מקורות ונימוקים:
א). בגמ’ בב”מ (עג:) רבינא יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי כופיתא וכו’, אמר ליה אחולי קא מחלי גבך. ופי’ רש”י: הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נתנו לך ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלנו, מתנה בעלמא הוא. וכן למד הטור בהבנת רש”י והרמב”ם, דהתירו גם בפרעון הלוואה כל שהוא לשם מתנה. ושהרא”ש פליג משום שכל שנותן לו יותר בשעת הפרעון, מיחזי כריבית. אולם הב”י הביא בשם תלמידי הרשב”א, דמה שהוסיפו לרבא טפי, היינו דווקא במכר דאוזולי הוא דמוזלי גביה, אבל בהלוואה היכא דמוסיף ליה בשעת פרעון מתחזי כריבית. ובבדק הבית כתב, דכן עיקר, ושעפי”ז י”ל, דגם רש”י והרמב”ם לא התירו אלא במכר דווקא ודלא כמ”ש הטור בשמם להתיר גם בהלוואה. וכן פסק השולחן ערוך (סימן קס סעיף ד’) דאפילו נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון, שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל ריבית אסור.
ב). והנה האחרונים התקשו בדברי מרן ז”ל ממ”ש איהו גופא בחו”מ (סי’ רלב ס”ב) דהמקבל מעות מחברו בין במכר ובין במתנה ובין בהלוואה ומצא בהם יותר, אם היה היתרון בכדי שאין הדעת טועה, אין צריך להשיבם לו. והב”ח תי’, דהכא ביו”ד איירי מרן בשעת פרעון לאחר שסיים לפרוע לו את ההלוואה הוציא עוד סך ונתן לו בשתיקה, ולא היה זה בטעות כדאיירי בחו”מ, וכיון ששניהם יודעים שנותן לו יתרון, הילכך טפי מסתבר שנותן לו בתורת ריבית מבתורת מתנה, דאי במתנה הוי ליה לפרש דמתנה יהיב ליה כדי שלא יהא חושש לאיסור ריבית, וגם למה לא נתן לו מתנה זו כבר או לאחר מכן, הלכך מסתמא בתורת ריבית יהיב ליה. עכת”ד. ומוכח להדיא מדבריו, דכל שיש סיבה והוכחה לעודף הפרעון שאינה בגין ההלוואה, שרי גם לדעת מרן, וכל שכן אי יהיב ליה להדיא בתורת מתנה דזה מותר גם בשעת פרעון. ונראה שכדברי הב”ח יישב ג”כ הט”ז (סק”ב). והפרישה וכן מהר”ר וולק כץ הוב”ד בב”ח תי’, דיש חילוק בין היכא שמזכיר לפניו את היתרון ואומר לו כך את היתרון בחובך, אלא שלא אומר לו בתורת ריבית, לבין כשנותנם לו סתמא ולא מזכיר לפניו מהיתרון ובזה איירי בחו”מ. וגם לפי דבריהם בנד”ד שרי, דהלא אין הלווה אומר למלווה שייקח את היתרון בתורת פרעון חובו, אלא בתורת מתנה. אולם הש”ך (סק”ד) לא הסכים עם דבריהם, דהלא מפורש בשו”ע כאן שלא אמר הלווה למלווה בשעת הפרעון כלום ואפ”ה אסר השו”ע. וע”כ יישב באופן אחר, דהתם בחו”מ איירי השו”ע במכר ולא בפרעון, ומ”ש בין בלוואה ובין בפרעון, ר”ל הלוואה שמצא הלווה יותר, ופרעון חוב המכר. ולפי”ד אהכ”נ בנד”ד יש לאסור. אולם מה מאד עצמו ונפלאו דברי המאור הגדול רבינו הש”ך ז”ל, ומה יעשה ביום שידובר בדברי הר”מ (פ”ד מהל’ מלווה הלכה י’) המלווה את חבירו ומצא הלווה יותר, או ‘שהחזיר לו חובו’ ומצא יתר. וגם הרב המגיד (שם) פי’ דברי הר”מ דכוונתו, דהמלווה מוצא יותר. וע”ש דלא תולין שהלווה יאכיל איסור את המלווה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן. שוב ראיתי בכנסת הגדולה (הגה”ט אות טו) שעמד וימודד ארץ על דברי הש”ך הללו. וסיים, דקשה לזווג ב’ דינים הללו שכתבם הרמב”ם זה אחר זה. וגם החוו”ד (סק”ב) כתב שיישוב הש”ך דחוק. וכתב ליישב באופן אחר, שיש חילוק בין לקבלם לכתחילה שזה אסור, לבין היכא שכבר קיבלם שאינו חייב להחזיר וכדין ריבית מאוחרת. אולם גם לדבריו היכא שמוכח שנותן הלווה בתורת מתנה, נראה שיש להתיר וכפי שיתבאר בסמוך.
ג). אולם אכתי קשה, דהלא כתב השו”ע (סי’ קס סעיף יז) דתלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יתר על מה שהלוה לו עד חומש, הרי זה מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה. ומוכח דרק בת”ח יש היתר זה ולא לשאר העם. וכן הקשה הט”ז (ס”ק יב) על הבנת הטור בר”מ, ומה שיישב לחלק בין מכר להלוואה, יש לעמוד ע”ד לפמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ מלווה הלכה י’). ומ”מ גם לדבריו היינו דווקא לדעת הרמב”ם, אבל לדעת מרן השו”ע ע”כ נצטרך לחילוקו שכתב לעיל, שיש הבדל בין שעת פרעון להוספה לאחר פרעון. ודו”ק.
ד). ונראה לומר דגם לתי’ הש”ך והחוו”ד, היינו דווקא היכא שמוסיף לו בשעת הפרעון סתם אלא שלא אומר לו שנותן לו משום ריבית, דבזה יש לאמוד דעתו דמשום האגר נטר יהיב ליה טפי, אבל היכא שמוכח שמוסיף לו שלא מחמת המתנת המעות, כגון שיש לו מטבע גדול או שטר, וההלוואה היתה מעט פחות ואינו רוצה לטרוח בנפשו ולפרוט, דכו”ע יודו דשרי, כיון דמוכח דבמתנה קא יהיב ליה, וכן מוכח מהשו”ע (שם ס”ד) שכתב, אם הלווה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון וכו’, ואינו אומר שנותן לו יותר בשביל ריבית, אסור. ע”כ. ומשמע דדוקא כשאינו אומר כלום אסור, דשמא מתכוין לשם ריבית, אבל אם אמר במפורש שנותן במתנה מפני שאוהבו או שרגליים לדבר שכן הוא, מותר. וכן מוכח ממ”ש בשו”ע (שם סעיף ה’), וז”ל: אפי’ אם אמר לו בשעת לקיחת הריבית אני נותנו לך במתנה, אסור לקבלו ממנו. ע”כ. וממ”ש בשעת לקיחת הריבית, משמע דמיירי כשהתנו ביניהם על הריבית, אלא שבשעת נתינת הריבית אומר לו הלווה שנותן לו במתנה גמורה, ובזה אסור, דיש לחוש שמא גם עכשיו מתכוין לשם ריבית. וכן משמע בדברי הרא”ש (פרק א”נ סימן ב’) דמיירי כשהתנו ביניהם על הריבית. אבל כשלא היה ביניהם שום תנאי בשעת ההלוואה, והלוה נותן יותר בשעת פרעון ואומר שנותן לו במתנה גמורה, מותר. וכן מפורש בב”ח הנז”ל (או’ ב’). ושוב ראיתי שכ”כ המחנה אפרים (הל’ מלווה ולווה סימן י’) דאם עדיין לא לקח הריבית ולא רצה המלווה ללקחו מפני שידע שאסור, וא”ל הלוה אני נותנו לך במתנה, דמהני. וע”ש שכתב, דגם לפי מ”ש הרא”ש (פ”ה דבב”מ סי’ ב’) שבשעת לקיחת הריבית אפילו אמר במתנה אני נותנו לך, אסור לקבלו, שסתם ריבית שנותנים הסוחרים ועובדי האדמה שצריכים תדיר ללות נותנים אותו במתנה גמורה בלב שלם כדי שימצאו תמיד ללוות. עכ”ד. שאני התם דלא קא יהבי אלא כדי שימצאו ללוות ונמצא דמשום שכר המתנה הוא דקא יהבי, משא”כ כשאמר המלווה שאינו רוצה ליקח משום דידע איסורא, וגם הלוה יודע דאיסורא קא עביד אי יהיב ליה בשכר מעותיו, דאז אם אמר ליה אני נותנו לך במתנה, הרי זה גמר בדעתו ליתן לו משום מתנה שעשה חסד עמו. וגם לדברי האבני נזר (סי’ קמו או’ י’) שתמה על המחנה אפרים, היינו משטעם דסו”ס מאי דיהיב ליה במתנה הוא משום האיסור ריבית. מ”מ בנד”ד קיל טפי ואף לדברי האבני נזר מישרא שרי, לפי שאנן סהדי שנותנו לו במתנה ולא משום האיסור ריבית. וכן ראיתי שהעלה הרה”ג רבי משה לוי בספר מלוה ה’ ח”א (פ”ג אות כה), שלווה שפרע למלוה יותר ממה שלוה ואמר לו בפירוש שהתוספת היא בתורת מתנה גמורה מפני שאוהבו ולא מפני שהלווהו, מותר למלווה לקבל ממנו. (ובאופנים הללו שציירנו בשאלה, גם אם לא אמר במפורש, יש להתיר מעיקר הדין וכפשנ”ת ורק בסתם אדם כשפורעים לו יותר יש לפרש שמשום מתנה יהיב ליה). וע”ש שהביא סייעתא לדבריו מדברי האור זרוע (בב”מ סי’ קסז), ומדברי השו”ע הנז’.
