אכילה על מפה אחת בשרי וחלבי
שאלה: האם אפשר לאכול במפת שעוונית שקופה חלבי אחרי שניקיתי אותה מאוכל בשרי או הפוך?
תשובה: אם מקפידין לנקות היטב את השולחן על ידי מטלית לחה אחרי כל ארוחה, רשאים להקל בזה.
מקורות:
א). כתב מרן השו”ע (יו”ד סי’ פט סעיף ד’) אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר וכן להפך אסור. ומקור דבריו בב”י בשם תשו’ הרמב”ן במיוחסות (סי’ קעב), שהרבה פעמים נופלים על המפה טיפות מהתבשיל, וכן שמקנחים עליה סכין שחותכין בו הבשר, ועוד, שהרבה פעמים ידבקו לכלים או ללחם, הבשר בעצמו וכן הגבינה ויאכל בשר וגבינה בב”ח בתפיסה אחת. עכת”ד. וכ”כ בשו”ת הרשב”א ח”א (סימן עו).
אלא דבשו”ת הרדב”ז ח”ב (סי’ תשכא) כתב ע”ד הרשב”א, שלא ראה שנזהרים בכך ושאין חילוק בין שולחן אחד למפה אחת, ולימד זכות בדבר, מכיון שכל מאכלנו הוא בקערות וצלחות, אפילו יש לכלוכי בשר במפה, לעולם לא יגעו זה בזה, וכ”ת דחיישינן שמא תפול מידו הגבינה על לכלוכי הבשר אשר במפה או להפך, זו חששא רחוקה, ואין לחוש בזה כלל. ודברי הרשב”א והראשונים שחששו בכך, היינו בזמנם שהיו מניחים המאכלים על המפה ללא הפסק. והסיק שם, דכיון שיש בזה כמה ספיקות, ספק נפל ספק אינו נפל, ואת”ל ודאי נפל, ספק מן הרוטב ספק מן הבשר עצמו, ואת”ל מן הבשר, ספק נדבק ספק אינו נדבק עם הגבינה, הלכך כדי לצאת ידי חומרת הרשב”א, די שיהפוך המפה לחוד ויסלק הפתיתין כדעת הירושלמי, וכן נהגו, והנח להם לישראל שמנהגם תורה. עכ”ד. והובא בפת”ש (סי’ פט ס”ק ה’).
ב). אלא שגם הרדב”ז לא התיר אלא בהיפוך המפה, והאידנא ראיתי רבים ושלמים שאינם נוהגים גם בזה ובשולחן שאכלו בו בבוקר מאכל חלבי אוכלים בו בצהרים בשרי וכן להפך, ללא הפסק מפה. גם מ”ש הרדב”ז דהאידנא אוכלים בקערות, הנה כ”ז בתבשילים עצמם אבל הלחם שסועדים בו, מצוי הרבה שמניחים אותו על השולחן ללא כל הפסק, ובזה אזלי הנך טעמי היתר שכתב הרדב”ז. גם מצד הכלים היינו הסכו”ם, המונחים ישירות על השולחן, יש לחוש שמא יתערב בהם בב”ח, והיינו חששא דהרשב”א.
ג). והנה המג”א (סי’ ריש סי’ קעג) כתב בשם הב”ח להקשות מדין זה, עמ”ש הטור (או”ח סי’ קעג וביו”ד סי’ פח) דב’ אכסנאים שאין מכירים זה את זה, יכולים לאכול על מפה אחת זה בשר וזה גבינה, והקשה, דהא נדבק בשר במקום גבינה יחד במפה. ובאמת שהמהרש”ל בהגה’ טור, הובא בדרישה (סק”ז) כתב, דמכאן מוכח דאין איסור לאכול בשר על מטפחת שאכלו בו חלב וכן להיפך. אלא שהדרישה וכן הב”ח והמג”א תי’, דמזה אין ראיה די”ל, דאיירי במפה חדשה או מכובסת.
ומוכח מדבריהם, דכל שהמקום שאוכל בו נקי, לא מצאה קפידא מקום לנוח, ולפי”ד ה”ה אם מקפידין לנקות את השולחן היטב אחר הסעודה במטלית לחה ובפרט אם מנקהו עם חומרים פוגמים כסבון, ולא נשאר בו שיריים ושמנונית, מותר לאכול בו חלב או בשר, ואע”ג שהמג”א כתב מפה חדשה או מכובסת, היינו משום דבמפה שאינה מכובסת השמנונית נדבקת ונספגת בבד, משא”כ בשולחנות דידן שבדרך כלל הם מצופים בפורמייקה, או שיש חלק, שמתנקה בנקל, ולא נשאר זכר למאכלו הקודם, יש להקל לאכול בשר ולאחר ניקוי לאכול גבינה. (ומוכח מדברי המג”א הנ”ל דאין איסורו משום “לא פלוג”, אלא אזלינן בתר המציאות, ודו”ק).
ונראה דלהכי הרשב”א וגם השו”ע דקדקו לכתוב, דאין לאכול גבינה על “מפה” שאכלו בה בשר, ומה שלא חילקו כן בפוסקים, הוא לפי שהשולחנות שהיו בזמנם לא היו חלקים כהאידנא והיו בהם סדקים, וכנז’ באחרונים (או”ח סי’ תנא סעיף כ) גבי הכשר השולחנות לפסח, וע”ש במ”ב (שם ס”ק קטו). וכן העלה בספר ויזרע יצחק – זעפרני (סי’ פט ס”ד). ומ”מ המחמיר לפרוס מפה על השולחן או עכ”פ תחת הקערה שאוכל בה תע”ב, אולם אין צריך להחמיר להניח מפה גם באכילת החלב וגם באכילת הבשר, דדי באחד מהם.
