שאלה: ירושלמי שנסע לעיר ביום שישי אחר עלוה”ש, האם התחייב בעיר בשבת באמירת ‘על הניסים’ ובקריאת התורה, וכן ביום א’ במשלוח מנות וסעודת פורים. וכן בן עיר שהגיע לירושלים ביום שישי בכדי לשבות שם בשבת, האם מחויב כדין מוקף בן יומו ואפילו יחזור במוצ”ש לעירו יתחייב ביום א’ בסעודה ובמשלוח מנות, והדבר מצוי מאד בזוגות הבאים להוריהם להתארח בשבת?
תשובה: בן כרך שהלך לעיר ביום שישי אחר עלות השחר, הריהו כבן כרך, וחייב בעיר בכל דיני הכרך, היינו בשבת יאמר “על הניסים” בתפלה ובברכת המזון במקומם, וביום א’ חייב בסעודה ובמשלוח מנות אפילו נשאר בעיר, וישלח מנותיו לבן כרך, או שיזכה לבן הכרך על ידי אחר. וישתדל לשמוע קריאת התורה פרשת “ויבוא עמלק” בציבור. ומ”מ בן כרך המחמיר שלא לצאת ממקומו לעיר ביום י”ד לשבת, תע”ב.
ובן עיר רשאי לצאת לכרך ביום שישי, ומעיקר הדין אינו חייב בשום מצווה, ומ”מ יאמר על הניסים באלוקי נצור ובהרחמן שבברהמ”ז, והמחמירים לעשות סעודה ומשלוח מנות (לבן כרך) ביום א’, תע”ב.
הואיל וראיתי מבוכה גדולה בפוסקי אחרוני הזמן, ובקדמונים לא מבואר הדין להדיא, וראיתי כמה עיקולי ופשורי בדבר, תרתי בליבי לחקור כיצד ישכון אור ההלכה בדין זה, וזה החלי בעזרת צורי.
א). הנה נידון זה בפשטות מיתלא תלי וקאי האם כשרבנן תיקנו בשנה זו לבני הכרכים לקרות בי”ד משום טעמא דרבה שלא יעבירנו ד”א רה”ר, היינו “שעקרו” את יום ט”ו וקבעוהו לי”ד שהוא העיקר המחייב שהרי ביום ט”ו אין בו ממצוות היום, ולפיכך דין מוקף בן יומו תלוי ועומד במקום עמידתו ביום י”ד גרידא לכל דיניו, ובן עיר שהגיע לירושלים בי”ד אחר עלוה”ש לא נוהגים בו דין הכרך לשום ענין אע”ג שנמצא בט”ו בכרך, ובן ירושלים שנוסע לעיר נוהגים בו כל דיני הכרך למרות שביום ט”ו לא היה בירושלים, כיון שיום י”ד הוא העיקר בשנה זו, או דלמא יום ט”ו כדמעיקרא קביעא וקיימא, אלא “שנדחה” ליום י”ד וכיון די”ד הוי “השלמה” לענין קריאת מגילה ומתנות לאביונים – שגם הם אגידי בקריאת מגילה, אולם לענין שאר מצוות הכל תלוי במקום עמידתו בט”ו. ולפי צד זה – בן עיר שנסע לכרך יהיה חייב באמירת על הניסים, וקריאת התורה וכן במשלוח מנות וסעודת פורים ביום א’ (אף שחזר לעירו) שהרי יום א’ הוא ודאי השלמה לשבת וכפי שיתבאר לקמן. ובן כרך שנסע לעיר, לא יתחייב בשבת באמירת על הניסים וקריאת התורה.
ב). והנה בגמרא מגילה (ה.) מבואר, דפורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם, ומקשה הגמרא והא שבת זמנה, אלא לאו ה”ק שלא בזמנה כזמנה וכו’. ומבואר בגמ’ שבשנה זו י”ד לא חשיב זמנה. דאל”ה מאי קשיא ליה לגמרא והא שבת זמנה? נימא דאהכ”נ בשבת זו ער”ש זהו זמנה. וכן ממה שקראה הגמ’ ליום שישי “שלא בזמנה”, מוכח הכי. וכן הוכיח הפרי חדש (סו”ס תר”צ), וכ”כ השעה”צ (סי’ תרצ ס”ק ס”ק נט) להוכיח מלשון הגמ’. ואע”ג שרש”י (שם) ביאר שלא בזמנה, היינו בני הכפרים שמקדימים ליום הכניסה שאין קוראים אותה אלא ביחידות ולא נתפרסם הנס. ומוכח מיניה דבבני הכרכים שהקדימוהו חשיב זמנה, שהרי כולם קוראים בזמן זה. אלא שנתקשו האחרונים בדברי רש”י, דא”כ מאי קשיא ליה להגמ’ אליבא דרב, והלא כו”ע מודי שבפורים שחל להיות בשבת ער”ש זמן קריאה לכל. ועי’ פני יהושוע (מגילה ה.) שיישב, דכיון דמתחלת התקנה כך היה, אף שנתבטל אח”כ לענין בני כפרים אפ”ה לענין פורים שחל להיות בשבת אכתי במילתא קמייתא קאי. ולפי”ז אהכ”נ גם אליבא דרש”י חשיב שלא בזמנה. ובאמת שדעת הרבה ראשונים שבן כרך שקורא בי”ד חשיב שלא בזמנה, וכמ”ש בעל המאור הובא בר”ן (מגילה ה. ד”ה וכתוב בספר), וכ”כ הרשב”א בחידושיו (שם), והריטב”א (שם) ובחידושי הר”ן (שם), ובריב”ב על הרי”ף, ובבעל העיטור (הל’ מגילה דק”י ע”ב), דמוקפים שנדחו לי”ד חשיב שלא בזמנם. וכן משמע מדברי הרשב”ץ ח”ג (סי’ רח”צ) שכתב, דיום שישי הוי ‘השלמה’ למקרא מגילה דשבת דאריה הוא דרביע עליה.
איברא דיש שדקדקו מדברי הרמב”ם (פ”א מהל’ מגילה ה”ז) שכתב, וכל אלו שמקדימים וקוראים קודם י”ד אין קוראים אותה בפחות מעשרה. משמע שגם ט”ו שהקדים לי”ד חשיב זמנה. וכן הוכיח האור שמח (בחידושיו להר”מ שם). וכן הוכיח החזון איש (או”ח סי’ קנה או’ ב’) מדברי הרמב”ם דשלא בזמנו הנאמר בגמ’ היינו חוץ מי”ד וט”ו, אבל בני ט”ו הקוראים בי”ד איכא פירסומא טובא כיון שהוא זמן קריאה לרוב העולם. ובשו”ת יבי”א ח”ו (או”ח סי’ מו) כתב לדקדק כן מדברי מרן השו”ע (סו”ס תר”צ) שכתב, מגילה בי”ד ובט”ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אין עשרה קוראים אותה ביחיד. ולא כתב את הדין דשלא בזמנה אינה אלא בעשרה, כגון שחל ט”ו אדר בשבת שבני הכרכים מקדימים לער”ש.
ג). ולפי”ז יש לצדד ולומר דנדו”ד מיתלא תלי וקאי בפלוגתת הראשונים הנז’, דאם יום י”ד הוי ‘השלמה’ ובאמת ט”ו הוא עיקר החיוב, אלא דאריה הוא דרביע עליה, אין סברא לומר שכל המצוות יגררו בתר קריאת מגילה, שהרי העיקר הוא יום ט”ו ורק מקום עמידתו ביום זה ייקבע את חיובו לענין אמירת על הניסים וכן לענין משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג”כ נדחים מט”ו, ורק מקרא מגילה שא”א לקיימה בט”ו מקדימים לי”ד, והקריאה בשנה זו לבני הכרכים בי”ד הוא מדין קריאה של י”ד שהיא זמן הקריאה לכל העולם, שהרי גם בני הכרכים שקראו בי”ד יצאו ידי חובתן, שהרי י”ד הוא זמן קריאתה לכל, (ובשנה זו אף לכתחילה). וכמ”ש השו”ע (סי’ תרפח סעיף ד) ובמ”ב (ס”ק יא) ושם בשם הגר”א והט”ז.
אמנם לפי”ד הראשונים דס”ל די”ד חשיב ‘זמנה’, יש לומר דהקריאה בי”ד לבני הכרכים בשנה זו היא מדין קריאה של ט”ו, ו”הבן כרך” מחייב את הקריאה של יום שישי, ומאחר וקיבל ע”ע שם בן כרך תו לא פקע אף לענין שאר מצוות הפורים. ולא משנה היכן ישהה ביום השבת וביום ראשון, שהרי כבר נתחייב מדין בן כרך.
ובאמת שלהלכה רוב אחרוני הזמן נקטו שי”ד חשיב זמנה, והקורא בה ביחידי, קורא בברכה ושלא כדעת המ”ב, וכמ”ש החזו”א (סי’ קנה או’ ב’) (אלא שצירף עוד כמה סברות יעו”ש), וכ”כ הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים (סי’ קב) בשם חכמי ירושלים, וכן הורו הגרש”ז בס’ הליכו”ש (עמ’ שנח), וכ”כ בשמו בס’ שלמי מועד (עמ’ רצג) לגבי נשים. וכן הסיק להלכה בשו”ת יביע אומר ח”ו (סי’ מו) ושכן המנהג. וכן נקט הגרי”מ טוקצינסקי בספרו עיר הקדש והמקדש ח”א (סי’ כו או’ ב’), ובשו”ת תשוה”נ ח”ז (סי’ צב).
אולם גם לצד זה שי”ד הוא עיקר זמנה וחשיב עקירה מט”ו, אין הפשט שיום ט”ו לאו פורים הוא, שהרי מפורש ברמב”ם (פ”א מהל’ מגילה הלכה יג) שדורשים בשבת זו בענין היום כדי לזכור שהוא יום הפורים, וכן אומרים בו ‘על הניסים’ בתפלה ובבהמ”ז, אלא דקריאת המגילה החילה עליו שם בן כרך כבר מיום שישי. ולפיכך אע”ג שלענין מלאכה בני הכרכים בשנה זו מותרים ביום ו’ מעיקר הדין, וכפי שהוכיחו הריטב”א והר”ן (פ”ב דמגילה), מדברי הירושלמי. וכ”כ הרשב”א בחידושיו למגילה (יז.). אין זה אלא משום שלא תיקנו איסור מלאכה אלא כדי שיתעסקו במשתה ובסעודת היום שהם “ימי משתה ושמחה”, ובשנה זו שהמשתה יתאחר ליום א’ לא נהגו איסור ביום ו’, אולם אי”ז סתירה להגדרה הנ”ל.
ד). ומיהו בעומדי בהתבונני בזה, עלה בדעתי דשפיר י”ל דגם לצד זה דהוי השלמה וחשיב שלא בזמנה, מ”מ י”ל דחיובו של בן כרך בי”ד אינו מדין החיוב הכללי של בני עיר דהוי זמן קריאתה לכל, אלא חיובו מדין השלמה של בן כרך, שהרי בן כרך לעולם לא קורא בי”ד, וקריאתו בי”ד היא שמחילה עליו שם בן כרך, ואחר דאית ליה שם בן כרך תו לא פקע, ומתחייב בכל המצוות.
וראיה לדבר שניתן לקבל שם של בן כרך גם אם אינו ביומו, ממה שכתב הרא”ש (פ”ב דמגילה סימן ב’) דבן עיר שהגיע לכרך ביום י”ד קודם עלוה”ש ונפטר מחיוב בן עיר, קרינן ביה מוקף בן יומו, אפילו חוזר לעיר ביום י”ד, וקורא ביום ט”ו וה”ה דחייב בכל המצוות. ופליג על סברת רש”י שכתב, דבכהאי גונא כיון שבכרך גופא אכתי לא התחייבו, אינו חשיב מוקף. אלא דהיכא דגם בכרך התחייבו ביום י”ד כגון שחל בשבת, גם רש”י יודה דמתחייב ומדין בן כרך של ט”ו.
ה). וכן נראה קצת ממ”ש המג”א (סי’ תרצב סק”א) והמ”ב (סק”א), שכתבו לכוין בברכת שהחיינו של המגילה גם על המשלוח מנות וסעודת פורים, ומבואר, דאף שמקרא מגילה היה בלילה (לדעת השו”ע) ושאר המצוות ביום, מהני, כיון שנכרכים אחרי מקרא מגילה. ובפורים המשולש שסעודת פורים ומשלוח מנות הם ביום א’, הרי גם לבני אשכנז צריכים לכוין בשהחיינו של מקרא מגילה של יום ו’, והיינו מטעם, שכל המצוות גרירי בתר מקרא מגילה.
והנראה דחז”ל לא רצו לחלק בין שנה זו לכל שנה, דכשם שבכל שנה מוקף בן יומו, הוי לכל המצוות, ה”ה בשנה זו.
ו). ובאמת שלהלכה כן ראיתי שפסקו הנך צנתרי דדהבא, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק”ל והגרי”ש אלישיב זצ”ל, הב”ד בספר הליכות שלמה – פורים (עמ’ שנז), ובספר אשרי האיש ח”ג (עמ’ שכ), וכ”כ בשמם בס’ דיני פורים המשולש – קארפ (עמ’ לט) בשם הגרי”ש והגרשז”א דבן כרך הנוסע לעיר בשנה זו ביום שישי אחה”צ, חייב בכל מצוות הפורים למרות שנשאר בעיר ואומר על הניסים. ורבים תמהו על דבריהם, ולפמ”ש בעניותי דבריהם מיושבים. ואחר שגדולים אלו פסקו כן, מי יבוא לערער אחר המלכים.
אלא שנכון שירושלמי הנוסע לעיר ישתדל לשמוע בציבור קריאת התורה בפרשת “ויבוא עמלק”, ויעשו מנין בפנ”ע ואין בזה משום “לא תתגודדו” שהרי כבר נהגו בני חו”ל לעשות מנין בא”י ביו”ט שני. ואע”ג שקריאת התורה הוי חיוב של ציבור ולא של היחיד, מ”מ אין נכון לו להפקיע עצמו מחיוב זה, וכ”כ בספר אשרי האיש (שם) בשם הגריש”א זצ”ל.
ז). אלא שראיתי שנחלקו הגרי”ש אלישיב והגר”ח קנייבסקי מצד אחד, עם הגרשז”א מצד שני, בבן עיר שהגיע לכרך ביום שישי, האם יתחייב בשבת וביום א’ במצוות היום, דלפי”ד הגרי”ש והגרח”ק חייב, וכמ”ש ששאל את פיהם בספר פורים המשולש – קארפ (שם), ואי”ז זה סתירה למה שנתבאר לעיל בשם הגרי”ש די”ד הוא היום המחייב. דנראה דס”ל “דגם” י”ד מחייב דהוי כזימנא, ופשיטא דט”ו מחייב שזהו עיקר החיוב, ואפשר דס”ל דהוא משום דהוי כיומא אריכתא, אבל אי”ז מפקיע את עיקר החיוב של ט”ו. אולם הגרש”ז (כפי שכתב בספר הליכו”ש שם) ס”ל, דרק י”ד הוא המחייב לענין שאר המצוות, ולכן לדעתו, בן עיר שהגיע לכרך ביום ו’ לא מתחייב בשום מצווה ממצוות היום.
ח). והנה בבן עיר שהגיע לכרך ביום ו’ ודאי דיש להקל, שהרי רבים לא פסקו כדברי הירושלמי (פ”ב דמגילה הלכה ג’) הסובר דאפשר להתחייב בב’ ימים, ומאחר וזה התחייב בעירו תו לא מצי להתחייב שנית, וגם הרמב”ם והשו”ע לא הביאו דברי הירושלמי לפי דס”ל דהבבלי פליג. וכן הוכיח הגרצ”פ פראנק בספר מקראי קודש – פורים (סימן יט). וכן הוכיח במישור בשו”ת אור לציון ח”א (חאו”ח סי’ מו) דהבבלי חולק וקיימ”ל כוותיה, יעו”ש. ועוד דרבים ס”ל, דבעינן “עקר” לגמרי, וכמ”ש הירושלמי ולא בבן עיר שדעתו לחזור. וכן ראיתי שהעלה הרה”ג שריה דבילצקי בספר פורים המושלש שלו, שבן עיר המגיע לירושלים ביום שישי, אין עליו מצד הדין חובה לקיים המצוות, ושם צירף דעת החולקים על הירושלמי הנז’.
