שאלה:
בבית אמי אנחנו מנהלים אורך חיים דתי, לאחרונה אמי נזקקת לעובדת זרה, לקח לנו כמעט חצי שנה שעד שהעובדת הזרה הגיעה מהודו. לפני הגעתה העלנו בפניה את כל הבעיות הדתיות כשרות חלב ובשר ושבת והסכימה לתנאים. השבוע ב”ה סוף סוף הגיעה אלינו הבית ולתדהמתי אני רואה שהיא עונדת שרשרת עם צלב, לשאלתי לדתה אמרה שהיא נוצרית. כיצד עלינו לנהוג במקרה זה. היא תשב עם אמי בשולחן שבת כשבחדר ישנה גם ספריית קודש.
תשובה:
שלום רב.
ראוי להסביר לה בנעימות שהדבר פוגע ברגשותינו כעם היהודי, לכן אתם מבקשים שבבית האם ובנוכחות האם תכבד את רגשותינו ותכניס את השרשרת שיהיה מוסתר מתחת לבגד.
אולם במקרה והדבר לא יתקבל, אינכם מחוייבים להוציאה מן הבית משום כך, מאחר ומעיקר ההלכה אין בכך איסור. הואיל שרשרת עם צלב שעונדים על הצוואר, אינה עבודה זרה ממש. משום שאין משתחווים לה ואין עובדים לצלב זה שעל הצוואר, אלא עונדים אותה לכבוד ולמזכרת. כך פסק להלכה מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
אולם אם ידוע לכם שהעובדת משתחווה לצלב שעל צווארה, אפי’ אם רק פעם אחת השתחוותה לצורה זו, הדבר מחשיב את הצלב שעל צווארה כעבודה זרה, ועליכם להתעקש עם העובדת שתכניס את הצורה הזאת תחת בגדה העליון, על מנת להימנע מכל תנועה הנראה כהשתחוויה לצלם זה.
מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך יורה דעה סימן קמ”א, כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים, אסורים, דסתמא לשם עבודת כוכבים נעשו. והנמצאים בכרכים, מותרים, דודאי לנוי נעשו. וכתב הרמ”א צורות שמשתחוים להם, דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול. אבל אותן שתולין בצוואר לזכרון, לא מקרי צלם ומותר, ע”כ.
מבואר מדברי השולחן ערוך והרמ”א כי כל הצלמים שנעשו לנוי או לזיכרון ולא לשם עבודה של ממש שיש בה השתחוויה וכדו’, לא נחשבים עבודה זרה ואינם אסורים. כן מבואר בדברי המרדכי פרק ג’ דעבודה זרה בשם ראבי”ה, כן הביא גם בשו”ת תרומת הדשן סימן קצ”ז, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזיכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה לאוסרו בהנאה.
כן העלה בשו”ת יחווה דעת סימן חלק ג’ סימן ס”ה, כי מדלייה שניתנת לאות כבוד, אף על פי שעשויה בצורת צלב, אין עליה דין עבודה זרה ומותרת.
למרות שהש”ך יורה דעה סימן קמ”א ס”ק ו’ כתב שדברי הרמ”א שהתיר צורת שתי וערב שנתלית בצוואר, זהו דווקא כשידוע בוודאי שלא השתחוו לה, אבל כשאין הדבר ידוע, יש לחוש שמא השתחוו לה, וספק דאורייתא לחומרא ע”כ.
כבר כתב בשו”ת יחווה דעת, כי פשט דברי הראבי”ה ודברי הרמ”א משמע, שסתם צורת שתי וערב שנתלית בצואר אינה עשויה אלא לזיכרון ומותרת, ואין לחוש שמא השתחוו לה. וכן הסביר דברי הרמ”א בשו”ת בתי כהונה (חלק בית דין, סימן י”ג, דף ס’ ע”ד), ודחה דברי הש”ך והוכחותיו בדין זה ע”ש.
בדומה למה שכתב הריטב”א בחידושיו לעבודה זרה על המשנה מ”ב ע”ב: בזה”ל, ומעתה צורות שתי וערב שרגילים הגוים לצייר בכלי כסף מותרים, אף על פי שצורת שתי וערב נעבדת להם, מכל מקום הרי אנו יודעים בודאי שאין הגוים עובדים אותה בכלים, ולא עוד אלא שאין הם עובדים אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח שלהם. וזהו טעם ההיתר שאנו משתמשים במטבעות שיש עליהם שתי וערב, לפי שהדבר ברור שאינם נעבדים, ואף על פי שהם כלים מכובדים מותר ע”כ.
