שאלה: א. אדם שאכל אוכל לא כשר, ובעקבות כך יש לו טמטום הלב.
האם יש משהו שניתן לעשות, בנוסף לתשובה, ע”מ להחזיר את הנפש לקדמותה וכו’, ללא טמטום הלב? והאם יש הבדל אם עשה כן בשוגג גמור או בדבר שקרוב לפשיעה?
ב. אדם שכעס, ומרגיש שמשהו ברוחניות אצלו נפגם. וכתוב בזוהר וכו’ שבשעה שכועס נשמתו מסתלקת וכו’, איך ניתן לתקן את זה ,מלבד תשובה, ולהחזיר את המצב לקדמותו, למצב שקודם הכעס, והאם יש התייחסות לזה.
תשובה:
תשובה עם כל גדריה עוקרת ומכבסת את החטא והפגם, ולא משאירה מזכרת עוון ובפרט אם נעשית התשובה מתוך אהבה ה’ ולא מיראה.
כמו כן לימוד תורה בעיון ובהתמדה יש בו כח למרק את החטא גם אם אכל מאכלות אסורות בשוגג או בפשיעה (אולם באונס נחלקו הפוסקים אם מטמטם את הלב), או כעס וכן שאר פגמים.
ואם היה רגיל לאכול מאכלות אסורות במזיד, ראוי לו להתענות מדי פעם בימים שני וחמישי ועכ”פ עד חצות היום.
מקורות:
כתב הביאור הלכה (סימן תקעא) כתב השל”ה בשם ספר חרדים וז”ל: שמצא בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב ר”י לוריא אשכנזי ז”ל (האריז”ל) בספר אחד כתיבת יד כל מה שתמצא בסיגופים כו’ לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ד’ לא יחלש ולא יתבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית’ כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו זה האחרונים. וכעין זה כתב הח”א וז”ל דאפילו על עבירות ידועים המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים אם ת”ח הוא ותורתו אומנתו אפילו בזה”ז לא יסגף עצמו כ”כ רק שישוב לפני ד’ בלב שלם ויבכה מקירות הלב וילמוד יותר מאשר היה רגיל כי התורה היא מקוה טהרה ונמשל לאש וכל אשר יבא באש באש יובא וטהר וימעט מכל התענוגים ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש כדי שיהיה לו כח לעבודת השם ולא ילך לשום סעודה וכ”ש לסעודת מריעות וישמור שבת בכל פרטיה ודקדוקיה ואם אפשר יתענה עכ”פ בכל שבוע יום אחד או עכ”פ כל יום בה”ב עד חצות. והעיקר הבכיה והוידוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם וד’ יראה ללבב, עכ”ל.
ולענין טמטום הלב באונס:
אם צריך כפרה, כתב הפתחי התשובה (יו”ד סימן כט סק”א) בשם הפנים מאירות, דהאוכל עוף, ואח”כ נמצא בו אחד מי”ח טריפות, שלא היה צריך לבדוק, אין צריך כפרה על מה שאכל דהוי אונס, עיין שם. ובספר לקט יושר (יו”ד דף מט ד”ה וזכורני) כתב שפעם אחת אכלו הבחורים מן הכבש, ואח”כ נמצא בראש של הכבש תולע, ואמר התרומת הדשן זצ”ל טריפה הוא, ולאחר פטירת הגאון זצ”ל הרהרתי בלבי למה לא נתן הגאון זצ”ל תשובה לבחורים על מה שאכלו טריפה, ושאלתי למה”ר יוסף דקלון ולמהר”י אוברניק זצ”ל ואמרו לי שהבחורים היו אנוסים, ומה”ר יוסף דלעיל אמר שהיה חומרא יתירה שיהא טריפה בשביל התולע, עכ”ל. לאור זאת נראה דהוא הדין בעניננו, כיון ששמעון היה אנוס גמור, שהרי ראובן ששלח לו את המשלוח מנות הוא יהודי ירא שמים, וקנאו בהכשר מהודר, וקרה מקרה מצער, לא היה צריך לחשוש, ואין צריך כפרה.
ובשו”ת רב פעלים (ח”ד סוד ישרים סימן ה) נשאל אם אדם ששתה משקה והיה בו נמלה, או יתוש באופן שלא היה גרמא לזה מעצמו, אלא קרה לו הדבר הזה באונס גמור, באופן שאין להאשימו ולומר היה לו להשמר ולא נשמר, וכן שוחט מוסמך וירא שמים ששגה לשחוט בסכין פגומה בשוגג, ולא הרגיש ואכלו הבשר אנשים כשרים, או שוחט מתא אשר נבדק והופקד על פי חכמים, ומוחזק לירא שמים אך היה רשע בסתר, והאכיל לישראל נבילות וטריפות, איך דינם של אלו שאכלו לפי תומם, ולא נודע להם הדבר הרע הזה לא בתחלה ולא בסוף, אם נטמאה נפשם בטומאה זו דנבלות ושקצים דכתיב בהו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם.
והשיב: שבריה טמאה וכן בשר נבלה וטריפה, אין גופם מטמא נפש האדם, ואף על גב דכתיב בהו ונטמאתם בם, אין הכוונה לומר שגופם מטמא נפש האדם, אלא כל דבר אסור וטמא שורה עליו כח רוחני של טומאה, וכשאדם אוכל אותו שורה אותו כח הטומאה על האדם, ונכנס בו ומטמאו, אמנם אם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור והטמא, וגם אין לו לתלות בו גרמא שהוא גרם לעצמו שיכשל בשגגה, אז אם אכל אותו דבר האסור והטמא, לא ישרה על האדם אותו כח הטומאה של אותו דבר, ואין רשות לכח הטומאה ליכנס בו ולא להיות נוגע בו, וכיוצא בזה נאמר על יעל, שאמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע, והדבר יפלא והלא ז’ בעילות בעל, אך הענין כי בעילות שלו מאחר שהיו באונס גמור, לא נגע בה כח הקליפה והרע של הזנות שלו, ולא שרתה הקליפה עליה. עכ”ל.
אולם הרמ”ע מפאנו כתב בספרו כנפי יונה (ח”ב סימן קיא) שמי שאכל באונס מאכל אסור הרי זה פוגם נפשו, וכן כתב בשל”ה הק’ (יומא הלכות תשובה ד”ה וכתב) אמרו רבותינו בירושלמי מעשה בריבה אחת שנישבית לבין הגויים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורים, הרי שאפילו מי שנאנס לעשות איסור, צריך טבילה, עיין שם.
