מקורות ונמוקים:
על מנת לקנות כסף שהונח בכוס במטרה לשלמו למלצר, צריך שהכוס עצמה תהיה של המלצר, שבמקום כזה קיימ"ל כליו של אדם קונים לו כאשר הינם במקום בו יש לו רשות להניחם.
כפי שכתב השולחן ערוך להלכה חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ר' סעיף ג', כליו של אדם, כל מקום שיש לו רשות להניחו, קנה לו, וכיון שנכנסו המטלטלים בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו והרי זה כמי שהונחו בתוך ביתו, ע"כ.
הואיל וכך, בנידון שלפנינו מאחר ואין הכוס של המלצר אלא של בעל האולם, למרות שנועדה לשימוש כל אדם שישתמש בה, איננה קונה את המונח בתוכה, והכסף שהונח בה למרות ייעודו למלצר, איננו קנוי לו עד שיגיע לידו.
עם זאת במידה והוציא הנותן בפיו, כי הוא נותן סכום מסויים כטיפ למלצר, מאחר והוציא מפיו, והסכום הינו סכום מועט. קיימ"ל כי האומר ליתן מתנה לחבירו וחוזר בו הרי הוא מחוסר אמנה שאין רוח חכמים נוחה הימנו. כמבואר בדברי הגמרא בבא מציעא מ"ט.
כן פסק השולחן ערוך להלכה חו"מ סימן ר"ד סעיף ח' בזה"ל, וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם.
לאור האמור בנידון השאלה שלפנינו, ככל שלא הוציא מפיו שיתן את הסכום שרוצה ליתן למלצר, מאחר ואין הכוס של המלצר, רשאי הנותן לחזור בו מכוונתו לתת את הכסף במתנה למלצר, ולקחתו בחזרה. כדין השולח שליח להוליך מתנה לחבירו ורוצה לחזור בו באמצע הדרך שרשאי לעשות כן.
