מקורות ונימוקים:
אמרה התורה "לא תלין נבלתו" "קבור תקברנו ביום ההוא", מכאן למדו לאיסור הלנת המת.
ובשו"ע יו"ד סימן שנ"ז נפסק, אסור להלין המת, אלא אם כן הלינו לכבודו, כגון להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות, או כדי שיבאו קרובים או להשמיע עיירות.
ובפתחי תשובה שם ס"ק א', האריך לבאר שעל מנת שלא להלין את המת יש עניין לקוברו מיד בלילה, והביא שם לדברי הרדב"ז בתשובות החדשות סי' שי"א, שכתב שאיסור הלנת המת הוא דווקא על הלנת לילה שלם עד הבוקר, אבל מקצת הלילה אינו עובר ואפילו איסורא ליכא, הואיל וכך בוודאי שבקיום לוויה בלילה נמנעים מאיסור הלנת המת.
זהו גם טעם מנהג ירושלים לערוך את הלוויות בלילה, אלא שלא בכל המקומות נהגו כך, וסומכים על כך שככל הנראה כבוד המת הוא יותר בקיום הלוויה ביום בהשתתפות נוכחים רבים יותר. אכן בכל מקרה בו יהיה כבוד המת גם בקיום הלוויה בלילה, בהחלט ניתן וראוי לערוך את הלוויה בלילה.
ובספר הזוהר הקדוש האריך לבאר עד כמה צער יש לנפטר כל זמן שלא הובא לקבורה, ונשמתו איננה יכולה לעלות למעלה וממתינה לקבורתה, על כן ככל שאין כבוד המת בדבר, אין לעכב את הקבורה.
הזמנים בהם אין לערוך לוויות הם:
לפנות בוקר – כאשר יש לשער שלא יספיקו לקוברו עד תחילת זמן קריאת שמע, או בבוקר מוקדם אף לאחר זמן קריאת שמע, כאשר יש לשער שאנשי החברא־קדישא ורוב הציבור טרם הספיקו להתפלל שחרית. וכמו כן בלילה – אין לקיים הלוויה משקיעת־החמה ועד לאחר שהציבור התפלל ערבית.
ואם החלו בהלוויה בזמן האסור – ימשיכו ויקברוהו, ואף במקרה שבסיום הקבורה כבר יחלוף זמן קריאת־שמע. למעט אותם המלווים שאין למת צורך בהם לנשיאת המיטה ולקבורתו, שהם מצווים לעצור ממצוות הלוויה ולקרוא קריאת שמע לאלתר שפי שמבואר בשו"ע סימן נ"ח סעיף ב', ועיין שם במשנה ברורה ס"ק ד' ח' ובביאור הלכה ד"ה אין.
