מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך אורח חיים סימן קס”ח סעיף ו’ בזה”ל: פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון.
ובגדר מה נחשב פת הבאה בכיסנין, כתב השו”ע בסעיף ז’ בזה”ל: יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין, וי”א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, וי”מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין.
מבואר מדברי השולחן ערוך שעיסה של פת שעירב בה שמן וטעם השמן ניכר בעיסה, נחשב לפירוש אחד פת הבאה בכיסנין, ולפיכך להלכה נותנים לפת זו דין פת הבאה בכיסנין וברכתה מזונות.
כן העלה להלכה בספר ברכת ה’ חלק ב’ עמוד רט”ו, שעל המופלתה מברכים מזונות וברכה אחרונה על המחיה, וכן כתב בספר נתיבות המערב (מנהגי ברכות הנהנין אות כב) שנהגו לברך על המופלתה בורא מיני מזונות, וכן כתב הגאון הגדולה רבי שלום משאש זצ”ל בשו”ת שמש ומגן חלק ד’ (סימן ל”ח).
אכן יש שכתבו בעיקר הטעם לברך מזונות שהוא משום שבלילתה רכה, אכן אין הדבר ברור אצלי, כיון שיתכן ואין הבלילה נחשב רכה אלא עבה, ורק חתיכת הבצק שלוקחים להכין ממנה את המופלטה מרדדין אותה היטב עד שתעשה דקה, אך אין בכך כדי להחשיבה כרכה. ומ”מ מן הטעם שכתבנו יש לברך עליה מזונות, אכן חשוב לוודא שאכן ניכר בה טעם השמן.
לעניין הקובע סעודה על המופלטה, כתבנו שיש לברך המוציא וברכת המזון, כפי המבואר בדברי השו”ע או”ח סימן קס”ח סעיף ד’ שכתב בזה”ל: פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח”כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ”ז, אף על פי שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.ו
חשוב לציין שאין לדמות את המופלטה לדין מעשה קדירה שאין מברכין עליו המוציא וברכת המזון, כפי שפסק השולחן ערוך בסעיף ט”ו בדין טריתא שכתב בזה”ל: “אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי’ קבע סעודתו עליו”. והיינו טעמא משום שאין המופלטה מטוגנת בשמן עמוק אלא במעט שמן כמו חביתה וכדו’ שאין זה נחשב למעשה קדירה, לפיכך אם קבע עליה סעודה מברך המוציא וברכת המזון.
