שאלה:
חבר לווה ממני סכום של אלף שקלים, ידעתי שהוא במצב כלכלי דחוק לכן לא לחצתי אותו להחזיר, ממועד פרעון ההלוואה עברו למעלה משנתיים, והאמת שמחלתי לו בלב על החוב. לפני כמה ימים הוא התקשר לשאול אותי איך לפגוש אותי כי הוא רוצה להחזיר לי את החוב, האם מותר לי לקחת את הכסף.
תשובה:
מחילה על חוב ממון מועילה ככל שהייתה בפה, אולם נחלקו הפוסקים האם מחילה בלב על חוב ממון חשובה מחילה, לכן הדרך הטובה ביותר היא לדבר איתו ולומר לו שהאמת שהתייאשת ומחלת על החוב לכן נסכם שגם על הצד שאיננו חייב להחזיר את החוב מן הדין הוא נותן לך את הכסף במתנה.
אכן במקרה והלווה כבר החזיר לך את הכסף, אינך חייב להשיבו לו בחזרה, לחילופין אם כששמע הלווה שמחלת איננו מעוניין להחזיר לך את הכסף אינך יכול לדרוש ממנו את הכסף מן הדין.
מקורות ונימוקים:
כתב הרמב”ם סוף פרק י”ז מהלכות אישות, כי מחילה על ממון איננה צריכה קניין. כך גם פסק השולחן ערוך באבן העזר סימן ק”ה סעיף ה’, ובחושן המשפט סימן י”ב סעיף ח’. לפיכך בנידון שלפנינו המחילה מועילה לפטור את הלווה מלהחזיר את הכסף למרות שלא נעשה על כך קניין.
אולם דין המחילה האמור, איננו אלא כאשר נעשה באמירה ברורה בפה, בנידון שלפנינו מדובר במחילה בלב, בנידון זה נחלקו הפוסקים.
דהנה בגמרא בכתובות דף ק”ד. מבואר כי אלמנה ששהתה בבית האביה ולא תבעה כתובתה עשרים וחמש שנים מחלה על כתובתה, ובמהרש”ל בפירושו על הסמ”ג עשין מ”ח כתב שמכאן ניתן להוכיח כי מחילה בלב מועילה, ואם מחל בליבו אסור לו לאחר מכן לתבוע את הלווה שישיב לו את כסף ההלוואה. כן כתב היעב”ץ בשו”ת שאלת יעב”ץ ח”א סי’ קמ”ז, כי המוחל חוב חבירו בלבו, אם חוזר בו ותובעו, יש לחוש משום איסור גזל. כמו כן כתב הגאון רבי חיים פלאג’י בשו”ת חיים ביד סימן נ”ז, כי במחילה אין צריך שיאמר בפירוש מחול לך, אלא כל שאמר לו דברים שמוכיחים שמחל לו, מהני להפקיע חוב גמור.
מנגד בשו”ת חקרי לב חו”מ ח”א סימן ו’ תמה על זה, שהרי קיימ”ל כי דברים שבלב אינם דברים, כפי שמבואר בגמרא בקידושין מ”ט:, אם כן אף על פי שמחל לו בלבו, אין כאן מחילה כלל. ואיננו דומה למקרה של אלמנה שלא תבעה את כתובתה שמבואר בגמרא בכתובות כי מחלה על כתובתה, מאחר ושם הוי “אומדנא דמוכח” שמחלה, ובמקום שיש אומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוו דברים מאחר ונחשב הדבר בליבו ובלב כל אדם כפי שכתב להלכה הרמ”א בחו”מ סי’ רז ס”ד.
לאור האמור, הרי שבמקרה שמחל המלווה בליבו על החוב, עליו להגיע להבנה והסכמה על הלווה שיחזיר לו את החוב בלב שלם אף אם איננו חייב להחזירו מעיקר הדין. שהרי הלווה מחזיר את החוב משום שסבור הוא שחייב הוא בכך מעיקר הדין, ושמא אילו היה יודע שאין הדבר ברור שהוא חייב לא היה מחזיר את החוב.
אכן במקרה בו כבר החזיר הלווה את חובו לידי המלווה, אין מחוייב המלווה להחזיר לו את כספו מאחר והדבר נתון במחלוקת הפוסקים כפי האמור, ורשאי לטעון קים לי כדעת הפוסקים כי מחילה בלב שאיננה במקום אומדנא דמוכח לא הוי מחילה. כן העלה מרן זצ”ל ביביע אומר חלק ג’ חו”מ סימנים ב’ – ג’.