כשנותנים הוראות לילד, כדאי להסביר להם את הסיבה?

בשאלתך כתבת את התשובה מדוע לא להסביר וכמה זה נכון. אם כי כאשר ניתן להסביר אפשר להסביר מידי פעם, ולא תמיד (גם כשאפשר). אין לי מושג למה מאד כעסת כשהנחיתו עליך דברים (עצם המילה הנחתה יש לה קונוטציה שלילית, לא צריך להנחית אפשר פשוט לומר… ולא כאן המקום להרחיב למה הרגשת שהנחיתו עליך דברים, זה קשור כנראה לדינמיקה שהייתה בינכם), אך ילד צריך לדעת לקבל את דברי ההורים כפי שהם גם בלי הסברים.

כל הנושא של הקשר של הילדים איתנו ומצוות כיבוד הורים על מנת שידעו לקבל סמכות בלי שאלות ומתוך כך ישמעו בקול דברי חכמים גם כשאינם מבינים ומתוך כך לשמוע בקול ה’ יתברך, כך אנו גדלים לעבדי ה’ אמיתיים. שים לב שגם בתורה יש מצוות – עם הסבר והיגיון ויש חוקים ללא הסבר.

(ונכון שהתורה דווקא בעד שננסה להבין את הדברים, ונשאל שאלות, ונחקור ונעמיק, אבל הכל בתור “לימוד”, לא בתור “סיבה לקיים”. הסיבה לקיים את התורה, זה מפני שה’ אמר, ואחרי שמרנו “נעשה” אפשר להגיד גם “נשמע” שנתבונן לנסות להבין (לפי מיעוט ההבנה שלנו) מעט מההגיון, אבל אסור שיהיה ה”נשמע” סיבה ל”נעשה”).

למה לעשות מצוה מסוימת שאיני מבין? אני עושה כי כך ה’ ציווה. העשיה היא בלי שאלות ובלי הסברים. למידה לחוד, עשייה לחוד. אם ילד יתרגל על כל דבר לקבל הסבר, למה שיקיים אח”כ מצוות שאינו מבין.

השכל האנושי שלנו לא אמור להבין כל דבר. גם השכל של ילדינו (תלוי גיל) לא מבין כל דבר.

העיקרון הוא אבא ואמא אומרים – ילד עושה. ואין בעולם מי שרוצה טובת הילד יותר מהוריו.

וכמו שכתבתי לעיל, מידי פעם אפשר להסביר כאשר נראה לעיני ההורה, אבל באווירה של למידה (בחינת “ונשמע”), לא כתנאי לעשייה.