כתב הרמב”ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טז): כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא “עומד לפני השכינה”, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים וכו’. עכ”ד. וכעי”ז מובא בשו”ע סימן צח סעיף א’) שהמתפלל צריך שיחשוב כאילו שכינה כנגדו. עוד כתב הטור והשו”ע (סי’ צה סעיף ג’) מניח ידו על ליבו כפותין הימינית על השמאלית “ועומד כעבד לפני רבו”.
ומכל זה מוכח לכאו’ כדברי הגר”ח מבריסק (חידושי הגאון רבי חיים הלוי פ”ד מהל’ תפלה), שהעומד בתפלה עליו לכוין כעומד לפני ה’ ואינו מדין כוונה אלא מעצם מעשה התפלה. ואם אינו עושה כן הרי זה בגדר ‘מתעסק’. ולפי”ז ודאי שהידיעה הזו חייבת להיות בכל התפלה, דאל”ה שוב הוי בגדר מתעסק, וע”כ שמעכב בכל התפלה, דמאי לי מה שידע בתחילת התפלה שהוא עומד לפני המלך, אם לא ידע בהמשך התפלה, והידיעה שבתחילת התפלה לא מהני לעכשיו, שהרי בעינן ידיעה חיובית שאיננה בגדר מתעסק. וע”כ הרמב”ם הדגיש חיוב זה.
וכ”כ הגר”ח מבריסק להדיא: וזה לשונו: ע”כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דלג מלות אלה, והלא ודאי דלענין עצם התפלה כל הי”ט ברכות מעכבין. ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסוים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. עכ”ל. (ודלא כאותו רב שאמר בשמו).
אמנם בגיליונות של מרן החזון איש (שם) ס”ל, שכל אדם יש בו מן הסתם ידיעת כהה זו שהוא עומד בתפלה לפני ה’, ובדיעבד סגי בידיעה קלושה זו. ואינה לעיכובא כמ”ש מרן הגר”ח.
ולכאורה ממה שכתב מרן השו”ע שאם לא כיון בתפלה יצא ידי חובה (מלבד בברכה ראשונה, והאידנא גם בברכה ראשונה וכנז’ ברמ”א), ולכאורה סתם לא כיון, היינו גם כשמחשבותיו משוטטים, ומכיון שבשעה זו ודאי אינו יודע שעומד לפני המלך, ומוכח שאין דבר זה מעכב.
וגם מרן הגרש”ז אויערבאך בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סי’ א’ או’ ב’) אע”ג שבתחילה כתב שאם אינו יודע לא יצא ידי חובה והוי כמתעסק בעלמא שגרע מלא כיון, ודינו כשיכור כלוט המתפלל. מ”מ נשאר בזה בצ”ע ממ”ש השו”ע גבי ק”ש, יעו”ש. דמשמע, דאין זה מעכב.
וע”כ למעשה נהי דלכתחילה ראוי להחמיר בכך, מ”מ בדיעבד אם לא חשב על כך, יצא ידי חובת תפילה ואין צריך לחזור שנית.
