מקורות
א. בספר בית הבחירה למאירי מועד קטן (דף כ: ד”ה שמועה) כתב: “וקריעה אינה מצויה ליעשות על ידי שליח, אף על פי שיצא ידי חובה בכך. ע”כ. סתם לא פירש למה לא מצויה, אך כנראה כך היה פשוט בידיהם שכל אחד היה קורע לעצמו. ובשלחן ערוך (יורה דעה סימן שמ) לא נזכר מזה.
ואולם מהר”י חאגיז בשו”ת הלכות קטנות ח”א (סימן קטז) נשאל: אם מקרעין לגדול ואם קרע לו יותר מדאי אם חייב לשלם. וכתב: תשובה. “אינו דומה מתבזה מעצמו או ע”י אחרים, ויתר יהיה לו עגמת נפש ע”י אחרים”. ואמרתי טעם לקריעה שכדי שלא תטרף דעתו ברעה הגדולה דאדם בהול על מתו, הסיחו דעתו לדבר אחר, כדי שישים דעתו באיבוד ממונו. (הד”ט יו”ד סימן לו אות מא). עכ”ל.
ומה שכתב אינו דומה מתבזה מעצמו, הוא ממה שאמרו בתענית (דף טו סוף ע”ב) דבתענית נותנים אפר מקלה על גבי הנשיא ולא יתן לעצמו, לפי שאינו דומה המתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. וכיוצא בזה בירושלמי תענית (פרק ב הלכה א) ושם הלשון “מתבזה”. והכא נמי כאשר אחר קורע לו יש בזיון וצער טפי.
ב. ואמנם הגאון מהר”י עייאש בשו”ת בית יהודה (חיו”ד סימן כו) דסברא זו דאינו דומה מתבייש מעצמו, לא שייכת אלא גבי תעניות, משום “דהוא דבר של ציבור, וכולם חייבין בהכנעה, משא”כ הכא דחובה רמייא על הך דמתו מוטל לפניו, אין לו ליפטר אלא במקיימה הוא עצמו ולא ע”י שליח. ועוד כיון דהפוסקים ז”ל כתבו סתם חיוב הקריעה, ודאי דאין בידינו לחלק ולהקל מסברא מה שלא נתבאר בפירוש, ואין להוציא טעמים מלבנו בלא ראיה”. ע”כ. והגאון רבי יהודה שמואל אשכנזי בספר בית עובד (דיני הקריעה אות מט, דף רט.) אחר שהביא דבריו כתב שכן דעתו נוטה. [ומ”מ סיים: אבל כבר נהגו העולם שקורע לו אחר]. וכן הסכים לדחייה זו הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות בהלכות קריעה (סעיף ב), שנדפסו בסוף השלחן ערוך יו”ד דפוס לעמברג (דף כט ע”ב).
ג. ומרן החיד”א בברכי יוסף (יו”ד סימן שמ את יב) כתב: כל קריעה טוב שתהיה על ידי אחר, דמתבייש ממנו ואיכא עגמת נפש טפי שאחר קורע כסותו והוא שותק ומקבל עליו דינו יתברך, וה”ה נמי על אב ואם יש לקרוע על ידי אחר. הרב החסיד מהר”ר יעקב מולכו בתשובה כ”י סימן פ”ח. עכ”ל. והובא גם בפתחי תשובה (ס”ק א).
ד. גם הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות (בהלכות קריעה שם) העתיק לשון הברכי יוסף, ובמקורותיו (אות ב) אחר שהביא דברי הבית יהודה כתב על דבריו: ונראה דהדין אמת דמצוה בו וכו’, כשאפשר לו לעשות בעצמו. אבל מ”ש דהוי כמצוה התלויה בגופו והוה ליה כמו אומר הנח תפילין עבורי או שב בסוכה עבורי דלא מהני דין שליחות בזה, זה אינו, דודאי מהני ביה שליחות דודאי איהו גופיה מודה דאם א”א לו שיעשה בעצמו שהוא רפה ידים וכיוצא מהני ע”י אחר, ואדרבה בזה היה מקום לחוש יותר לומר שאין כאן שליחות, דמלתא דלא מצי איהו עביד לא מצי משוי שליח. אך נראה דודאי מהני השליחות בזה, ואינו דומה למצוה שבגופו, דהיינו דוקא מצוה שבגופו שיעשנה על גופו כגון תפילין וכיוצא, אבל מה שמצוה על גופו לעשות באיזה חפץ כגון מילה שמצוה על האב שיעשה מעשה מילה בבנו שפיר הוי יד שלוחו כידו, וגם כאן שהמצוה שיעשה קרע בבגדו מה שקורע האחר בשליחותו הוי כאילו קרע הוא בעצמו ומהני השליחות. ואף אם אין יכול לעשות בעצמו מחמת רפיון ידים אין זה מבטל תורת שליחות כלל. וכבר הארכתי בזה בספרי שו”ת בית אפרים [חו”מ סימן סז]. ע”כ. ומתבאר דטעם שמועיל על ידי אחר הוא מטעם שליחות, ולא מטעם עגמת נפש. מאידך בפסקיו העתיק רק דברי הברכי יוסף שמטעם עגמת נפש שמתבייש מאחר. ומשמע דהא והא איתנהו, שעל ידי שאחר קורע לו יש יותר עגמת נפש, ומכל מקום נכון שיעשה בעצמו אלא אם כן קשה עליו הדבר, שאז יכול לעשות על ידי אחר ומטעם שליחות.
ה. ואנכי הרואה להגאון מהר”ש שולאל בספר נוה שלום (יו”ד סימן שמ, דף סד ע”ד) שתמה על החיד”א בזה הלשון: ומהתימה על הרב הנז’ איך נעלם ממנו תשובת הלק”ט ודחיית הרב מוהרי”ע ז”ל [-הבית יהודה] הנז”ל, ובפרט שהוא רגיל ביותר להביא דברי הלק”ט, והוא פלא. ונ”ל דיש לחוש לכתחלה לדברי הרב מוהרי”ע ז”ל שלא לקרוע כי אם בידו כיון דלא נמצא דבר זה בפוסקים הראשונים ז”ל כדמסיק הרב מהרי”ע שם. עכ”ל. ומה שהעיר על החיד”א בברכי יוסף שהשמיט הלק”ט אינה הסיבה שחלק עליו למעשה, שהרי הלק”ט מסייע להחיד”א, רק כונתו להעיר בדרך אגב למה לא הזכירו. ובספר ערוך השולחן (יו”ד סימן שמ סעיף יב) כתב: וגם על שארי מתים דמותר בסכין, מ”מ צריך הוא לחתוך בעצמו ולא ע”י אחרים, דכן משמע מלשון הגמרא והפוסקים. עכ”ל.
ו. ומעתה לנידון השאלה, אם נאמר דהטעם שאפשר לקרוע על ידי אחר הוא משום צער ועגמת נפש, אם כן הוא הדין כאשר יעשה לו את זה גוי, דגם בזה שייך לומר שיש לו עגמת נפש שאחר קורע בגדו והוא שותק. אכן אם הנאמר דהטעם שאפשר לקרוע על ידי אחר הוא מטעם שליחות, אם כן לכאורה לא יועיל שגוי יקרע לו, לפי שאין שליחות לגוי.
ז. ויש לחקור, האם עיקר ענין הקריעה הוא שילבש בגד קרוע משום אבל, או יש ענין לקרוע ממש. דאם נאמר שהעיקר שיהיה קרוע אזי גם אם לא יועיל בקריעת גוי מדין שליחות, מ”מ יועיל מצד שסו”ס קרע. אכן ממה שאמרו (מועד קטן כו:): היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את המתים ואת החיים. והיינו מטעם שמרמה הכל שמראה להם שקרע על המת (רש”י). משמע שצריך שיקרע ממש על אותו המת ואין די בלבישת בגד קרוע.
ועדיין יש לומר שגם לצד שצריך קרוע ממש, היינו שיקרע ממש על מת זה, שזהו הטעם שאסור לצאת בבגד קרוע הנזכר במועד קטן וכפירוש רש”י. אבל מ”מ אם קרע על מת זה עצמו אזי כשנעשה על ידי גוי גם אם דל מהכא קריעת הגוי, סוף סוף יש פה בגד שנקרע לכבוד מת זה. ולפי זה יצא שגם אם נקרע הבגד מאליו למת זה, יועיל, לפי שעיקר הענין הוא שילבש בגד קרוע ואין צורך שיקרע ממש.
ח. וראיתי להגרא”ז מרגליות (שם) שכתב: אבל אין לומר דעיקר המצוה שיהיה לבוש בבגד קרוע ואין זה מצוה שעל גופו, זה אינו דודאי המצוה הוא שיקרע בשעת חימום הבגד שלבוש בו אז, ואם היה לבוש בגד קרוע צריך להוסיף על הקרע, וגם דהא בקורע על אחרים מותר להחליף מיד ודוקא על אביו ואמו לא מהני חליפין תוך ז’ משום כבוד אביו ואמו וקצרתי. ועכ”פ נראה דע”י אחר ודאי שרי ג”כ לקרוע ע”י ובפרט אם הוא חלש, ועל אביו ואמו צריך לקרוע ביד דוקא ולפעמים מחמת צערו ידו רפה ונוח לו לעשות ע”י אחר, ואם אפשר יש לו לעשות בעצמו כתשובת הבית יהודה דמצוה בו יותר וכו’, וכל הני דמייתי בש”ס דילן ובירושלמי מקראי ומאמוראי לענין קריעה משמע שעשו בעצמם. עכ”ל. ומבואר בדבריו שכל היכא שקרע על מת זה ממש, אזי יצא ידי חובה גם על ידי אחר. אלא שמעיקרא דעתו שאין לעשות כן רק כשאינו יכול, וכנזכר לעיל. ומכל מקום כבר כתבתי לפי דעתו כיון שהוא משום שליחות לכאורה לא יועיל על ידי גוי.
ט. והנה לפי הטעם שכתב בשו”ת הלכות קטנות, שכדי שלא תטרף דעתו ברעה הגדולה דאדם בהול על מתו, הסיחו דעתו לדבר אחר, כדי שישים דעתו באיבוד ממונו. אם כן שייך טעם זה גם כשגוי קרע לו. ובלא”ה לפי טעמו של הלק”ט יועיל על ידי גוי.
י. ומצאתי בחפיש’ה להגאון מהרא”י וולדינברג זצ”ל בשו”ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן לט אות ב) שנשאל בדבר אם קרע לו קטן את בגדו ע”פ ציוויו אם יצא ידי חובת קריעה. והשיב בזה הלשון: גם בזאת השאלה דן בדומה לזה בספר טל חיים שם [להרב חיים משה ריינהולד, עמ”ס מו”ק, דף מט ע”ג בספר], על אודות אם קרע קטן או עכו”ם אם יצא ידי חיוב קריעה בזה או לא, ואחרי אריכות דברים בזה בדברי הש”ך והקצות החושן בסימן שפ”ב וקצות החושן בסימן קפ”ב ונתיבות המשפט שם, העלה להלכה דיצא בזה ידי קריעה. מכיון דבצוויו הרי מראה לכל גודל צערו במה שמניח לעכו”ם או לקטן שיקלקל את בגדיו, ועוד דעד כאן לא אמרינן אין שליחות לעכו”ם וקטן אלא במעשה שאפשר להתבטל, משא”כ במעשה שאי אפשר להתבטל אמרינן יש שליחות, וכן כתב סברא זו בנתיבות המשפט סימן קפ”ב, א”כ ה”נ בקריעה כיון דנתקרע הבגד אי אפשר למעשה להתבטל, לכן אמרינן יש שליחות, ואף על גב דאפשר להתאחה, מ”מ אינו כמקדם וא”א להתבטל קרינן ביה, על כן אמרינן יש שליחות ויצא ידי קריעה ע”י עכו”ם וקטן יעו”ש, ודון איפוא מינה ומינה. עכ”ל. וחידש לן שגם לדעת הגאון רא”ז מרגליות דמטעם שליחות מכל מקום יועיל בנידון דידן.
יא. והמנהג בזה הוא כמו שכתב הגאון מהרא”ז מרגליות שם בסוף דבריו: והמנהג שאחד ממשמשי החברה קדישא מתחיל וחותך קצת בסכין בבית הצואר שבבגד, ואז תופס האבל בקצה מזה שבמקום חתך וקורע להלן מלמעלה למטה קרע טפי, ואם כן שניהם מתקיימין שאחר מתחיל ועיקר המצוה ע”י עצמו ונכון. ע”כ. והובא גם בספר חיים וברכה למשמרת שלום (הלכות שמחות, ערך קריעה אות סו). והגרי”מ טוקצינסקי בספר גשר החיים ח”א (פרק ד סעיף טו) כתב: ואני בעניי פקפקתי אם יוצאין בקריעה שנעשתה כולה ע”י אחר, והנראה מגמרא ומראשונים שצריך לקרוע בעצמו, ורק בקטן אמרו מקרעין לו, ובגדול שחיוב הקריעה מוטל עליו בעצמו ל”א כן. ולפיכך נוהגין רבים שאחר רק מתחיל החתך ועיקר הקריעה בשעורה קורע בעצמו, ומ”מ בדיעבד אם אחר קרע לו אינני מחליט לומר שהר”ז כמצוה שבגוף ולא יצא ע”י אחרים. ע”כ. וכן כתב בספר נתיבי עם (סימן שמ סי”ד) שכן המנהג בעיה”ק ירושלים שאחר קורע מעט והאבל משלימה לשיעור טפח. וכן המנהג בעיה”ק צפת כמו שכתב מהר”ח סתהון (יו”ד סימן שמ סי”ד, דף קיב ע”ד). וכן כתב בספר חיים וחסד (פרק ז סעיף יא).
וכיון שכך נראה שגם בנידון השאלה אם קשה לו לקרוע יאמר לעובד הזר המטפל בו שיקרע לו. ואם יש ביכולתו להתאמץ אזי יחתוך הגוי מעט והוא ימשיך לקרוע כשיעור.
