שאלה: שלום רב. אני נשוי בן 45, יש לי בת בגיל 15.5 ובן בגיל 13,הילד אוטיסט בתפקוד נמוך. בעיות שינה קשות הירדמות שאורכת כ3 שעות למרות שמקבל מלטונין והתעוררויות במהלך הלילות ואז נשאר ער עד הבוקר עם אחד ההורים. הילד לא מדבר ולא עצמאי, כמו תינוק בן 13,הילד כבר 1.70. הומלץ לנו רבות להוציאו למסגרת חוץ ביתית כבר שנים. היום היינו בוועדה לתחילת תהליך זה, ליבי נחמץ וכואב לי מאד אך אשתי כבר לא מתפקדת והבת בעיצומו של משבר נפשי הכולל יציאה ממסגרת לימודית וניסיונות התאבדות. ממש קשה לי ואני מרגיש כשלון שנעתרתי לבקשת אשתי להחל בתהליך. אני מאד אוהב את בני על אף הקשיים הרבים והפגיעה עד הקרבה של החיים של משפחתי. מה דעתכם על המהלך?
תשובה:
שלום וברכה לאדון הנכבד, ישמרהו ויחייהו, חזקהו ואמצהו.
קראתי את שאלתך המאכיבה בכובד ראש, ואני מבין מאוד את ליבך הרחום.
אבל לדעתי הצדק עם אשתך מכמה סיבות שאפרט בקצרה:
1). אדם שצריך לעבור ניתוח ה’ ירחם ל”ע, והניתוח מחייב הורדה של אבר מהגוף, ולא, חלילה הגוף עצמו כולו יחלה, בודאי שאנו ננקוט ונחייב את האדם גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מוסרית, לבצע את הניתוח, למרות הקושי והתמודדויות עם החסר. כך בנידון שלפנינו כפי שאתה מתאר הבית כולו עובר טלטלה מחמת הילד החולה, ואם הדבר יישאר במצבו הקיים, חלילה הבית כולו יחלה.
2). הילדה – בתך בת ה15 גדלה ללא הורים! חוסר תשומת לב משווע, ואתם לא אשמים כלל אתם מפנים את כל הכוחות והמשאבים עבור הילד הפגוע, ולמה נדחה נפש מפני נפש?
3). אשתך וגם אתה לא מתנתקים מהילד, אדרבה תבואו לבקרו עם הרבה כוח, תוכלו להפנות אליו תשומת לב יתרה בזמני הפנאי שלכם, וללא ספק זהו הצעד הנכון ביותר כעת מבחינתם!
אולם ללא ספק עליכם לברר על מוסד טוב, שהילד יקבל שם טיפול מסור ואוהב, ולמרות שאין תחליף לטיפול של בית חם, מ”מ בנסיבות שכתבתי, נראה שכן טוב לעשות בהקדם האפשרי.
