מקורות ונימוקים:
אע”ג דלכתחילה יש לקרוא ולהשלים פרשיותיו עם הציבור, וממנחה של שבת שאז הציבור קוראים פרשה הבאה נחשב כמשלים פרשיותיו עם הציבור וכמבואר בתוס’ ברכות (דף ח:), ובשו”ע (סי’ רפה סעי’ ד’), מ”מ בדיעבד ודאי דיצא ידי חובה, ואבאר. דהנה בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום יש בה שני עניינים: א. ידיעת את התורה וכמ”ש הלבוש (סי’ רפה), וע”ע בשו”ת אגרות משה (ח”ה חאו”ח סימן יז). ב. השלמתה עם הציבור כדאי’ שם בגמ’.
והנה מצד ידיעת התורה לא גרע בזה מאומה מה שהקדים וקרא פרשה זו לשל לפניה, ואע”ג שנחלקו האחרונים בענין השלים הפרשה למפרע אם יצא ידי חובה, שדעת המהרש”ם בדע”ת (ס”ס רפה) שיצא ידי חובה, וכ”כ בס’ קצות השולחן סי’ עב בדה”ש סק”ה), אמנם רבי דוד עראמה (פי”ג מהל’ תפלה) כתב שלא יצא ידי חובה, ובס’ חזו”ע שבת ח”א (עמ’ שג) כתב שראוי לחשוש לדבריו. מ”מ לא דמי לנידון דידן, דהתם מיירי כשקרא את הפרשה מהסוף להתחלה, וזהו למפרע, ומה שלא יצא ידי חובה היינו לפי שלא מבין את הענין לאשורו, וכקורא את המגילה למפרע שלא יצא ידי חובה ראה שו”ע (סי’ תרצ סעיף ו’). וכ”כ המ”ב (סי’ רפה סק”ו) שלא יקרא הפסוק המאוחר לפני המוקדם, אלא יקרא כסדר. וזהו למפרע שכתב הר”ד עראמה לענין פרשה. אבל כשקרא את כל הפרשה מתחילה ועד סופה הרי שהבין היטב את משמעותה אין בזה בית מיחוש בדיעבד מה שהקדים את זו לשל לפניה.
ומצד משלים פרשיותיו עם הציבור, הרי שכתב השו”ע (שם סעי’ ד’) דעד שמחת תורה נחשב לענין בדיעבד משלים פרשיותיו עם הציבור מכיון שעד אז משלימים הציבור פרשיותיו, ולהלכה נפסק כדברי הפרי מגדים (סי’ רפה א”א סק”ז) דעד שמחת תורה יכול להשלים ולא בשמחת תורה, וכן פסק המ”ב (ס”ק יא). ומוכח, דעד הזמן ההוא נכלל בכלל פרשיותיו עם הציבור עכ”פ לענין בדיעבד.
ואע”ג שהיה מקום לחלק בין היכא שהקדים קריאתו לקריאת הציבור, לבין מאחר קריאתו אחר שכבר הציבור קראו פרשה זו וזה בא להשלימה, מ”מ מדברי תרומת הדשן (סימן כג) נראה שכל שסיים את מעגל הקריאה עם הציבור עד שמחת תורה נחשב כקורא עם הציבור בין הקדים ובין איחר, וזה לשונו: מדקבע היום שבו גומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושים הצבור משום הכי צריך לסיים ממש באותו היום שמסיימים בו הצבור “דאע”פ שלא קרא כל השנה עמהן אחר גמר מצות אזלינן בכוליה דוכתא”, וכן מוכח מהרמב”ן עיי”ש, עכ”ל.
וע”כ אע”ג דבגמ’ ברכות (שם) איתא, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, היינו דווקא לכתחילה אבל בדיעבד כשם שמהני באיחר עד שמיני עצרת, ה”ה לענין הקדים. ואף שהר’ יונה (שם) כתב שלא יקדים לקרוא קודם הציבור, וכן מוכח ממ”ש השו”ע (סעי’ ג’) שכתב מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור, מ”מ היינו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד כל שסיים עד שמיני עצרת עם הציבור, אין צריך לחזור ולקרוא שנית.
