התבודדות ביערות – האם מותר לספרדים?

מקורות:

כמענה לשאלה הנ”ל, אעתיק כאן מה שכתבתי בספרי הקטן “שושני ציו”ן” (עודנו בכת”י).

רבינו האריז”ל הזהיר דאין ללכת יחידי לשום מקום שאין שם אנשים אחרים, ואפי’ לא לקברות הצדיקים[1]. והדבר שכיח בקברות הצדיקים במקומות שאינם מיושבים כגון ציון שמאי הזקן וכיו”ב. ואגב גררא אמינא דלפ”ז אין נכון “להתבודד” ביערות[2], וכן כל כיו”ב.

ואף במקום מיושב, בשעת הדֶבֶר לא ילך יחיד לבית הקברות[3].

^[1] כ”כ מוהרח”ו זלה”ה בשער המצוות פרשת ואתחנן דף ל”ו ע”א וז”ל: “דע כי צריך האדם ליזהר שלא ישב במקום שאין בו ישוב, לפי שבמקום שאין בו ישוב שולט בו שד הנקרא (וכו’). והיושב שם אעפ”י שהוא עוסק בתורה, מתגבר עליו השד ההוא להזיקו או להחטיאו, ואין כח באדם ההוא העומד שם לשלוט (כלומר להתגבר) עליו לולי יהי צדיק גמור. ומורי [האריז”ל] הזהיר לאדם אחד שלא ילך על קברי הרשב”י ור’ אלעזר בנו ללמוד שם יחידי אפי’ בימים שרגילים בני אדם לילך שם, ומכל שכן בשאר מקומות שאין בני אדם יושבים שם.” עכ”ל. (ועיין בזוה”ק פרשת תצוה דף קפ”ג ע”ב). הא קמן דאפי’ כאשר הולך ללמוד (והכי נמי להתפלל) שהוא דבר מצוה, ואפי’ בזה”ז אחר שאביי גזר אומר לעצור את המזיקין, אין להתפלל במקום בלתי מיושב, דאיכא למיחש להזיקא הנ”ל. ודברי האריז”ל הובאו לדינא גם בשיח יצחק למוהר”ר אליהו סאלימאן מני זלה”ה בשער יראה ערך דינים אות א’, עיי”ש.

ומ”מ הנ”מ האידנא מהנ”ל הוא לקברות צדיקים במקומות שאינם מיושבים, ואילו לגבי ציון הרשב”י המוזכר בדברי האריז”ל, מילתא דפשיטא הוא דבימינו אנו תו ליכא למיחש, כי רבים מצויים שם תדיר, יומם ולילה לא ישבותו. וכ”כ בספר אבן השהם ח”ו סי’ תכ”ז בהערה אות ל”ג, די”ל דבימינו שקבר הרשב”י מיושב ברוב הזמן, אפי’ אם ימצא תמצא שעה אחת ביום שאין שם איש, אין לחוש, דאין השד הנ”ל שולט אלא במקום שאינו מיושב כלל, כפי שהיה מקום קבורת הרשב”י בתקופת האריז”ל, עיי”ש. [ועפ”ז יש ליישב מעשה רב של מרן מלכא מוהרע”י זלה”ה שמובא בהגדה של פסח “יחוה דעת” עמ’ ש”נ, וק”ל]. ודלא כהגאון נטעי גבריאל נר”ו הל’ פסח פרק נ”ט סע’ ד’ שהביא הלכתא פסיקתא בזה”ל: “יש ליזהר שלא לילך לקבר רשב”י ביחידות”, ובמקורות שם בנה אצלו ציו”ן לשער המצוות הנ”ל. והא ליתא, כאמור.

ולפי מחשבה תחילה היה מקום לומר, דרבינו האריז”ל אזיל כהזוהר, ואילו לפי תלמודא דנן אינו כן, ואפרש שיחתי. דהנה בחולין דף צ”א ע”א נאמר דת”ח לא יצא יחידי “בלילה”, ואילו “ביום” אין חשש כמבואר שם להדיא (ואף בלילה דעת ר”ת בתוס’ שם דליכא קפידא אלא בת”ח דוקא, וכדאיתא בברכות דף ד”ן ע”ב דג’ צריכין שימור וי”א אף ת”ח בלילה, ואולם דעת ר”י בתוס’ פסחים דף ב’ ע”א דנקטינן ת”ח לרבותא, ועיין פסחים דף קי”ב ע”ב, ועכ”פ בין כך ובין כך אין חשש אלא בלילה). וכן בשבת דף קנ”א ע”ב “אמר רבי חנינא אסור לישן בבית יחידי וכל הישן בבית יחידי אחזתו פלונית” – ומסתמא מיירי לענין שינה בלילה (ובכן, הרי”ף שם דף ס”ה ע”ב והרא”ש שם פכ”ג סי’ י”ג הוסיפו להדיא תיבת “בלילה”, וגם בלא הוספה זו סתמא דשינה היינו בלילה וכמש”כ במחצה”ש סי’ רל”ט סק”ז, וכ”ה בשו”ע הגר”ז הל’ שמירת גו”נ סע’ ו’, ודלא כמוהרז”ס זלה”ה בספר זכירה ערך סכנה). אלמא דביום ליכא חששא. [ומה שכתוב באבות פ”ג מ”ד ד”הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי וכו’ הרי זה מתחייב בנפשו”, דמשמע דמהלך יחידי היינו אפי’ ביום, אינו ראיה, דשם פירש הרמב”ם (מהדורת ר”י קאפח) דמיירי במי שיתבודד בנפשו ללא לתכלית דמתחייב משום ביטול תורה, וכעי”ז ברבינו יונה שם ובנחלת אבות לר”י אברבנאל ז”ל עיי”ש, ויש שגורסין כן גם ברש”י שם (דתלוי אם הד”ה כולל גם תיבות “והמהלך בדרך יחידי”). וברע”ב ובמאירי פירשו דמיירי לענין סכנת ליסטין ולא סכנת מזיקין. ובמקביל לזה בירושלמי מסכת שבת פ”ב ה”ו: “א”ר לוי בג’ מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו (פי’ יחידי – פני משה), והישן בבית אפל לעצמו, וכו'”, ופירש שם ביפה מראה דהיינו סכנת ליסטין]. ועכ”פ נמצא דלפי תלמודא דנן אין חשש מזיקין ושדים בהיותו יחידי ביום, כי אם בלילה. ואילו בזוהר הק’ פרשת תזריע דף מ”ה ע”א שנינו: “מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא, או ביממא בביתא מיחדא כ”ש בליליא, מאי מיחדא מיחדא משאר ביתין, או מאן דאזיל בלחודוי בליליא, יכיל לאתזקא.” ע”כ. והיינו דאפי’ ביום, אם נמצא בבית שאינו בישוב (מיחדא משאר ביתין), אזי אפי’ ביממא איכא סכנתא.

איברא דהזוהר גופא מסיים “או מאן דאזיל בלחודוי בליליא” (וכן הוא בעוד מקומות בזוה”ק וכגון בפרשת וישלח דף קס”ט ע”ב: “דלא יפוק בר נש יחידאה בליליא”), והיא היא הגמ’ בחולין, ותמיהא מילתא דהרי לא מסתברא דהליכה בדרך יחידי עדיפא מלהיות בבית יחידי, דהא בשדה שכיחי מזיקין טפי מבבית כדאיתא בירושלמי יבמות פרק ט”ז הל’ ו’ (ועיין בתוס’ מגילה דף ג’ ע”א ד”ה חיישינן וביבמות דף קכ”ב ע”א ד”ה דחזו. וגם לשון הש”ס הנ”ל “בבית” בעל כרחין דאינו אלא אורחא דמילתא כמו שכתב בשו”ת בנין עולם חיו”ד סוף סי’ ס”ב דכל שכן בשדה דחמיר טפי). ואיכא ליתוב”י דעת”א בתרי אנפין:

א. חדא, דההליכה בדרך האמורה בזוהר היא במקום ישוב (שימצאון שם לעיתים עוברים ושבים במשך שעות היום, דאזי אפי’ אם עובר שם בעת אשר אין איש אין גם אחד, ליתן לן בה, משא”כ בלילה דחמירא סכתא אפי’ בכה”ג). והגמ’ בשבת ובחולין מתפרשים על זה הדרך, דמיירי בדרכים ובמקומות שהם מיושבים קצת (ואין זה אוקימתא אלא כך היא הרגילות שהדרכים הם מקומות שאנשים עוברים שם מידי פעם בפעם, וכן הבתים נבנים במקום ישוב). [ובאמת גם בזוהר בתחילה נאמר “דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא”, והיינו במקום ישוב, דתיבת “בלחודוי” קמא קאי על האדם ולא על הבית, דאי לא תימא הכי ישנם מילים מיותרות בזוה”ק. וכן פירש הרמ”ק דברי הזוה”ק הנ”ל בספרו אור יקר כרך י”ב עמ’ קפ”ז, וכן פירש (לענין פרט זה) בספר אור החמה למהר”א אזולאי זלה”ה פרשת תזריע דף ל”ה ע”א, וכ”כ באשל אברהם מבוטשאטש על או”ח סי’ רל”ט (והשיג על היסוד יוסף מפוזנא פ”א אות ט’ שהבין אחרת), וכ”כ במעלות הסולם שבספר עליות אליהו (עמ’ נ”ט בנדמ”ח) אות ט”ז בשם הגאון הרד”ל, וכ”כ בשד”ח דברי חכמים סי’ פ”ה (והשיג על החבי”ף ברוח חיים סי’ רל”ט שהבין אחרת), וכן פירש הגר”י אשלג זצ”ל בפירוש הסולם על הזוה”ק שם, וכ”כ בשו”ת דובב מישרים ח”א סי’ ע”ט. וע”ע בזבחי צדק יו”ד סי’ קט”ז סקל”ה, ובכה”ח או”ח סי’ רל”ט ס”ק טו”ב, ובשו”ת תורת יקותיאל רוזנברגר מהדו”ק חאו”ח סי’ י”ד, ובשו”ת מענה אליהו (להאדר”ת זלה”ה) סי’ ח”י, ובשו”ת בצל החכמה ח”ב סי’ פ”ב וח”ד סי’ ע”ו וע”ז, ולמרן פה”ד זצ”ל במאור ישראל בשבת שם, ולהראש”ל שליט”א בשלחן המערכת מע’ ה’ אות רכ”ד, ובשו”ת דברי בניהו ח”ח או”ח סי’ י”ד אות ו’, ושאר אחרונים]. ומה שכתב האריז”ל להזהיר, מיירי במקומות בלתי מיושבים כלל, כפי שאכן נראה מדבריו. ולפ”ז גם דברי המשנה באבות הנ”ל באים כפשוטן עפ”י האריז”ל, ואכן בפירוש רבינו בחיי על אבות כתב דהמשנה מיירי שמהלך בשדות (קרי מקום לא מיושב) כיון ששם מצויין מזיקין אפי’ ביום, וכן הוא ג”כ בפירוש רבינו שמחה בעל המחזור ויטרי ז”ל על אבות, עיי”ש. ועל זה הדרך יש לפרש ג”כ דברי הזוה”ק בפרשת נח דף ס”ט ע”ב: “דהא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי באורחא”. ע”כ, והיינו כיון שב”אורחא” עובר דרך מקומות בלתי מיושבים, ולכן אפי’ ביום איכא סכנתא.

ב. וזאת שנית, די”ל דאה”נ הליכה עדיפא מפני שהיא דרך העברה, ואילו להתעכב יחידי באיזה מקום (ואפי’ בבית וכל שכן בשדה) גרע טפי. ולפ”ז אתי שפיר דברי הגמ’ בחולין דת”ח לא “יצא” יחידי, דכיון דהוא דרך העברה ליכא קפידא כי אם בלילה. והגמ’ בשבת הנ”ל פשיטא דמיירי לענין בית בין הבתים כפי שחילק הזוהר להדיא. ואתי שפיר דברי האריז”ל, דמיירי לענין “לישב” יחידי כדי ללמוד ולהתפלל. [ואולם בעליות אליהו הנ”ל מביא שישנה שמועה מפורסמת בשם הגר”א דמה שכתוב בגמ’ בשבת הנ”ל דתיבת “יחידי” קאי על הבית, כלומר דהוא בית שלא בישוב, ולפ”ז בודאי דפליג על הזוה”ק. (ובדומה לזה קצת לכו חזו נא ביפה ללב סי’ רל”ט סק”ה בשם ספר אותיות למהר”מ אשכנזי ז”ל). ומיהו הרי”ף בשבת שם הביא דינא דהגמ’ הנ”ל בזה”ל: “אסור לאדם לישן בבית בלילה יחידי”, הא להדיא ד”יחידי” קאי על האדם ולא על הבית (ומזה דחה השד”ח דברי הרב ספר אותיות). וכך מוכח גם מדברי המהרי”ל המובא בכנה”ג יו”ד סי’ קט”ז הגהב”י אות ט”ל ובמג”א סי’ רל”ט סק”ז דחדית לן דמה שכתוב בגמ’ בשבת היינו אפי’ שלן יחידי בתוך חדר בבית שיש בו בנ”א. וכן בעליות אליהו הנ”ל כתב דהשמועה בשם הגר”א היא טעות ולהד”מ. ואגב איכא לעיוני ממה שכתב הרב עליות אליהו גופיה בתחילת הספר אות ט”ל, זכור אזכרנו עוד בהמשך מילתין].

ובכן עלה מן האר”ש דליכא פלוגתא בין תלמודא דנן לזוהר הקדוש, וגם דברי רבינו האריז”ל נאמנו מאוד ואין צדיק נסת”ר מסוגיות הש”ס הנזכרות. [וכאמור הדברים מוכרחים דאי לא תימא הכי תהיה סתירה בזוה”ק גופא – בין הזוהר בפרשת פרשת תזריע דף מ”ה ע”א הנ”ל, לזוהר בפרשת וישלח דף קס”ט ע”ב שהזכרנו לעיל. וע”ע בהמשך מילתין בסמוך מה שנזכיר בשם הזוה”ק בפרשת בראשית].

וידעתי בינ”י ידעתי דאין למהר לעסוק במסכת עירובי”ן אודות כל המקורות הנ”ל, דהרי האריז”ל איירי לענין שד מאוד מסויים ששמו הוזכר שם שהוא מזיק או מכשיל בעבירה, ואילו הגמ’ בחולין והזוהר שבפרשת תזריע מיירי לענין מזיקין באופן כללי, והזוהר שבפרשת וישלח עוסק בענין “רוחא מסאבא” כמפורש שם, והגמ’ בשבת מיירי לענין פלונית (והגחיד”א בציפורן שמיר סי’ ז’ אות ק”ז הבין שהנ”מ היא לענין מקרה לילה ר”ל ולא לענין סכנתא או סוג אחר של נזק, וכן מובא בזבח”צ הנ”ל, וכ”כ ביסוד יוסף מפוזנא פ”א אות ט’, וכן פירש הרה”ק רבי צדוק הכהן מלובלין זצ”ל בספר דובר צדק פרשת אחרי מות אות ל”ח, ובכן זו פשטות הדברים גם בזוה”ק פרשת בראשית דף י”ט ע”ב לגבי פלונית: “ואזלת בעלמא וחייכת בבני נשא ועבדי לון דאושדון קרי, ובכל אתר דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא שרן עלייהו ואחידן לון ומתדבקן בהו ונטלי מנייהו תאובתא ואולידן מנייהו” ע”כ), והמשנה באבות כאמור מיירי לענין סכנת ליסטין לפירוש הרע”ב, והירושלמי עוסק לענין קיטרוג השטן, כך דבכל הני מימרי לא ראי זה כאי זה ויש להפריד בין הדבקים, אלא דעם זאת הדבר ברור שהנידון בכל המאמרים הוא סוף סוף אי יאות למיעבד הכי אי לאו, וא”כ לענין המעשה אשר יעשון כל המקורות אמורים לעלות בקנה אחד (אי לאו במקרים מסויימים שיש נ”מ בין הטעמים, משא”כ בסתמא), כי על כן שפיר יש ללמוד דבר מתוך דבר על דרך הנ”ל, כנלפקצ”ד.

^[2] ולאור האמור בהערה הקודמת, מה שישנם מגדולי החסידות דאוקראינה זלה”ה המעודדים על התבודדות ביערות, י”ל דהוא מפני שלא הגיע לידם כתבי האריז”ל הנ”ל, ואילו שמיע להו הוו הדרי בהו. וצ”ע. ועכ”פ צאו וראו דאפי’ אבי החסידות הגה”ק רבינו ישראל בעל שם טוב זלה”ה, הוא ציווה ויעמוד בספר צוואת הריב”ש פרק ו’ אות א’ בזה”ל: “כשרוצה להיות בהתבודדות, צריך להיות עמו עוד חבר אחד, אבל אדם אחד לבד הוא בסכנה, אלא יהיו שנים בחדר אחד וכל אחד יתבודד בעצמו עם הבורא ית’.” עכ”ל הקדוש, וזיע”א. וכ”כ המגיד ממעזריטש זלה”ה בספר אור אמת דף פ”ג ע”ב. וכ”כ הרה”ק ר’ צבי אלימלך שפירא מדינוב זלה”ה בספר רגל ישרה מע’ ה’ אות ז’. עיי”ש. [וראוי לציין שגם האריז”ל גופיה, עפ”י ציווי אליהו הנביא, “התבודד” יחד עם רבו מוהר”ר בצלאל אשכנזי זלה”ה במשך ז’ שנים בתוך בית שבמקום מיושב, כמובא באגרות מוהר”ש שלומל זלה”ה (מתלמידי האריז”ל) שנדפסו בספר האר”י וגוריו סוף עמ’ ב”ן].

והבט וראה גם לרה”ק ר’ שמחה בונם מפרשיסחא זלה”ה בספר חדות שמחה פרשת ויצא אות א’, ובספר בית יעקב מאלכסנדר ריש פרשת ויצא, שהרוצה להתבודד יכול לעשות זאת בתוך קהל ועדה, ואפי’ בשוק אם הוא מקום נקי, עיי”ש. וכבר הקדימם ברחמים מוהר”ר אלעזר אזכרי זלה”ה בספר חרדים מצוות התלויות בא”י פ”ד (בביאור הפסוק “את האלקים התהלך נח”), דעכ”פ אחר ההרגל יכול להתבודד עם יוצרו אף בהיותו בחברת רבים, דאין החברה מטרדת להפריד את המחשבה מהבורא מפני שהם עדרי צאן בעלמא והקב”ה הוא הרועה, ובדרך זה פירש לשון הפיוט של רבינו אברהם אבן עזרא ז”ל: “בעומדי תוך קהלך צור (כלומר “אפילו” בעומדי תוך קהל) לרומם, לך אכרע ואכוף ראש וקומה”, עיי”ש.

ומה שמביאים עולת ראי”ה ממקרא שכתוב על יצחק אבינו ע”ה שיצא “לשוח בשדה” (ומשמע לכאו’ שיצא להתפלל יחידי למקום בלתי מיושב), הא לאו מידי היא, דהנה בזוהר הק’ פרשת בא דף ט”ל ע”ב מקשה על פסוק זה דלא היה לו ליצחק להתפלל בשדה אלא בבית (משום דאין להתפלל במקום פתוח), ותירצו בזוה”ק דאותו “שדה” היה מערת המכפלה (וע”ע בזוה”ק פרשת בשלח דף ס’ ע”א). והבט נא וראה גם תוס’ בברכות דף ל”ד ע”ב ד”ה חציף עפ”י פסחים דף פ”ח ע”א חדא, שהבינו דאותו “שדה” ששם התפלל יצחק אבינו ע”ה היה הר המוריה. והדבר מובן מאליו שבין במערת המכפלה בין בהר המוריה – אין שליטה לשדים. וכל שכן לפי דברי חז”ל בילקוט שמעוני בראשית רמז ק”ט שאותו “שדה” היינו “גן עדן”, דפשיטא דבגן עדן אין אחיזה לשדים כלל. ובר מן דין הרי כתב מוהרח”ו הנ”ל דשאני “צדיק גמור” דאצלו ליכא סכנתא. [ואבן יקרה בבית מדרשנו “ברכת אברהם”, הג”ר אליהו סעאדה שליט”א (מח”ס חקור דבר) כתב לן דעוי”ל בזה, דשאני יצחק אע”ה דאצלו כולהו בני מתא היו עובדי אלילים ומפני כך נצרך לצאת מן העיר כדי להתפלל בלית ברירה, וכדמצינו לגבי משה רבינו ע”ה שהתפלל “בצאתו מן העיר” מהאי טעמא].

ומה שכתב הרמב”ם במורה הנבוכים ח”ג פרק נ”א “ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי” עכ”ל, הנה מלבד די”ל שאה”נ הרמב”ם אזיל לשיטתו דלא חושש כלל לשדים, והוא דלא כדברי רבינו האריז”ל הנ”ל, ועוד בה, דאין כל הכרח לפרש דכוונתו להתבודדות ממש במקום בלתי מיושב, אלא כמו שהבהיר דברי עצמו בסיפא “ולא יתחבר עם אדם”. ובכן בספר אורחות צדיקים שער האמת מביא לשון הרמב”ם הנ”ל והקדים וכתב בזה”ל: “וזה הענין ישיג האדם כשהוא מתבודד ‘בחדרו‘”. עכ”ל, ודו”ק. [וז”ל המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ”ל בספר דעת חכמה ומוסר עמ’ שכ”ז בביאור דברי הרמב”ם הנ”ל: “מושג בדידות שלנו אינו כמושג של הפילוסופים, התבודד ביערות או במדבריות, ענין בדידות הוא התבודדות לגמרי מכל הויות העולם, להתגדר אך ורק בד’ אמות של קדושה ופרישות.” עכ”ל, וע”ע שם שדייק כן ממה שכתב הרמב”ם בהמשך הדברים עיי”ש].

ומ”מ אמת אגיד דמר בריה דרבינ”א, רבינו אברהם בן הרמב”ם ז”ל בספרו “המספיק לעובד ה'”, כתב פרק שלם (פרק י”ד) בענין ההתבודדות, ושם מוזכר להדיא “וההתבודדות החיצונית יש שתהיה שלמה, כגון ע”י התרחקות מחיי הכרך והסתגרות במדבריות והרים ומקומות שאין בהם ישוב” עכ”ל (ופירש שם שכן עשו האבות הקדושים ומשה רבינו ע”ה ועוד עיי”ש), אלא דכאמור איהו ז”ל אזיל על דרך הפשט, ולפקצ”ד בהגלות נגלות דברי האריז”ל דישנו שד כנ”ל גם בזה”ז, אליו תשמעון בהאי מילתא, דאע”ג דכאשר נחלקו הפסוקים עם המקובלים נקטינן כהפוסקים (עיין בשו”ת יביע אומר ח”ג חיו”ד סי’ י”ג ובכמה וכמה דוכתי – ולא כאן המקום לעסוק במסכת ארכי”ן זו), חמירא סכנתא מאיסורא, דהכא במציאות תליא מילתא דמגלה לנו האריז”ל ברוח קדשו דבמקומות בלתי מיושבים קיים שד המזיק והמכשיל כנ”ל, וא”כ אף די”ל דמדינא אין איסור ממש בדבר (כי לאו בשמים היא וכו’), הירא את דבר ה’ יחוש לנפשו שלא יושפע ע”י אותו שד ח”ו, ובפרט שכל הסיבה להתבודד באותם בהמקומות הוא כדי להתחזק ביראת שמים, ולמה לנו לעשות זאת באופן שמעיד עליו האריז”ל שיבוא שד להכשילו באיסור ר”ל. [והעירוני די”ל דאף רבינו אברהם ז”ל לא בא לאפוקי אלא מחיי הכרך, ומיירי שמתבודד יחד עם בני ביתו ואנשי שלמו דומיא דהאבות ומשה רבינו שהזכיר].

וידעתי בינ”י ידעתי דהיו גדולי עולם שנהגו להתבודד מידי פעם בפעם, ולאו דוקא מהחוגים החסידיים, וכגון על אודות רבינו הגר”א ז”ל מובא בספר עליות אליהו אות ט”ל בזה”ל: “ומנעוריו היה לומד זמן רב ביערות, בבית יחידי, והתבודד במקום אשר לא ידע איש מקום סתרו.” עכ”ל. וכן מסופר בכמה מקומות (ספר אור חדש להגרח”א זייטשיק זצ”ל פרשת ויחי עמ’ רפ”ח, ובספר מדרגת האדם, ועוד) שהסבא מנובהרדוק (מהרי”י הורוביץ) זצ”ל היה לו מקום מיוחד להתבודד ביער. וגדולה מזו מצינו למרן הרי”ח הטוב זלה”ה בספר בן יהוידע על ב”ב דף ע”ד (ד”ה אמרו ליה) שיצוא יצא לפרש שרבה בר בר חנה היה מתבודד במדברות עיי”ש. וראוי לציין ג”כ לדברי הספורנו בשמות ג’ א’, דפירש “ויבא אל הר האלקים חורבה – הוא לבדו, להתבודד ולהתפלל”. ע”כ (ושם מיירי כאשר עדיין לא ידע משה רבינו ע”ה שהר זה הוא הר האלקים). ומ”מ יש לתלות שכל אלו הם בכלל מהגדיר האריז”ל “צדיק גמור”, שאינם ניזוקים ע”י השד, ולא כל הבא ליטול את השם יבוא ויטול. ועכ”פ חמירא סכנתא מאיסורא, ואיככה נוכל לסמוך על ספרי מעשיות וביאורים בלתי הכרחיים, מול אזהרה מפורשת של רבינו האריז”ל, וככל האמור.

וזאת תורת העול”ה לפי קוצר השגתנו ומך ערכנו, דאנו בני עדות המזרח אין לנו לנטוש מהדרך הסלולה אשר ראינו אצל גדולי ומאורי עדתנו זלה”ה, אשר מעולם לא הנהיגו כזאת להתבודד ביערות וכל וכיו”ב, ואה”נ דעצם התפילה כשלעצמה היא רצויה כדאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכו’, אלא דאין לעשות כן ביחידות במקום בלתי מיושב, דלא טוב היות האדם לבדו משום הזיקא, אלא ישפוך שיחו לפני בוראו בבתי כנסיות או בכל מקום באשר הוא שם, ובעין מחשבתו יסיר כל איש מעליו וירגיש שנמצא לבד עם קונו ית”ש כי אין עוד מלבדו, ועוד הרשו”ת נתונה למיעבד כעובדא דמרנן ורבנן זלה”ה שהיו מורידים נחלי דמעותם על גלות השכינה ועל צער הכלל אחרי חצות הלילה (לאור החשמל) בהיותם בביתם לאחר שבני הבית כבר עלו על ערש יצועם, ואין לך התבודדות רצויה מזו, ומה לנו לחפש בשדי יער מקום נחש שרף ועקרב. ולא דבר ריק הוא לומר דאף גדולי אוקראינה זצ”ל לא הנהיגו להתפלל ביערות אלא בזמנם בחצרותיהם ובטירותם, ואילו השתא הכא בארעא דישראל היו מורים ובאים להתפלל במקומות הקדושים ובכותל המערבי כי זה בית אלקים וזה שער השמים, ובדרך צחות יש להוסיף דהרי גם המקדש (ושירי שיריים דיליה) נקרא “יער” שנאמר (מלכים א’ י’) בית יער לבנון (יומא דף ט”ל ע”ב), ויהא רעוא דפורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך בב”א. [ושוב ראיתי בספר ים החכמה להמקובל הגרי”מ מורגנשטרן שליט”א תשע”ד עמ’ רפ”ד שכתב לבאר עפ”י הסוד, שהמקום המסוגל ביותר להבודדות שעליה ציוותה רבי נחמן מברסלב זצ”ל, היינו הכותל המערבי, עיי”ש מילתא בטעמא].

תשובה להשגות על הנ”ל

והנה אותיו”ת אלה אשר שמתי בקרבך בעניי (בענין האיסור להתבודד יחידי במקום שאינו מיושב) פירסמנום בקובץ “קול סיני” גליון מר-חשוון תשע”ז, והבאנו את הדברים כדוגמא לכך שאין לעדה אחת למהר לאמץ מנהגים והנהגות מעדה אחרת, כי לעיתים יש בהנהגה עקולי ופשורי, וכח המנהג שיש בעדה אחת אינו מתיר לעדה אחרת (שלא נהגו באותם הנהגות) להקל לעשות כמעשיהם. ויהי אחר הדברים האלה, בגליון שבט תשע”ז, קמו עוררים על מילתין כפי שיראה עין המעיין שם, וזאת אשר השיבותי ידי על עקרו”ן לפי מיעוט ערכי עלי פחות שבערכין:

עין רואה בקובץ החשוב “קול סיני” גליון שבט תשע”ז במדור “קוראים כותבים” מה שבאו העיר”ה הרבנים הגאונים שליט”א על מאי דכתיבנא אנא עניא בעניותא בגליון חשוון סימן טו”ב, תשואות חן חן להם שהחשיבו מיני קטניו”ת דנן כראויות למשא ומתן של תורה.

ובטרם קו”ל יש להדגיש (והתהלך ברג”ש בזה הגאון המשיג קמא, משא”כ הגאון המשיג בתרא), כי במאמר הנ”ל לא ירדתי לקנ”י בעניי לומר דחסידי אוקראינה אין להם על מה שיסמוכו (אם כי באמת לא ברור כלל על מה סומכים בדבר זה, אי לאו דחולקים על האריז”ל וסוברים דאין צורך לחוש לדבריו), אלא כתבנו שבני עדות המזרח עליהם להשכיל דאם ישנם מנהגים והנהגות שלא מצינו אצל אבותינו ורבותינו זיע”א – אינו בכדי, וכדוגמא אחת מיני אלף הבאנו הנהגה זו של התבודדות ביערות, דאינה עולה בקנה אחד עם אזהרת רבינו האריז”ל בשער המצוות דאין להשהות יחידי במקום בלתי מיושב אפי’ לצורך תפילה ועסק התורה, מחמת שד מסויים שמזיק או מחטיא את האדם (וראה נא בעניינו שם, וראיתם את האר”ש מה היא בארוכה, כי אין לקנות חלק בשדה המכפל”ה כאן), ונ”מ מכל זה, דהצעת ישובים דחוקים להנהגה זו לא חשיבי אלא “לימוד זכות” פורתא לאנשי יהדות אוקראינה, אך עדיין אינם מהווים היתר לדידן לקום ולאמץ הנהגות מפוקפקות ומעורערות.

ולגופן של ההערות, אחר הקידה מול הדרת גאונם של הרבנים המשיגים שליט”א, אענה ענו”ת עני לפי קוצר השגתי, ואסמוך על מעיינ”י הישועה שיביטו היטב תחילה וראש במה שכתבנו בדלותינו בגליון שבט הנ”ל ובמה שהשיגו הרבנים המשיגים, כי הדברים כאן בא יבואו בקצ”ר אמיץ טובא:

מה שהשיגו שם מדברי הזוה”ק פרשת תצוה דף קפ”ג ע”ב (ושעל פיו פירש הרב בכורי יעקב את דברי הגמ’ בסוכה דף מ”ז ע”א) שיש מעלה בלימוד התורה במקום בלתי מיושב, מפני ששם משיגים יותר וגם מכניעים את כח הסט”א השרוי שם – הנה הרב המשיג שליט”א בעצמו הרגיש בדבר שמפורש בזוה”ק שם שאותו סבא שלמד תורה במדבר, היה עמו ג”כ ינוקא ולא למד שם לבד (וכבר כתבנו דסגי בשנים לענין החשש לאותו שד), אלא דבכל זאת הבין הרב המשיג דיש כאן מקום להקשות על האריז”ל, ויהיב טעמא ז”ל: “אך מ”מ כשהזוה”ק ביאר את השבח שבזה, לא הזכיר מאומה מאותו ינוקא, וצ”ע”. עכ”ל. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו הרחבה, דבשלמא אילו הזוה”ק היה כותב שיש מעלה ב”התבודדות” במדבר, יתכן והיה מקום להערתו על האריז”ל, דהיה לו להזוהר להזכיר להדיא דצריך עכ”פ ינוקא עמו ולא להיות יחידי ממש [וגם זה לא היה קשה לפקצ”ד, דהרי הזוה”ק הוא ספר סתום וחתום כידוע וכל שכן שאינו טורח לפרש כל דבר כאילו הוא חיבור של הלכה פסוקה, וא”כ יש ללמוד את הסתום בדברי הזוהר מהמפורש בדברי האריז”ל, ובפרט דדברי “השבח” המוזכר בזוה”ק הלוא הוא נאומו של הסבא בהיותו אוחז ביד הינוקא, וא”כ הרי שוברו בצידו דההתבודדות היא דוקא כאשר ה”ן איש עמו, וכמו שאכן הבאנו בגליון הנ”ל בשם ה”בעל שם טוב” דאין להתבודד אלא שנים ביחד מפני המזיקין, ובפרט דהזוהר טרח לומר “והוה אחיד בידיה חד ינוקא” ואילו לא היה נ”מ בזה לא היה נצרך הזוהר לאשמועינן הכי. ועכ”פ כל זה כתבו “אילו” הזוהר היה עוסק במעלת ההתבודדות כפי שהיה ניתן להבין מדברי הרב המשיג], אך אחד הרואה עיניו יחזו בזוה”ק דכל השבח המוזכר בזוה”ק שם הוא על עצם עסק תורה במדבר וכלל לא עוסק בענין בדידות במדבר, כפי שמפורש שם שהמעלה היא מפני שהמדבר הוא מקום שליטתו של הס”מ וממילא ע”י הלימוד במקום החושך משיגים השגות גבוהות יותר וגם מכניעים את כח הסט”א (ואה”נ דמשמע קצת מהלשון שם דיש גם מעלה נוספת מצד המסירות נפש שלומד במקום בלתי מיושב, אבל זה מצד חוסר הנוחות של הישיבה במקום בלתי מיושב ולא מצד שנמצא יחידי, דאילו ביחידות י”ל דהוי סכנתא), ואדרבא מוזכר שם בזוה”ק דלצורך זה הביא הקב”ה את כל הששים ריבוא ללמוד תורה במדבר, והיינו דאין ענין דוקא בבדידות ואדרבא כמה שיותר אנשים ילמדו במדבר ביחד עדיף טפי (וגם לא יחסר מן המסירות נפש דסוף סוף אין המדבר מקום מיושב גם כאשר היו שם כל ס’ ריבוא). ומעתה לא זו בלבד שאין סתירה מהזוה”ק הנ”ל לדברי האריז”ל, אלא להיפך, דיש מעט סייעתא לאריז”ל מדברי הזוהר (בבחינת “זכר לדבר”), דהרי בזוה”ק הנ”ל מדגיש שהמדבר הוא מקום שליטתו של הס”מ, וקרוב הדבר לומר דלאו דוקא מדבר אלא כל מקום בלתי מיושב הוא בכלל זה, וברור א”כ דאיכא סכנתא להיות שם יחידי, ורק יחד עם הינוקא נתחדש דמשרי שרי (ואף זה לא שרי אלא בקושי רב, שהרי הבהיר שם ההוא סבא דכאשר התחיל חודש תשרי שהם ימי הדין לא היה יכול להשאר עוד במדבר, כי אז מתגבר יותר הס”מ, עיי”ש). וכן מבואר להדיא בדברי הגאון סוב”ר הרזי”ם מוהר”ר יהודה פתייא זלה”ה בהגהותיו לספר שער המצות (דף מ”ח ע”ב מהספר שעם ההגהות), דאחרי שהביא דברי האריז”ל הנ”ל כתב דהם הם דברי הזוה”ק פרשת תצוה הנ”ל. וכן הבין ג”כ הרב אבן השהם ח”ו סי’ תכ”ז בהערה אות ל”ד, דהזוהר הנ”ל הוא כעין מקור לדברי האריז”ל הנ”ל, עיי”ש. ועכ”פ, אף לפי הבנת הרב המשיג שליט”א דלפי הפשטות האריז”ל איהו צדיק נסת”ר מדברי הזוהר, בודאי דמצוה ליישב מקחו של צדיק זלה”ה, והרי שבעזר ממרום באנו אל הישו”ב ברווח ולא בצמצום בכל הנ”ל, והדר דינא דאין להתבודד יחידי במקום בלתי מיושב, כמפורש לעיני כל ישראל בדברי מוהרח”ו בשם רבו זלה”ה.

ובענין מה שהשיגו שם ע”י דימוי מילתא למילתא ממה שכתוב בשו”ת רב פעלים, הסכת ושמע דהרב המשיג מאהבת הקיצור השמיט כמה מילים בהעתקת דבריו (וכתב תיבת “וכולי” חליפתן תמורתן), דשם ברב פעלים ח”ב סוד ישרים סי’ ט’ כתב בזה”ל: “וכאשר תראה שבזה”ז נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם ולא נשאר בד”ז ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף.” עכ”ל, וא”כ אין הכרח דמשפט זה קאי על ההבדל בין תקופת האריז”ל לזמן שלנו (אלא קאי על ההבדל בין תקופת הקדמונים לתקופת האחרונים וכפי שכתב גם בספרו בן יהוידע בברכות דף ו’ ע”א ד”ה אלפא עיי”ש, וע”ע לו בחולין דף ק”ה ע”ב סוד”ה משום. ואף לשונו בפסחים דף ק”ט ע”ב ד”ה לא יאכל, קאי אביטול “נזק הזוגות” ולא על ביטול השדים עצמם, כפי שיראה המעיין היטב), ונכון אמת הדבר דברב פעלים שם הביא זאת כחיזוק למה שחידש שם שבמשך הדורות (והיינו אף בין תקופת האריז”ל לתקופה שלנו) חלה הכחשת כח הסט”א, אבל עכ”פ לא הוציא מזה נ”מ אלא לענין רוחות הרשעים (דקיל טפי ונחתי דרגא) ולא מצינו להדיא שחידש דיש הבדל בין ימי האריז”ל לימינו אנו אף לענין שדים. ובכן, מצינו להגאון בעל שו”ת רב פעלים בכמה דוכתי בספריו, דשפיר יש לחוש בימינו לשדים (באופנים שחוששים להם, ודלא כימי הש”ס), וכגון בבן איש חי שנה א’ פרשת פקודי אות י’ ועוד, וראה בשו”ת רב פעלים ח”ב חיו”ד סי’ כ”ט שהחזיק במנהג אנשי בגדאד לעשות פעולות רבות להינצל משדים ולא העיר מידי דכעת אין כל צורך בדברים אלו (וי”ל). וא”כ כל שכן דיש לחוש למה שהזהיר האריז”ל מפורשות, שהרי אזהרות האריז”ל נאמרו אחר שכבר הסגירם אביי. ועכ”פ גם אם נאמר דהרב פעלים התכוין דאף השדים שהיו בתקופת האריז”ל כבר אינם בנמצא בימינו, מי יימא לן דהדברים נאמרו אף כלפי אותו השד של המקומות הבלתי מיושבים (וגם הרב המשיג נקט לישנא דספיקא בדא), והנה כבר הזכרנו (בגליון הנ”ל) דברי הגאון מוהר”ר אליהו סאלימאן מני זלה”ה (אשר כידוע היה בן דורו של בעל שו”ת רב פעלים) שהביא בספרו שיח יצחק (ערך דינים אות א’) את דברי האריז”ל הנ”ל דאין ללכת יחידי למקום בלתי מיושב אפי’ לצורך מצוה, והיינו דחשש לדבריו גם בימינו אנו. וכן בכף החיים סופר או”ח סי’ תר”ה סקל”א מעתיק את דברי האריז”ל הנ”ל הלכה למעשה.

ומה שהביא בשם אחד מבחירי בית מדרשינו הרה”ג ר’ אליהו ברכה שליט”א בספרו הבהיר משנת הגט שמביא “שמועה” שהגאון מהר”י פתייא זלה”ה השביע את השדים שלא ייראו בארץ ישראל, גם בזה אין שיעור כדי שביעה כלל מכמה וכמה טעמי: א. אין לסמוך על שמועות (כפי שהרחבנו בדלותנו בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ה עמ’ תקי”ג ואילך). ב. וכל שכן שמועה זו שאינה “מפי” מאן דהוא אלא שמועה בעלמא, ולפי מיעוט ידעתי לא הוזכרה בשום ספר מלבד משנת הגט בשם “אמרי אינשי” (ושאול שאלתי את הגר”א ברכה מהיכן מקו”ר הברכ”ה בזה, וענה ואמר דהוא כמו שכתב דאין לדבר זה מקור ידוע אלא כך אומרים העולם, וכי בזמנו כשהעלה את הדברים על הכתב, פשפש ולא מצא מקור, עכת”ד). וקרוב אליך הדבר לומר ששמועה זו הינה בכלל מאי דקרי אינשי “ניפוח”, מפני שכמה פעמים מוהר”י פתייא השביע שדים מסויימים שהזיקו לאנשים מסויימים, כפי שעיני כל תחזינה בספר מנחת יהודה פרשת בראשית סי’ כ’, וע”ע מש”כ תלמידו מוהר”ר משה יהושע זצ”ל בספר קץ הימין עמ’ מ”ח עיי”ש, ומתוך שהיתה שיחה בפי הבריות שמהר”י פתייא משביע שדים להוציאם, יצא העגל הזה. ג. גם אם אכן היה האות הזה והשביע את השדים, אין אתנו יודע אם עלתה לו השבעתו (דהרי הרבה דברים פעל ועשה הגה”ק מהר”י פתייא מתוך תקוה דשמא יועיל, אע”פ שידע גם ידע מראש דיתכן שלא יועיל מידי, כאשר עיני כל תחזינה בספרו זוהר סבא דמשפטים בדרושים שבסופו דף צ”ה ע”ב, עיי”ש). ד. ואת”ל דעלתה לו השבעתו, מי לימא לן דההשבעה היתה אף כלפי השדים שבמקומות בלתי מיושבים, והרי אפי’ האמוראים כאשר עשו פעולות נגד השדים, לא סילקו מציאותם מכל וכל, אלא רק צמצמו את זמני ומקומות הימצאותם, ומודעת זאת שעפ”י הסוד אינו נכון להתגרות באופן מוחלט בדינים, ולעולם יש להשאיר להם מקום, וכמוזכר בפרי עץ חיים בשער ערבית דר”ה, ובשער הכוונות לגבי ברכת אשר יצר, ובכמה דוכתי, ואין לעסוק במסכת ארכי”ן זו כאן. ה. סוף סוף “שמועה” זו אינה מיישבת את מנהג ההתבודדות ביערות, כי הנהגת גדולי אוקראינה היתה לפני תקופת מהר”י פתייא, וגם היתה בחו”ל (והנה אף לפי ה”שמועה” הנ”ל, השבעת השדים היתה רק לארץ ישראל ולא לחו”ל), וגם כיום אותם חסידים מתבודדים ביערות שב”אומן” מידי שנה בשנה, ונמצא דבלא”ה אין בכל זה כדי לשנות מהעובדה שהנהגה זו הינה נגד דעת האריז”ל, וא”כ מה לנו להיאחז בתירוצים דחוקים כאשר הם בלא”ה לא מיישבים את הקושיא.

וצאינה וראינה מה שמצינו למרן מלכא מוהרע”י זלה”ה בנועם אמריו שנרשמו (ע”י הקלטה) בספר משיעורי מרן הראש”ל כרך ד’ עמ’ של”ט, דאע”פ דהאידנא אין שדים מצויים, מ”מ במקומות שאינם מיושבים שכיחים שדים גם כיום, עיי”ש (ושם מיירי בכל השנה כולה ולא בימי בין המצרים). והדברים יודעים שמרן זצ”ל חשש למזיקין באופנים המבוארים בפוסקים (אף שדבריו נכתבו אחר פטירתו של מוהר”י פתייא זצ”ל), וכגון בשו”ת יבי”א ח”ג חיו”ד סי’ ח”י, ועוד. והבט וראה בשו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ כ”ד בהערה, שהביא בשם מהר”י פתייא גופא דגם כיום יש שדים, ולמד מזה נ”מ למעשה גם לימינו אנו, עיי”ש.

ומה שכתב הגאון המשיג נר”ו עפ”י שו”ת דברי יצחק כדורי, שגבה ממני, דהרי הרב דברי יצחק גופיה סוף סוף כתב על ענין השדים “צריך לחוש בכל זאת גם בארץ, יש לפעמים קצת” (ומסדרן של כתובים שם מפורש לעיני כל ישראל דלא רק בשער שכם יש לחוש אלא בכל הארץ, ואמנם בשער שכם נמצאים בתדירות יותר), ומה שכתב שם בשו”ת דברי יצחק לפני כן, אינו אלא דברי הפוסקים דרוב ככל ההקפדות שהיו בימי התלמוד כבר נתבטלו כיון שאין לנו שדים כפי שהיו מצויים בימיהם. ואה”נ דבמקומות המיושבים אין צורך לחוש להלוך יחידי כי אם בבין המצרים, כמבואר בשו”ע, ועל זה נאמרו כל דברי מהר”י כדורי כמפורש שם, ואילו במקומות בלתי מיושבים גרעי טפי טובא וכפי שמפורש בדברי האריז”ל, והכל עולה בקנה אחד בדקדוק רב, כך שאין כל סתירה מדברי שו”ת דברי יצחק לנאמר בכתבי מוהרח”ו, וממילא גם מה שכתבו בהערה מתחת לדברי הרב המשיג (בענין שריפת גר הצדק) אין לזה צורך כי קושיא מעיקרא ליתא.

ובמה שהאריך הגאון המשיג דריעותא דלא חזינן לא מחזיקינן וכו’, הרי האריז”ל העיד בגודלו שיש תמיד חשש לשדים במקומות בלתי מיושבים, וא”כ הריעותא לפנינו עפ”י סהדותא דאריה דבי עילאי זיע”א, והבא לעקור את דבריו עליו חובת ההוכחה (וכאמור אין הוכחה ולא דמות הוכחה – לא מהרב פעלים, ולא מ”השמועה” שבמשנת הגט, ולא בספר דברי יצחק). ועכ”פ מן הנכון להדגיש יותר מה שהזכרנו בקציר”ת האומ”ר בגליון הנ”ל (במאי דכתיבנא “די”ל דמדינא אין איסור ממש בדבר וכו'”), דהנידון כאן אינו לגבי איסור הלכתי, משום דאיכא למימר דלאו בשמים היא, דבעיני ההלכה הפשטנית אין האריז”ל יכול לחדש שדים שלא מצינו בפוסקים, אלא הנידון דנן הוא מהי ההנהגה הראויה בפועל, דסוף סוף החש לנפשו לא יעשה כזאת להכניס את עצמו למצב שהאריז”ל מעיד עליו שיבוא שד שיגרום לו לחטוא ר”ל, ובפרט שכל מטרת ההתבודדות ביערות היא כדי להתחזק ביראת שמים וא”כ מה הועילו בתקנתם, ושב ואל תעשה עדיף.

ומה שכתב הרב המשיג שם דיש לחלק בין סכנה טבעית לסכנה סגולית, דבסכנה סגולית אזלינן בתר רובא או מקילין במקום ספק ספיקא כמו שכתוב ביבי”א – כל זה אמת ויציב אילו היה הדבר בגדר “ספק ספיקא” או “מיעוט נגד רוב”, אבל כאמור דברי האריז”ל הם מפורשים, ולא מצינו שום סתירה לדבריו, והסברא לחלק בין ימי האריז”ל לימינו אנו (לענין זה של שדים במקום בלתי מיושב) היא השערת לבו הטהור של הגאון המשיג נר”ו ולא נמצאת בשום ספר (עכ”פ לפי מיעוט ידיעתי הדלה), ואדרבא הפוסקים (מהר”א מני והכה”ח) הביאו דבריו של האריז”ל גם לימינו אנו, וכן מורים גם דברי מרן מוהרע”י זלה”ה, וככל האמור.

ומה שכתב הגאון המשיג שההולכים להתבודד חשיבי שלוחי מצוה ואינם ניזוקין, כמובן שהרב המשיג הביא זאת רק כחיזוק בעלמא לדבריו, אבל אין בזה נימוק כשלעצמו להקל, דהרי אינם שלוחי מצוה יותר מהמקרה שבו עסק האריז”ל, שהזהיר שלא ללכת ללמוד ולהתפלל ביחידות אפי’ על ציון הרשב”י מפני שאינו מקום מיושב (כי בימיו לא היה מקום מיושב, משא”כ כיום, וככל שנתבאר בדברינו בגליון הנ”ל). ואולם בהמשך דברי הרב המשיג, בד”ה ומעתה, הוסיף את הנימוק הנ”ל (בשילוב העובדה שזו סכנה סגולית) גם שלא בתורת חיזוק בעלמא, שכתב דכיון שהסכנה היא סגולית ממילא אמרינן דשומר מצוה לא ידע דבר רע עיי”ש, והיא נפלאת בעינינו, דדרכיו ל”ו נסתר”ו מאותיות מחכימות ומפורשות בשער המצות, דכאמור מיירי להדיא לענין דבר מצוה ממש ובסכנה סגולית, ונהי דבעלמא שפיר אמרינן הכי לגבי סכנה סגולית (ואכמ”ל), אין הדבר כן במקרה שהדברים מפורשים שהסכנה קיימת גם בכה”ג.

ומה שכתב בשם בטאון ברסלב, שהקשה מדברי האריז”ל על מנהג ההתבודדות ביערות, ועלה אל הישו”ב עפ”י מה שכתב ב[קיצור] ליקוטי מוהר”ן ח”א סי’ ט”ו [אות א’ ואות ב’] דמי שמתבודד כיון שעושה חשבון הנפש אינו צריך לפחד משום דבר שבעולם – במחילה רבה מהרב עורך הבטאון, במקור שבא לציו”ן בדבריו לא כתוב דמי שמתבודד ועושה חשבון הנפש שנעשה מוגן מכל נזק ושיכול להתבודד באמצע הכביש ח”ו, אלא כתוב שם דע”י שהאדם מרגיל את עצמו בחשבון הנפש מבטל מעצמו את הדינים והעונשים וזוכה להגיע לדרגה שמתיירא רק מהקב”ה לבדו ואינו מתיירא מדברים גשמיים עיי”ש, אך אין מזה היתר לעשות מעשה להכניס את עצמו למקום סכנה (גם לא סכנה סגולית, דסוף סוף סכנה היא), ובהגלות נגלות דברי האריז”ל שיש סכנה (גשמית ורוחנית) ללכת יחידי ללמוד ולהתפלל במקום שאינו מיושב, בודאי דלאו שפיר עביד למיעבד הכי.

ואי לא תימא הכי, מקום יש בראש לתמוה קצת, למה זה ועל מה זה שהאריז”ל גמר אומר לאסור איסר ללכת יחידי לקבר הרשב”י, והרי היה יכול להורות לעשות חשבון הנפש [ובפרט דעפ”י רוב ההולכים על ציון הרשב”י חפצים גם להשתטח ולהתפלל על הציון, וא”כ בלא”ה מוכרחים לפשפש במעשיהם ולקבל תשובה, כמבואר בזוה”ק פרשת אחרי דף ע”א סוף ע”א ד”כד ישראל אתאן למתיהון אתיין בכמה תשובה לקמי קודשא בריך הוא, בתבירו דלבא, וכו'”, וכפי שהזכרנו בארוכה לעיל].

והרב עורך הבטאון שם (כפי שמביא הרב המשיג) נתקשה על עצמו א”כ מה יגן על המתבודד בעת שנכנס אל תוככי היער, בטרם עסק בחשבון הנפש, ועל זה דח”ק ונכנס לומר, דההכנה למצוה היא גדולה יותר מן המצוה (וממילא מגינה ג”כ), עיי”ש. ולפי שיטתו, מה נדבר ומה נצטדק בשוב את שיבתו מן ההתבודדות, שגם אז נמצא במעמקי היער. איברא דהמעיין בעין יפה בספר הליקוטים אשר אליו ציין עורך הבטאון, ישר יחזה פנימו דהמעלה הנזכרת (שע”י ביטול הדינים זוכה להתיירא מהקב”ה לבדו ולא משום שר ואדון וכו’) איננה תלויה בשעת העסק בחשבון הנפש, אלא כל מי שרגיל לערוך לעצמו חשבון הנפש, זוכה תדיר למעלה הנזכרת (כלומר גם בעת שאינו עוסק בחשבון הנפש). אלא דמעתה, אם אכן ביאור הדברים הוא כפי שהבין עורך הבטאון שאדם זה נעשה מוגן מן המזיקין, א”כ נמצא שמידה זו מגנא ומצלא מן השדים אף בעידנא דלא עסיק בה, וכאן הבן שואל, האם בימינו אנו המתבודדים רגילים בחשבון הנפש יותר מגורי האריז”ל שהוזהרו בדבר זה, והאם המתבודדים דהאידנא זוכים להתיירא “רק מהקב”ה לבדו” יותר ממה שזכו בזמן מרן השו”ע. [והרי אף האמוראים שהיו קדושי עליון היו נזהרים טובא מן השדים (ורב דימי מנהרדעא אף ניזוק מהם, עכ”פ בנכסיו, כדאיתא בפסחים דף ק”י ע”ב), ואע”ג דאיכא למימר דשאני האמוראים כיון שבזמנם היו שכיחים שדים טפי ולכן הוא דלא הועיל להם חשבון הנפש, אולם עדיין לא נושענו מהדוחק הרב שבסברא זו, דהרי הנידון שלנו הוא כאשר נכנסים למקומות שהעיד עליהם האריז”ל שיש שם נזק ודאי של שד ידוע, ואילו אותם האמוראים היו נזהרים אפי’ כאשר לא נכנסו למקומות כאלו, ולפיכך רחוק הדבר לומר דחשבון הנפש הדל שלנו מועיל לנו יותר ממה שהועיל להם חרדת אלקים האדירה שהיתה מנת חלקם]. ובפרט אודות כל המקומות שמוזכר בשו”ע ובנו”כ החשש למזיקין (דהיינו אפי’ בזה”ז דליכא כולי האי מזיקין), מדוע לא נאמר בשום אחרון ובשום ספר שהרגיל בחשבון הנפש אין צריך לחשוש.

ובר מן דין, בספר הליקוטים הנז’, כאשר הגדיר איזה “חשבון הנפש” מועיל להסיר את הפחדים, כתב וז”ל: “וידין וישפוט את עצמו בכל עת, כל עסקיו ומעשיו, אם כך ראוי והגון לו לעשות ולהתנהג נגד השי”ת הגומל עמו טובות בכל עת ורגע, ויכלכל דבריו במשפט, ועל הכל יבא במשפט עם עצמו, והוא בעצמו ידין וישפוט את עצמו על כל עסקיו ומעשיו, ובזה יסור מעליו כל הפחדים וכו’.” עכ”ל. ומי ערב אל לבו שהגיע לדרגה זו של חשבון הנפש, שיוכל על סמך זה להכניס את עצמו לסכנה. ואף אי נימא דסגי מעט חשבון הנפש, כשענ”י לעצמי ספ”ק הוא בידי האם ידוע למתבודדים שחשבון הנפש הוא תנאי הכרחי כדי להתיר את ההתבודדות ביערות, ואם לא ידוע, הרי שעורך הבטאון לא הועיל ליישב את מנהגם, וא”כ מה לנו להדחק בתירוץ שבין כה לא מיישב את התמיהה.

ועכ”פ אין אנו צריכים לכל זה, דכאמור לא מסתברא כלל דעלה על דעת מוהר”ן שיהיה מותר להתבודד באמצע כביש, והכי נמי לענין אזהרת האריז”ל על אודות מקומות בלתי מיושבים, ומודעת זאת שבארצות אשכנז בחצרותיהם ובטירותם לא היו מצויים כתבי האריז”ל כפי שהיו מצויים בידי חכמי עדות המזרח, וגם אצל אלו שכן היו מצויין מכתבי האריז”ל מ”מ לא היו מצויין כל הקטעים כפי שיש בידינו עתה, ואילו שמיע להו הוו הדרי בהו, ובפרט אילו היו יודעים שגם הגה”ק ה”בעל שם טוב” הזהיר על זה שלא להתבודד ביחידות ביערות כי אם בשניים, וככל שכתבנו לפי מך ערכנו בגליון הנ”ל, ועכ”פ הכל בתורת “לולא דמסתפינא”.

וכעת הראו לי בספר ליקוטי מוהר”ן, בביאור המשנה באבות פ”ג: “רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו”, שפירש בזה”ל: “הניעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא ניעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו. והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ”ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ”ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות בלילה ובדרך יחידי דייקא כנ”ל, כי אז דייקא יכולין לבא לבחינת ביטול כנ”ל. וזהו ומפנה לבו לבטלה – דהיינו שמפנה לבו מכל עסקי העוה”ז לבטלה כדי לזכות לבחינת ביטול כנ”ל, ואז זוכה שיוכלל נפשו במחויב המציאות כנ”ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחויב המציאות כנ”ל. וזהו הרי זה מתחייב בנפשו – שנכלל כל העולם בבחינת מחויב המציאות עם נפשו, כי ע”י ההתבודדות הנ”ל זכה לבחינת ביטול עד שנכלל נפשו בחיוב המציאות ועי”ז נכלל כל העולם עם נפשו בחיוב המציאות כנ”ל ונעשה נפשו וכל העולם בבחינת מחויב המציאות כנ”ל, וזהו הרי זה מתחייב בנפשו כנ”ל.” עכ”ל. הא קמן דהגה”ק מוהר”ן זצ”ל היה חדשן גדול בענין זה של התבודדות, ושיטת לימוד זו אכן היתה מצויה אצל גדולי החסידות זלה”ה, אשר בגודלם ראו לנכון לעיתים להפוך את הפשט מן הקצה אל הקצה (וכגון מה שפירשו “משנכנס אב ממעטין בשמחה” – דמשנכנס חודש אב יש למעט את הצרות ע”י ריבוי השמחה), ואולם איהו בדידהו ואנן בדידן, דלא זו הדרך אצל רבותינו הפוסקים (והמקובלים) אשר מפיהם אנו חיים, דאין סומכים על שיטת לימוד זו כאשר באים לעשות מעשה וכל שכן לענין להורות בדבר ה’ זו הלכה, ולפיכך, הספרדים ובני עדות המזרח אשר מעולם לא נהגו להתבודד ביערות, אין להם היתר לאמץ לעצמם הנהגה מחודשות זו, דאע”ג דמור”ן איהו רב גובריה ורב חיליה, אנו נגררים אחר דרך אבותינו ורבותינו זלה”ה אשר רוח אחרת עמם.

ולא זו אף זו, דבספר “ביאורים והערות” של המקובל הג”ר יהודה שינפלד שליט”א (בעל אוסרי לגפן) על ספר הליקוטים ח”ב עמ’ ט”ל כתב דלפום קושטא אף מוהר”ן לא התכוין שיסמכו על דברים אלו הלכה למעשה לכל אדם, כי חלילה לגלות פנים שלא כהלכה היפך המשנה, ובדואי יש בזה סכנת מזיקין ממש, וכתב דלדינא אין להתבודד אלא שנים ביחד, או ביום במקום מיושב, ורק מי שהגיע לדרגות גבוהות מאוד עד שנעשה בבחינת מבוטל לגמרי להקב”ה, אזי יצא מגדר “יחידי”, ועל זה דוקא דיבר מוהר”ן, ולא על כל אדם, עכת”ד עיי”ש. והשתא נפל היתירא לבירא אף אליבא דגדולי אוקראינה זצ”ל, דמי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לומר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. ומעתה יאמר נא ישראל, דבמקום לבוא ולחדש דגם האריז”ל מודה דבימינו ניתן להתבודד ביערות, איפכא מסתברא, דאף מוהר”ן מודה דבדורינו דור יתום אשר אנשי אמונה אבדו, כבר אין מי שראוי לעשות כזאת. ופוק חזי בספר אגרות שומר אמונים אגרת ג’, דפשיטא ליה שענין ההתבודדות ביערות היתה שייכת רק לקדמונים, ובדורות אלו יש להשיג את אותה תועלת בדרכים אחרים ולא ביערות, וז”ל: “אבל כשנתכסה זה הרשימה צריך לעוררו בקול שירה וזמרה וכו’, וזה הסוד המבוא בקדמונים, אשר היו הולכים ומתבודדים תמיד ביערות, ועיקר היה בשירות וזמירות, להמשיך עליהם אור הקדושה, וזה אפשר להיות גם אצלנו בדור הזה בשעת התפילה ובשבת מלכתא ובשעת קיבוץ חברים.” עכ”ל.

זאת עולה מן המדב”ר, דאנו אין לנו לנטוש מהדרך הסלולה שראינו אצל גדולי ומאורי עדות המזרח זלה”ה, אשר היו חסידי עליון ואפי’ הכי מעולם לא הנהיגו כזאת להתבודד בשדי יער מקום נחש שרף ועקרב, וככל שנתבאר דלפי דעת קדושים של רבינו האריז”ל יש בזה סכנה גשמית ורוחנית, ולא מצינו סברא מבוססת כדי לחלק בין דברי האריז”ל לבין כל הנעשה כיום בהתבודדות הנזכרת.

[3] כך מביאים האחרונים בשם “ספר רפואות”.