ברית מילה בשבת שיחללו עליה שבת

שאלה:

שלום כבוד הרב.

נולד לנו במזל טוב בן בשבת האחרונה, ואני ובעלי חוזרים בתשובה. לצערנו כל משפחתנו עדיין לא חזרו בתשובה, ובמידה ונקיים את הברית מילה בשבת כנדרש, יגרם חילול שבת המוני בעקבות בואם של המשפחה הענפה, האם ניתן לדחות את הברית ליום ראשון?

תשובה: לכתחילה ראוי להערים על המשפחה שהברית ביום ראשון, ולקיים את הברית בשבת מבלי ידיעת המשפחה המורחבת, ואת הסעודה לקיים ברוב עם ביום ראשון, ושכרכם יהיה כפול ומכופל מן השמים. אולם אם הדבר לא ניתן לביצוע מכל סיבה שתהיה, ניתן לדחות את הברית והסעודה ליום ראשון, כדי למנוע חילול שבת דרבים, וכן דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל כפי שנתבאר בנימוקי התשובה.

מקורות:

ענף א’ – כיון שאבי הבן גורם למוזמנים לחלל שבת מוכרח שלא לקיימה בשבת

הנה במסכת שבת (ג:) הסתפק רב ביבי בר אביי גבי הדביק פת בתנור בשבת, האם מותר לו להוציאה ויעבור על איסור רבנן של רדיית הפת קודם שתאפה, וינצל מאיסור אופה שהוא אב מלאכה דאורייתא, או לא התירו לו לרדותה ולהוציאה מהתנור. ואמרינן בגמרא שם (ד.) שאם הדביק את הפת בשוגג, אסור לאחרים להוציאה להצילו מאיסור חטאת, דאמר רב ששת אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, ופירש רש”י שאין אומרים לאדם לעשות אפילו איסור קל כדי שלא יתחייב חברך עונש חמור. אך אם הדביק בשבת במזיד פת בתנור, מותר לו לעבור על איסור רדיית הפת ולרדותה קודם שתאפה הפת ויבוא לידי איסור סקילה.

ומשמע שלאחרים אסור לרדותה להצילו מאיסור חמור של מיתת בית דין, אף שיעברו בזה רק איסור קל, ולפי זה כמו כן יש לומר בנידו”ד שיקיים אבי הבן את המילה בשבת ולא יבטל מצות וביום השמיני ימול, כדי שלא יענשו אחרים באיסור חילול שבת. ועי’ שם במאירי. וכן היה נראה לפענ”ד בהשקפה ראשונה, שודאי יש לאבי הבן חיוב לקיים המילה בזמנה ולא לבטל מצות וביום השמיני, ואין להתחשב בכך שאחרים יחללו את השבת.

אלא שמכיון שאבי הבן אינו מונע מהאורחים לבוא לברית ומזמינם למרות שיודע שעתידים הם לחלל את השבת, יש בזה סברא שיהיה מוכרח לדחות את הברית, מכיון שהוא הגורם להם לחלל את השבת, ויש להביא לזה ראיה מהתוספות שם (ד”ה וכי) שביארו שמה שאמר רבי בעירובין (לב:) ניחא ליה לחבר שיעשה איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור גדול, היינו כדי שלא יאכל עם הארץ תבל על ידי חבר, דאמר ליה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, ורק היכן שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו שיחטא אפילו באיסור קל כדי שלא יעבור חבירו על איסור חמור, וכן כתב ר”ת בס’ הישר.

ולפי זה כיון שאבי הבן לא נמנע מלהזמין קרוביו למילה מכל סיבה שתהיה, ועתידים הם לחלל שבת, נמצא הוא הגורם לכך ולכן לכאורה עדיף שידחה את המילה ליום ראשון, בבחינת מוטב שיעשה איסור קל וידחה את המילה בשב ואל תעשה ליום ראשון, מאשר יחללו על ידו את השבת באיסורי דאורייתא שיש בהן מיתת ב”ד.

ענף ב’ – הוי כמצוה דרבים וגם טרם פשעו

והנה התוספות (שם) כתבו להביא ראיה שלמצוה דרבים מותר לעשות איסור קל, כמו שמצינו בגיטין (לח:) ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושיחרר את עבדו להשלימו לעשרה, דמצוה דרבים שאני, וכן גבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה, משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות הוי גם כמצוה דרבים, ולכן מותר. וכן כתב הריטב”א דמצוה דרבים שאני, וכן כתב הרשב”א (בחי’ לשבת ובתשו’ ח”ז סי’ רס”ז) שהתירו לשחרר לאותה שפחה, שכיון שהרבים היו נכשלין בה, התירו לו לשחררה וכפוהו על כך. ועוד כתבו התוספות והתוספות רא”ש להביא בזה ראיה ממה שאמרו שמחוסר כפורים דפסח דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח, דפסח נמי מצוה דרבים הוי.

ולכאו’ כמו כן י”ל בנידו”ד דהרי זה מותר לדחות את הברית ולבטל מצות וביום השמיני כדי לקיים מצוה דרבים, שמניעת חילול שבת דרבים ודאי חשוב כמצוה דרבים. אלא שבשו”ת ציץ אליעזר (ח”ו סי’ ג’ אות ד’) דחה שמה שהתירו לבטל מצוה בשביל הצלת רבים, היינו דוקא כשהרבים כבר נכשלים, כמו אותו עובדא באותה שפחה שהיו נכשלים בה הרבים, משא”כ מילה בשבת שהחשש פן יבואו אח”כ לידי חילול שבת. ברם לפענ”ד נראה שאין בזה חילוק, שהרי התוספות והתוספות רא”ש התירו מכח סברא זו של מצוה דרבים לקיים מצות קרבן פסח, אע”פ שהוא להבא. ועוד דאדרבה מצינו להמאירי שכתב בשם יש מתרצים לחלק בין אם התחיל באיסור שאז אין אומרים לאדם שיחטא, לבין היכן שלא התחיל חבירו באיסור דאז מוטב שיעשה איסור קל להציל חבירו, ומבואר דאדרבה יותר יש סברא להתיר לעשות איסור קל כדי שחבירו לא יעשה איסור חמור כשחבירו עדיין לא התחיל באיסור.

ובשו”ת ציץ אליעזר (שם) כתב עוד טעם שאין להתיר מכח סברת הצלת רבים מעוון, כיון שהם רגילים לחלל שבת בביתם ובפהרסיא, א”כ אין בזה שום גדירת פירצה, כי בלא”ה ימשיכו לחלל שבת בביתם, ורק כדי למונעם שלא יחללו שבת במקום זה לא מצינו שלכן מותר ליחיד לעבור איסור. ונראה להשיב על כך, דאדרבה הסברא נותנת שעל ידי שיבואו לברית מילה בשבת יבואו להרבות בחילול שבת יותר ממה שהיו נשארים בביתם, ועל כל חילול וחילול יש עוון. מה גם שעל ידי הברית הוי חילול שבת בפהרסיא שהוא חמור יותר, ועוד דעכ”פ על אבי הבן מוטל שלא יעשו מחמתו חילול שבת.

שו”ר שכן הורה בעל השבט הלוי (ח”א סי’ כ”ה בהערה לסי’ של”א) שמעיקר הדין אם יודעים בודאי שעל ידי המילה יבואו בני המשפחה לידי חילול שבת ח”ו, מוטב לדחות את המילה ליום ראשון, שהרי אפילו איזמל לצורך מילה אין מחללין ודוחין המילה כמבואר בשו”ע (סי’ של”א ס”ו), כל שכן חילול שבת בהבאת התינוק או צלמים וכל כיוצא בזה, והוסיף (ח”ד סי’ קל”ה) שכן הורה המהרש”ג (ח”ב סו”ס קכ”ד). וכן כתב בספר מור דרור (עמ’ שס”א) ששמע מהגרב”צ אבא שאול זצ”ל בעל האור לציון כאמור והוסיף בשמו שמה שיש טוענים שמי שמחלל את השבת ממילא יחלל גם אם לא יבוא לברית, ומה טעם לדחות הברית והלעיטהו לרשע וימות, מכל מקום כיון שבבואם לברית הרי הם מחללים את השבת מחמתו שבאים לכבודו, לכך בכה”ג מוכרח לדחות את הברית.

ענף ג’ – יש למחללי השבת דין תינוקות שנשבו

והנה לפי הסברא שהתוספות כתבו בתירוצם השני דדוקא היכן שחבירו פשע אין אומרים לאדם שיחטא שיזכהו, וכן הכריע למעשה המגן אברהם (סי’ רנ”ד), וא”כ לפי”ז בנידו”ד שהמוזמנים למילה מחללים שבת בפשיעה, אין ראיה שרשאי לדחות את הברית כדי שלא יחטאו על ידו. מיהו עדיין יש מקום לומר שיש לאותם מחללי שבת דין של אנוסים, כיון שכל ימיהם עומדים באיסור חילול שבת, והרי הם בבחינת תינוקות שנשבו, וראיה לדבר מהתוס’ שכתבו שאותם שהיו חוטאים בשפחה היה להם דין אנוסים כיון שהיא היתה מכשילה אותם, וכל שכן בנידו”ד שאותם מחללי שבת הם כתינוקות שנשבו.

ונחלקו בזה פוסקי דורנו, דהנה בתשובות והנהגות (ח”ה סי’ צ”ה וח”ו סי’ צ’) כתב בשם ס’ יד דוד להגר”ד מקארלין וקובץ מאמרים להגר”א וסרמן בשם הגר”ח מבריסק זצ”ל שהכריעו שאינם בגדר תינוקות שנשבו, כיון שיודעים שבני ישראל ההולכים בדרך התורה מתנהגים בדרך אחרת, וכן בס’ בינה ודעת (מילואים סי’ א’) כתב בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל שהחופשיים דזמנינו דינם כמזידים ולא כתינוקות שנשבו, וכ”ה בשו”ת בצל החכמה (ח”ב סי’ ע”ו) ושו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ קצ”ח) ובשו”ת ישא יוסף (ח”ג סי’ צ”ז) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל. אמנם בחזו”א (יו”ד סי’ ב’ סקט”ז וסקכ”ח) הכריע דאין דינם כמומרים אלא כתינוקות שנשבו, וכן בשו”ת זקן אהרן (סי’ י”ב) כ’ שבזמנינו בעווה”ר שרגילין הרבה לחלל שבת, לא משמע לאינשי איסורא והו”ל כתינוקות שנשבו, וכ”ה בשו”ת בנין ציון החדשות (סי’ כ”ג) ושו”ת מלמד להועיל (סי’ כ”ט), והביא כל זה בפסקי תשובות (או”ח סי’ שכ”ט). ברם ידוע כי שיטת מרנא ורבנא רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בשו”ת יביע אומר (ח”י או”ח סי’ נ”ה) שכל זה שייך במקומות הנדחים שאין שם יהדות, ורוב ככל התושבים עכו”ם, אבל במקומינו שהכל רואים בתי כנסיות ובתי מדרשות, ועיניהם רואות יהודים רבים החרדים לדבר ה’, שומרי שבת כהלכה, כן ירבו, ובכל זאת אינם נרתעים מלחלל שבת בפרהסיא, יש לדונם כעכו”ם. ועכ”פ בכל זאת ניתן לצרף סברא זו לדחות את הברית כדי שלא יבואו לידי חילול שבת, כיון שלא כתב כן אלא שלא לסמוך על סברא זו בקום ועשה לצרפם למניין, וכמו כן לעניין שפסולים לעדות קידושין (יבי”א ח”ח אבה”ע סי’ ה’), אבל לעניין שלא לגרום להם חילול שבת, עדיין יש להסתפק שם יש להם דין תינוקות שנשבו, שאין הדבר יצא מידי ספק, וכמו שמצינו בכמה מקומות שצירף סברא זו, ואדרבה מצינו בשו”ת יביע אומר (ח”ט או”ח סי’ ק”ח אות ע”ג) אודות עלייה לתורה של מחלל שבת בפרהסיא, כתב שאף שבודאי לכתחילה אסור להעלותו לתורה, מכל מקום במקום שיש חשש שיבואו לידי איבה ומחלוקת, אפשר לסמוך על הפוסקים דס”ל שיש למחללי השבת בדורנו דין תינוקות שנשבו.

ענף ד’ – באיסור ממש אמרינן שיחטא להצילו

והנה הרמב”ן בתירוצו השני כתב דשאני הדביק פת בתנור בשוגג דלאו איסור הוא שאפשר להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן, לכן בזה אין אומרים לאדם חטוא שיזכה חברך, וכתב שכן נראה לו לתרץ. ומבואר מדבריו שרק כאשר בא לזכות את חבירו שלא יהיה לו סרך איסור, בזה אין אומרים לאדם שיחטא שיזכה חבירו, אבל אם מצילו מאיסור ממש, כמו בשיחרור שפחתו אומרים לו לאדם שיחטא חטא קל להצילם מאיסור גדול. וכן כתב בשיטה להר”ן, וז”ל: “ועי”ל דשאני פת דממילא קא אתי ולית בה אלא חיובא דקרבן לא התירו, אבל התם דאיכא איסורא רבה דליכול עם הארץ טבלים התירו”.

ויתירה מזו כתב בעל ההשלמה דשאני מדביק פת בתנור שאינו עושה איסור בידים, אלא מאליו נעשה האיסור, ואינו מזכה למדביק אלא שלא יביא חטאת, בזה אין אומרים עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך בממון שהוא דמי החטאת. וכ”כ בס’ המאורות, וכ”כ המאירי בשם חכמי לוניל שכל שהת”ח יודע בעם הארץ שחוטא בידים נוח לו לעשות הוא איסור קל להיות זה ניצל מעבירה חמורה, אבל איסור חמור הבא לעם הארץ מאליו כגון אפיה, שאין ההדבקה איסור חמור, אינו עובר עליו אפי’ איסור קל. ומבואר מדבריהם כאמור שכדי להציל חבירו מאיסור ממש, ועל אחת כמה להצלת רבים מעוון אמרינן לאדם שיחטא בשביל לזכותם, ועל כן בנידו”ד שמחמת בעל הברית יבואו כמה אנשים לחלל שבת באיסורי דאורייתא ראוי שיעשה איסור קל לדחות הברית להצילם מעוון חילול שבת בפהרסיא.

ועיין למרנא ורבנא רבינו יוסף חיים זצ”ל בספרו בן איש חי זצ”ל (משפטים אות ד’) שאם יש טינוף אצל המתפללים ואי אפשר להודיעם בעניין אחר, מוטב שיעשה איסור דרבנן של הפסק בתפילתו להצילם מאיסור דאוריתא להתפלל במקום מטונף. ודבריו צ”ע מסוגיא דשבת הנ”ל, ברם לפי כל מה שנתבאר דבריו מיוסדים על אדני פז.

ענף ה’ – ביטול הברית הוי בשב ואל תעשה

עוד יש לדון לפי מה שכתב בשער המלך (בהל’ שבועות פ”ו ה”ה) בשם מהריב”ל שדוקא לעבור איסור בקום ועשה אסור בשביל להציל את חבירו אף מאיסור חמור, אבל מותר לעבור איסור בשב ואל תעשה להציל חבירו מאיסור חמור. ולפי זה גם בנידו”ד רשאי לבטל קיום הברית ביום השמיני בשב ואל תעשה להציל רבים מאיסור חילול שבת. ואולם בשעה”מ דחה את ראחיית המהריב”ל.

גם השדי חמד (ח”א מערכת א’ אות רפ”ז) כתב שמסברא היה נראה לו שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך דוקא שעובר בקום ועשה, אבל לבטל בשב ואל תעשה להציל חבירו מאיסור מותר, אלא שראה להרב נחמד למראה (ח”א דף ק”מ ע”ג) דפשיטא ליה דגם בביטול מצות עשה אמרינן כן, והניח בצ”ע. ועכ”פ מסתבר שאף סברא זו חזי לאיצטרופי עם שאר סברות הראשונים הנ”ל. שו”ר בס’ ברכת יצחק (עמ’ קל”ב) שכ’ לצדד דבנידון דידן בביטול הברית ביום השמיני כו”ע יודו שמותר לבטל בשב ואל תעשה, כיון שאינו מבטל מצות מילה לגמרי.

ענף ו’ – לדחות כדי למגדר מילתא

והנה מרנא ורבנא רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר (ח”י או”ח סי’ ל”ב) כתב שמן הדין ראוי לקיים את הברית בזמן, אך סיים שמכל מקום יכול החכם לדחות את הברית למגדר מילתא,  כמו שכתב בשו”ת מהרש”ג (ח”א או”ח ס”ס נ”ג) ועל אחת כמה וכמה אם על ידי כך תתעורר מצפונם לחזור בתשובה ולחדול מעושק ידם בחילולי השבת, כעין מה שאמרו בסנהדרין (מו.) ב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. וכן פסק השו”ע (חו”מ סי’ ב’) וז”ל: “כל בית דין אפילו אינם סמוכים בא”י אם ראו שהעם פרוצים בעבירות דנים אותם בין בעונש מיתה או ממון, ובלבד שיהיו מעשיהם לשם שמים, ודוקא טובי העיר שהמחום ב”ד עליהם”. ולכן בנד”ד אפשר דרך הוראת שעה לדחות המילה מיום השבת.

וכן שמעתי מפי קודשו (ד’ תמוז תשע”ב) שאמר בזה”ל: אם יש יחידים מהקרואים למילה שיחללו את השבת, לפי הדין יכול לעשות אבי הבן את המילה ביום שבת, ומי שיחלל את השבת עוונו ישא, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, והלעיטהו לרשע וימות. אבל אם המשפחה גדולה וענפה והרבה יבואו לידי חילול שבת בשביל זה, יאמרו שיש צהבת לתינוק וידחו את המילה למחר, כיון שמילה היא מצות עשה, וכדאי לבטלה בשב ואל תעשה שלא יהיה חילול שבת דרבים, זה הוראת שעה ולא על פי הדין, כדי להציל את כולם מחילול שבת, עד שיחוס וירחם השי”ת עלינו ויזכו כולם לחזור בתשובה שלימה.

סוף דבר

אחר הדברים האלה נראה שמי שחל הברית לבנם ביום שב”ק, ואם יקיימו הברית בשבת יבואו בני משפחתם ומכריהם לברית המילה בשבת תוך כדי חילול שבת באיסורי דאורייתא, לכתחילה ודאי צריכים לעמוד איתנים בעוז ותעצומות לקיים המילה ביום השמיני מבלי ידיעת קרוביהם, ואת סעודת ברית המילה ברוב עם וכיד המלך יקיימו ביום ראשון, ושכרם כפול ומכופל מן השמים. אולם אם אינם יכולים לעשות כן מכל סיבה שתהיה, ראוי לדחות את הברית והסעודה ליום ראשון*.

*והנה יש מי שכתב בשם האגרות משה (יו”ד ח”א סי’ קנ”ו) שאין לבטל מצות מילה ביום השמיני. ולכאו’ אין דבריו מוכרחים, כי האג”מ אינו דן באופן שעל ידי קיום המילה בשבת יתאספו הכל אצל המילה ויחללו שבת, אלא דן אודות מוהל שהזמינוהו לברית המתקיימת בשבת תוך כדי חילול שבת, ומפני כך אין המוהל חפת ללכת למול, שאין לבטל בשביל זה מצות מילה בזמנה שחיובה היא על כל ישראל, וכל שכן על המוהל כשאין מוהל אחר שהחיוב עליו בייחוד, ותיכף אחר המילה לא ישאר שם. והנה המוהל אינו הגורם לחילול השבת, לכן הוא מחוייב לקיים המצוה, משא”כ אבי הבן שהוא גורם לחילול השבת, ולכן נלפענ”ד דאדרבה אם על ידי שהמוהל לא יבוא תדחה המילה ולא יחללו שבת, כך ראוי לו לנהוג, ואפשר שגם האגרות משה יודה בזה. שו”ר בשו”ת באר שרים (סי’ נ”ב) שגם כן הורה כאמור שיש לדחות המילה ליום ראשון, וכתב שאף האג”מ לא דן באופן שעל ידי המילה עצמה יהיה חילולי שבת. ודלא כשו”ת תשובות והנהגות (ח”ה סימן ר”צ) שמחלק בין אם הקרואים יחללו שבת אין לבטל מילה בזמנה, לבין אבי הבן שאם יחלל את השבת אין להתיר למול בשבת, ודבריו דחוקים.