ”ה ע”ב (ותמ”ה תמ”ה קרא על הטור שהביא את דבר ההשבעה, וכתב דשמא הגהה מתלמיד היא עיי”ש). וכ”כ בדרך חיים די לוזאנו דף ע’ ע”א (במהדורת תש”ן). וכ”כ בפתח הדביר סי’ רצ”ט סק”א (וכתב דאף דהטור העתיק נועם אמריו של סדר רב עמרם, אפשר דאיהו לא ס”ל הכי). וכ”כ החבי”ף בכף החיים דיליה סי’ ל”א אות כ”ו, בספרו עיני כל חי על שבת דף י”ב ע”ב (ומיהו ע”ע בהמשך מילתין). וכ”כ מוהר”ר אברהם פלאג’י זלה”ה בספר פדה את אברהם מע’ ס’ אות ב’. וכ”כ מוהר”ר אליהו גוטמאכער בספר צפנת פענח מאמר ט’. וכ”כ בצידה לדרך פינקרלי בריש הספר. ובשד”ח אסיפת דינים מע’ ה’ סי’ ט”ל כתב: “ואני בילדותי הייתי רגיל לומר ההשבעות לשר של שכחה בליל מוש”ק, כי כן שמעתי וראיתי אז נוהגים כן, ושוב חדלתי וכן ראוי לכל אדם, כי חשש ההפסד קרוב מהתועלת.” עכ”ל.
ובכן הגאון מלכי שובה זלה”ה בספר מליץ טוב סי’ ז’, כאשר הביא את תפילת הרש”ל הנקראת “תפילה נוראה לרבי ישמעאל”, במקום “משביע אני עליך מטטרו”ן” שבסוף התפילה הנז’, כתב “מבקש אני ממך מטטרו”ן”, עיי”ש. וכבר עשה כן ג”כ הגאון מהרי”מ פירירא זצ”ל בריש ספר מעיל קודש שעל עץ חיים, שמדפ”ס ועולה את התפילה הנ”ל עם השינוי הנ”ל, עיי”ש. והשווה לתפילה שחיבר מוהר”ר שלמה הלוי אלקבץ זלה”ה והיא ל”ו נדפס”ה בקובץ ספונות כרך ו’ עמ’ קס”ג. ועיין בספר קדושת יצחק כדורי (צילום כת”י) ח”א עמ’ תנ”ד שמביא בשם הרמב”ן לומר נוסח זה: “יהי רצון מלפניך יהוזקטי”ה המתחיל ברחמים ומסיים ברחמים המלמד זכות, יהי רצון מלפניך שתלמד עלי זכות ורחמים וכו’.” עכ”ל (ותפילה זו בשינוי נוסח קצת נדפסה ג”כ בספרו של המוקבל מוהר”ר נפלתי כ”ץ זלה”ה בית רחל ח”ב עמ’ פ”ח), רבות בכתבי וכהנה היד השונים.
ובשו”ת חת”ס ח”א חאו”ח סי’ קצ”ז, לאחר שהקדים “כי שמות הקודש הם פעולות אמתיות ממה שראיתי בעיני מאיש מופת מורי [מוהר”ר נתן אדלר] כהן צדק זצ”ל וכו'”, נפשו לשאו”ל הגיע בזה”ל: “קשיא לי, מנ”ל לרבותינו להתיר זה, כי בתורה אוסר מכשף ואחז”ל [סנהדרין ס”ז ע”ב] שמכחיש פמליא של מעלה וכו’, מנא לן לחלק בין מכחיש פמליא של מעלה ע”י שדים או מלאכים או שארי השבעות, עכ”פ מכריח כח של מעלה נגד הטבע.” וזאת התורה אשר שם מש”ה זצ”ל ליתובי דעתא בזה, וז”ל: “וכשאני לעצמי היה נ”ל דפמליא של מעלה היינו שרים העליונים אשר שמים משטרם בארץ לאמור לעשב גדל [כב”ר י’ ז’], וכשכבר יצא שפע מתחת ידם להריק לצינור ההוא ואדם בא להשביע כחות בתחתונים שבעולם העשייה לשנות משטרם אשר בארץ, הוא מכחיש פמליא שלהם ואהא איכא קפידא, ויעיין פרש”י ס”פ היה קורא [י”ז רע”א] דפמליא של מעלה היינו אותם שרים ואסור להכחיש כחם, אך לשנות כח עליון גבוה מעל גבוה טרם בוא השפע, לאלו מנצח כח שלמעלה ע”י שמות הקודש ע”ז אחז”ל זמרו למלך שמנצחים אותו ושמח פסחים קי”ט ע”א.” עכ”ל. והנה אם לכו ונלכה לאור דברי החת”ס, לאחר שגילה לנו האריז”ל (בספר שערי קדושה הנ”ל) שבזמן הזה השבעת המלאכים לא יכולה להשפיע אלא על מלאכים שבעולם העשיה דייקא, נמצא לפום ריהטא דהאדינא השבעת המלאכים היא בכלל הקפידא דהכחשת פמליא של מעלה, שכאמור הם “כחות בתחתונים שבעולם העשייה”, ועכ”פ בודאי דיומא כהאידנא לא משכחת גדר “לשנות כח עליון גבוה מעל גבוה” ע”י השבעת המלאכים, אלא רק ע”י שמות הקודש של הקב”ה ית”ש (וי”ל דאלו השמות אשר היה מוהר”נ אדלר זלה”ה עושה שימושו בקדושה ובטהרה), וק”ל.
[ומודעת זאת מה שכתב מור”ם ביו”ד סי’ רמ”ו סע’ כ”א “ודאשתמש בתגא חלף וי”א דזהו המשתמש בשמות.” אלא דאי משום דא לא איריא, דהתם מיירי לענין שמותיו של הקב”ה ולא לענין שמות המלאכים, דהקפידא בזה היא מצד כבודו של מלך שמשתמש בשמותיו ולא מצד כפיית המלאכים, ותדע דבדרכי משה שם סק”ח מבואר להדיא מקורו טהור ממה שהביאו הראשונים מאבות דרבי נתן נוסחא א פרק י”ב: “ודאשתמש בתגא אבד ואזיל ליה כיצד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא.” ע”כ. ובברכ”י שם על דברי הרב המפה הנ”ל כתב, דאע”פ שדברי מור”ם אמורים לענין שם השם, אין להשתמש גם בשמות המלאכים (ע”י השבעה מיהא), מהטעמים שהובאו בשם האריז”ל (וככל שמובא לעיל), ראה שם בארוכה. ועיין ש”ך ביו”ד סי’ קע”ט סקי”ח עפ”י הלבוש, עיי”ש. והבט וראה להרמ”ע מפאנו בכנפי יונה ח”א פרק ק”י דהשימוש בשמות הקודש הוא עון פלילי ומביא מעשה ברבינו יונה שתלמידיו השתמשו בשמות והורה להם למות לכפרת עוונם עיי”ש, ואכמ”ל כי כאמור אינו ראיה לנ”ד].
ואמת נכון הדבר שיש מן האחרונים חביבים וחכמי דור ודור ז”ל שנקטו להקל בהשבעת מלאכים וגם עבדי עובדא לעצמם ואף הורו כן לאחרים, ואפי’ שלא לצורך חול ופיקוח נפש אלא לצורך הצלחה וזכרון וכיו”ב, ואפילו הגאון החבי”ף זלה”ה שהבאנו בשמו לעיל שכתב לאסו”ר איס”ר להשביע את המלאכים, הנה בספרו עתרת החיים סי’ ט’ אשר מדפ”ס ועולה לכל דכפין את נוסח תפילת הרש”ל הנקראת “תפילה נוראה לרבי ישמעאל” שבסופה ישנה השבעת מלאכים (ושמא י”ל דלא רצה לשלוח יד מגה”ת במה שכתבו קמאי, וצ”ע. וע”ע בספרו רפואה וחיים פי”ב אות מ”ז דמביא השבעה למלאכים עכ”פ במקום סכנה, וכן שם בפ”ה אות נ”ב הביא קמיע שיש בה השבעת מלאכים לצורך מגפה, ושם בפ”י (אות ח’ בנדמ”ח) העתיק קמיע עם השבעת שדים ומלאכים רעים שיבדלו מנושא הקמיע, עיי”ש. ושם בפ”ז אות כ”ג כתב דבמקום אחר דן בענין זה השבעה בקמיע, וכן בסוף פרק י’ עיי”ש, ועיין בספרו שו”ת חיים ביד סי’ ל”א). והגאון מוהר”ר עמנואל חי ריקי זלה”ה הי”ד בספר משנת חסידים מסכת התשובה פרק י’ משנה ו’ הניח פתח כחוטו של מחט להקל בזה בשמות מסויימים (ובלכתך בדרך זו אפשר ליישב את הסתירה בדברי החבי”ף הנ”ל) וז”ל: “שאין ראוי להשתמש בהם [כלומר בשמות המלכים] בלא טהרת אפר פרה, אם לא שידע בבירור שהם מהשמות המנוסים שפועלים בכל ענין.” עכ”ל. וע”ע מה שצידדו להקל בזה בסגולת ישראל ערך זכרון אות כ”ג, וכבר הרב אמתחת בנימין כ”ץ הביא בספרו כמה השבעות, ובעוד מספרי דבי רב, ואולם אנן דנשקינן עפרות דעפרות רגליהם, אנחנו לא נדע מה נעשה כי עינינו הרואות דברי חכמים כדרבנות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים בכתבי האריז”ל ואת המלכים אשר אתו ז”ל, דרק מי שנטהר באפר פרה או עכ”פ מי שאין בידו שום שמץ עוון כלל הוא האיש אשר הרשות נתונה לו להאזר חיל להשביע משרתי עליון (וגם זה בתנאי שהשמות שבידינו הנה הינם מדוייקים בתכלית, אם בחסיר או יתיר או חליף וגם בניקוד עד אשר דק, כי לפי הסברא תנאי זה אינו “במקום” התנאים האחרים אלא תנאי נוסף ולעיכובא, כמפורש גם בלבוש הנ”ל, ואין אתנו יודע טיבם של שמות אלו למען דעת אי זה יכשר, והא קחזינן סהדותיה דהאריז”ל דקמו קמאי זלה”ה בכוונה תחילה של”ו שינו את שמותם ול”ו יחליפנו ול”ו ימיר אותו, ופנים חדשות באו לכאן), ולולי דברי הגה”ק בעל משנת חכמים הנ”ל הוי אמינא דדוחק רב הוא לומר דיש שמות מסויימים שאינם בכלל האזהרה דלא כן עולה מכל האריכות שבכתבי מוהרח”ו הנ”ל, ועכ”פ גם אי נימא דישנם שמות כאלו כבר פסקה המסורת בענין זה ומאן סליק לעילא ואתא להודיע לנו איזה שמות הם בכלל ההיתר והרי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש דמעיילין פילא בקופא דמחטא בדעת האריז”ל בחילוקים שונים שאין לשון מוהרח”ו סובלתן, ומאן ספין ומאן רקיע לסמוך על חילוקים כאלו מול החשש שיתגרו בו מלאכי מרום להטות לבבו להשתמד הוא או זרעו ר”ל וקשה המחטיא את האדם יותר מן ההורגו.
וידוע תדע דעיקר ההשבעות שבספר היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול הם בפרק ל’, ושם הזהיר רבי ישמעאל על הכנה דרב”ה לפני ההשבעות, בדברים דלאו כל מוחא סביל, ושם נאמר: “אדם המזקיק את עצמו להשתמש בסוד תורה [פי’ בהשבעות, כדמפרש ואזיל בהמשך] זה, יכבס בגדיו ושמלותיו ויטבול טבילה חמורה מספק חוצץ וכו’ ויכנס וישב שנים עשר ימים בחדר או בעלייה, לא יצא ולא יבא, לא יאכל ולא ישתה אלא מערב עד ערב. ושיאכל לחמו – לחם ודיו, בטלית נקייה, וישתה מים זך, ולא יטעום כל מיני ירק ומים משתיו וכו’, ואח”כ ישב וישנה את המשנה כל שנים עשר ימי תעניותיו מן בוקר ועד הערב ולא ידום ובכל שעה שמסיימו יעמוד על רגליו וישביע כעבדים במלכם וכו’.” ע”כ. וכל זה בדורם שזכו להיות רואי פני מקדש (טרם נחרב) ואפי’ הכי היו צריכים להכנה זו, ואנן יתמי דיתמי באורך הגלות ובעומק הקליפות מה נענה אבתרייהו, ודברים פשוטים וברורים לפקצ”ד.
וכאשר דמינו כן ראינו בשו”ת וישב הים ח”א סי’ י”ג (בדבריו שנדפסו בתחילה בקו’ תחת השם תמים תהיה) שהביא את דברי הג”ר יוסף חיים מזרחי שליט”א במה שליקט מדברי המקילים, ותמ”ה תמ”ה קרא על כל דבריהם כי כל החילוקים שכתבו בדעת האריז”ל נסתרים ועומדים מדברים מפורשים בכתבי מוהרח”ו, עיי”ש (מאות כ”ו ועד גמירא). [ומיהו מה שהביא שם (ד”ה ומן הראוי) ראיה מדברי החיד”א במעגל טוב עמ’ נ”ט, כנראה שכתב כן עפ”י זיכרון ובעת הכתיבה לא נפנה לעיין שנית כשהוא כלול עם מקורו, וק”ל. ומה שכתב עוד שם ללמוד מכל זה לאסור איסר גם כתיבת קמיעות אפי’ בלי השבעה, אנא עניא בעניותין לא ירדתי לסוף דעתו הרחבה איזה הכרח מצא לזה מדברי האריז”ל, אלא דברי מהר”י פתייה זלה”ה בבית לחם יהודה בשער מ”ג פרק ב’ הינם כראי מוצק אשר אינם צריכים חיזוק, דקמיע שאין בה השבעה איננה בכלל אזהרת האריז”ל הנ”ל והיא מועילה מצד שחיצונים ידם סולדת משמות המלאכים. וכיון שהקמיע היא דרך העתקה בעלמא ולא בתורת אמירה, אפי’ אם יש שיבוש בשם המלאך לית לן בה, דאם לא יועיל לא יזיק. ותמנ”ע היתה לעסוק במסכת ארכי”ן זו כאן, כי אפי’ נושא ההשבעה לא נכתב בחיבור קטן זה אלא אגב אוחרא, וכל שכן דאין להרחיב בנושא הקמיעות דהוי אגב דאגב].
ע”כ עיקרי הדברים בפרשתא דא, והרבה יותר ממה שקראתי בפניכם ימצא תמצא בספרן של צדיקים, רבים ועצומים, ולכו חזו מפעלות צדיק של הגאון החח”ם זלה”ה בשדי חמד אסיפת דינים מע’ ה’ סי’ ט”ל, ובדברי המקובל הרה”ג ר’ יעקב עדס שליט”א בספרו בשמות הקודש בהקדמה ענף ד’, ובדברי ידידינו הרה”ג ר’ משה רחמים שעיו שליט”א בספר למען תזכור פרק ו’ סע’ ב’, ובקובץ מקבציאל גליון ל”ט עמ’ תשכ”ה בשם ספר צפנת פענח חלוואה כת”י, וידידינו הגר”י אוהב ציון שליט”א בספר זכר עשה עמ’ פ”ט ואילך, וכאן על”י עצו”ר מפני אור”ך התיב”ה.
