עץ פרי שניטע בשביעית על ידי גוי האם חובה לעוקרו?

בס”ד

שאלה: עץ פרי של יהודי שניטע בשביעית בשוגג על ידי גוי האם חייב מן הדין לעוקרו?

תשובה: אין צריך לעוקרו, ואסור לו לעוקרו. וה”ה זרעים שנזרעו בשביעית על ידי גוי, אין צריך לעקרם, אבל לזרעם ולנטעם לכתחילה, אסור.

א). כתב הרמב”ם (פ”א משביעית הלכה יב): הנוטע בשביעית בין בשוגג ובין במזיד יעקר, מפני שישראל חשודים על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי. עכ”ל. והוא משנה בתרומות (פ”ב מ”ג). ובטעם דחמיר שביעית טפי משבת לענין שוגג, מבואר בגמ’ גיטין (נד.) דישראל חשודין על השביעית ולא נחשדו ישראל על השבת.

והנה יש לעיין היכא שנזרע על ידי גוי האם ייעקר, והנה אמירה לעכו”ם איסור שבות היא בכל התורה כולה, וכתב הרב המגיד (פרק יג מהל’ שכירות שכן דעת הרמב”ם), וכן פסק מרן  בשו”ע (חו”מ סי’ שלח סעיף ו’), ובשו”ע (אבן העזר סי’ ה סעיף יד), וראה גם בברכי יוסף (יו”ד סי’ רצז סק”ב).

ב). והנה יש לעיין האם איסור נטיעה בשביעית הוי איסור תורה או איסור דרבנן, וברמב”ם (פ”א משביעית הלכה ה’) מבואר שהנוטע מלקים אותו מכת מרדות. ומבואר דהוי איסור דרבנן. וכ”כ מהר”י קורקוס (שם) בדעת הרמב”ם. וגם בפאת השולחן (סימן כ סק”ד) כתב, דהוי דרבנן. וכן הוא בתשובת הרדב”ז (פ”ג מהל’ שמיטה ובלשונות סי’ קצו), וכ”כ המנחת חינוך (מצוה שכז), וכן דקדק בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ קנח) מדברי הרמב”ם דנטיעה הוי איסור דרבנן, וזה שלא כדעת הר”ש (פ”א משביעית משנה ה’) שכתב דהוי איסור תורה. וכן ס”ל החזון איש (שביעית סי’ יז או’ כ) בדעת הרמב”ם, דהוי דאו’. מיהו עתה ראיתי שכן הביא בספר ילקוט יוסף – שביעית (עמ’ קמח) שכתב בשם הבית הלוי ח”ג (סי’ א’ או’ ו’ סק”ג) דהוי דרבנן, וכן הסיק שם בשם הרבה אחרונים.

ג). והנה לענין איסור דרבנן על ידי גוי בשאר איסורים, כתב בספר אור לציון – שביעית (משניות פרק ד’ מ”ג) דמוכח מהמשנה שם דחוכרין נירין מן הגוי בשביעית, וביאר הרא”ש בפירושו, אפילו מתנה עמו בשביעית שימצאנה חרושה למוצאי שביעית. וכיצד התירו לו לומר לנכרי שיחרוש בשדה בשביעית, וע”כ כיון שחרישה הוי איסור דרבנן וכדמוכח ברמב”ם, יעו”ש. ולא נאסר שבות דשבות, היינו אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן, ואע”ג דגבי שבת כתב השו”ע (סי’ שז ס”ה) דרק במקום מצווה או דוחק והפסד, יש להתיר, בשאר איסורים היקלו גם ללא זה, וכ”כ הברכ”י (סי’ תקנא או’ ד’), והפרי חדש (סי’ תסח ס”ק ב’). (ואין זה סותר למה שהחמיר האול”צ בהלכות פ”ב תשובה יג, ודו”ק).

ולפי”ז בנד”ד דהוי אמירה לנכרי שיעשה איסור דרבנן שהוא קנס, יש לומר דלא גזרו שייעקר, דעל דידיה אחמור רבנן ולא על גוי. ושו”ר שכ”כ החזו”א שביעית (סי’ יז או’ כה) דאם גוי זרע אין צריך לעקור, אלא ששם כתב זאת גם בזריעה דהוי איסור תורה, וטעמו, מפני שאיסור עבודת הקרקע היא על האדם העושה ולא על הקרקע, ואינו כשביתת בהמה, דהוי דין בבהמה, ואפילו אם גוי עושה מלאכה בה בשבת היהודי עובר איסור וכמבואר בשו”ע (סי’ רמו ס”ג). ובאמת שכן נראה בפשטות מדברי הרמב”ם (פ”א הלכה א’) שכתב, מצווה עשה לשבות מעבודת הארץ, וכל העושה מלאכה וכו’. ומוכח דהוא דין באדם העושה, ולא בארץ שנעשית בה העבודה, ואין זה תלוי מי הבעלים של הקרקע אלא מי עושה את העבודה. וכן דייק בספר אול”צ -שביעית (עמ’ קכג) מדבריו. וכן דייק מדברי הר”מ הללו בספר דרך אמונה (פ”א סק”א). מיהו נראה דגם לדעת החינוך (מצווה קיב, ומצווה שכט) דס”ל דהוי דין על הקרקע ולא על האדם, מ”מ לשיטתו נטיעה הוי איסור דרבנן, ויש להקל משום שבות דשבות וכפי שנתבאר. גם מרן הגרח”ק שליט”א בספרו דרך אמונה (פ”א ס”ק צט) הב”ד החזו”א בזה דאם גוי זרע, אין צריך לעקור, ולפי”ז כ”ש בנד”ד.

ד). ולפי”ז יהיה אסור לעוקרו, כיון שהיה מעשה המותר, אם יעקרנו כיון שהוא עץ פרי יעבור באיסור בל תשחית, ואע”ג שאם היה עוקר מצד הדין אין בזה חשש של בל תשחית וכמ”ש בספר משפטי ארץ – שביעית פ”א הערה 25) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל. ומ”מ כיון שהוא עץ פרי יש למנות שלש שנים מזמן הנטיעה החדשה, וכמ”ש השו”ע (סי’ רצד סעיף יח) אא”כ יכל לחיות עם העפר הראשון.