מקורות ונימוקים:
דין דבר חריף שהתבשל בכלי שאינו בן יומו
השולחן ערוך יו”ד סימן צ”ו בנידון דבר חריף כתב בזה הלשון:
צנון או סילקא, שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר, שאז מותר בהדחה. ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח.
מדברי השולחן ערוך עולה שישנם ב’ שיטות בנידון דבר חריף שהתבשל בכלי שאינו בן יומו, לדעת הסתם בשולחן ערוך דבר חריף אינו נאסר אלא”כ נחתך בסכין בשרי או חלבי בן יומו, אולם סכין שאינו בן יומו אינו אוסר אף דבר חריף, כי החריף אינו הופך טעם פגום לטעם לשבח. אולם לדעת היש אומרים שהביא השולחן ערוך, אף סכין שאינו בן יומו אוסר בדבר חריף.
ושורש מחלוקת הראשונים הוא, האם מה שמבואר בדברי הגמרא בנוגע לקורט של חלתית שבושל בקדירה בשרית שאינה ב”י שכתבה הגמרא שהוא בשרי דמשום חורפא דחלתית משוי ליה לטעם הפגום לשבח, האם כך הוא בכל הדברים החריפים, או שמא דווקא בקורט של חלתית כך הוא, משום שהוא חריף ביותר. דעת סה”ת דבכל הדברים החריפים אמרנין דמחליא לשבח ולכך אף בחתך בסכין שאינו ב”י דבר חריף הוי בשרי. ואילו דעת המהר”ם מרוטנבורג דדווקא חלתית דחריפא טובא מחליא לשבח אך לא שאר דברים החריפים.
וידועה המחלוקת בכל סתם ויש בשו”ע כיצד פסקינן ואכמ”ל, אלא שבנידון שלפנינו הביא השו”ע בסעיף ג’ רק לדעת המהר”ם מרוטנבורג לקולא במדוכה של בשר שאינה ב”י. ומאידך בסי’ ק”ג הביא השו”ע בסתם את דעת סה”ת לחומרא.
אך דעת הרמ”א להחמיר כסה”ת לחוש אף בשאר דברים חריפים דמחליא לשבח את הטעם הבלוע בכלים שאינם ב”י. ופסקו הש”ך והט”ז דנהגו לחומרא כלומר שכך נהגו האשכנזים.
אלא שכתב’ הש”ך לחלוק על הרמ”א ולחלק דהא דיש לחוש בכלים שאינם ב”י בדבר חריף זהו דוקא בדברים החריפים טובא כצנון שומין ובצלים אך בזנגבי”ל וכיוצ”ב אין להחמיר בכלים שאינן ב”י.
אכן בכה”ח כתב שחולקים עליו הפוסקים, ופסקו כהרמ”א דבכל דבר חריף יש להחמיר בכלים שאינם ב”י, והיינו האשכנזים, אך הספרדים ינהגו כדברי השו”ע דהביא השיטות כסתם ויש.
דבר חריף שהתבשל בכלי שאינו בן יומו והוא ספק טרף לכולי עלמא המאכל מותר
למרות האמור, בנידון השאלה שלפנינו יש להקל אף לדעת הרמ”א, הואיל ובנידון השאלה אין הסירים בחזקת טרף אלא בושלו בהם מאכלים ברמת כשרות בסיסית, ורק ישנו ספק שמא הוטרפו בבליעות מחוסר שימת לב ודקדוק בהלכה, והרי כתב הרמ”א דבכל ספק נחתך בסכין איסור אזלינן לקולא והוא מדברי האו”ה.
ואף שדעת הש”ך שסיבת ההיתר הוא דווקא בצירוף הא דגם אם נחתך בסכין יש להקל אם משום דעת הראשונים דס”ל דרק בצנון אמרינן דמשום חורפא הוי כטעם ראשון אך לא בשאר דברים שחריפים פחות ממנו, ואם משום הראשונים דס”ל דלא אמרינן דחורפיה מחליא לשבח בכלים שאינם ב”י חוץ מקורט של חלתית דחריף טובא. ואם כן מתבקש שבכל מקום שהספק הוא אם חתך הצנון בסכין ב”י או לא דבכה”ג אין צד היתר נוסף לצרף אזלינן לחומרא.
אולם דעת שאר הפוסקים הפתחי תשובה זב”צ ועוד דאף בלא שום צירוף אזלינן לקולא בכל ספק משום דלא מחזקינן איסורא, וכן משמעות שאר הפוסקים.
וראוי לציין כאן לדברי מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ה’ יורה דעה סימן ג’, שם כתב שיש להקל בכל מקום בו בושלו מאכלים בכלים של ישראל שמבשלים בהם בכשרות בסיסית, ואפילו אם מבשלים בהם בשר שאינו חלק.
להלן תורף דבריו: ומכללן של דברים אנו למדים שאין לחוש ג”כ משום פליטת הכלים, שהרי קימ”ל בסימן קכב ס”ז שכשם שסתם כלי גוים אינם בני יומן, כך סתם כלים של ישראל אינם בני יומן. והואיל ונתבאר בדברינו לעיל דבס”ס א”צ לברר כלל, ולא דמי לחזקת בדוק, לפ”ז א”צ לשאול כלל אם הכלי בן יומו. וכן מבואר בשו”ת הרדב”ז ח”ד (סי’ רצו), שנשאל אודות מה שהחמירו קצת חכמים שלא לאכול משחיטת אחד מן השוחטים דמתא מפני שיצאה טרפה מתחת ידו, וכשמזמין אותם אחד מבעלי בתים חוששים אפי’ לגיעולי הכלים, והשיב, שאין לחוש לזה כלל, כיון שרוב טבחי העיר כשרים, וסתם כלים אינם בני יומן, והו”ל נטל”פ וכו’. ועוד שהרי י”ל בזה לא ישנה אדם מפני המחלוקת. ע”ש.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו אין צורך לחשוש כלל למאכלים שבושלו בסירים אלו, וכל שכן שאין לחוש לכלים שיש לכם בבית שבושל בהם אוכל שבושל בסירים שאינם מוחזקים בוודאות ככשרים, הואיל ונ”ט בר נ”ט אינו אוסר, ופשוט.
