מקורות:
שלושת הנימוקים העיקריים למצות משלוח מנות
ידועה מח’ התרומת הדשן עם מהר”ש אלקבץ זלה”ה בספר מנות הלוי בענין טעמא דהלכתא בתקנת הנביאים “משלוח מנות”. דלפי התרומת הדשן ח”א סי’ קיא’ היינו טעמא כדי שלא יחסר מכל אחד די סיפוקו לקיים את סעודת הפורים[1], ואילו הרב מנות הלוי על מגילת אסתר פרק ט’ (בפסוקים טז’, ח”י, כ’) יהיב טעמא שהוא כדי להרבות אהבה אחוה וריעות, היפך טענת המן שהם היו עם “מפוזר ומפורד”[2].
וישנו גם נימוק שלישי, פחות מפורסם, והם דברי הב”ח סי’ תרצה’ ד”ה וצריך, דהוא כדי להרבות בשמחה, וז”ל: “ולעד”נ בטעם מנות ומתנות אלו שהוא כדי שתהא השמחה כוללת שמחת עבודת יוצר הכל והם המתנות לאביונים וגם כן כוללת שמחת האדם עם אוהביו וריעיו והם המנות.” עכ”ל[3]. וכן הוא בעוד אחרונים[4].
ובקושטא סברא שלישית זו, הינה מפורשת בראשונים כמלאכים ז”ל, דהנה בחי’ הרמב”ן לבבא מציעא דף ע”ח ע”א כתב לענין מגבת פורים וז”ל: “ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי, אלא נותנין לכל, כדי שיהו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי, ד’ימי משתה ושמחה’ כתיב ‘ומשלוח מנות’ נמי כתיב.” עכ”ל. והנה פקח עיניך וראה, דכאשר כתב דדין “כל הפושט יד נותנים לו” הוא מדיני שמחה, הביא ראיה ממשלוח מנות, כלומר דמשלוח מנות נותנים גם לעשיר, ופשיטא ליה דהסיבה שנותנים אף לעשיר היינו משום דמשלוח מנות נותנים ג”כ “כדי שיהו הכל שמחין עמנו”. והדברים מפורשים יותר בחי’ הריטב”א למגילה דף ז’ ע”א, וז”ל: “פירשו בירושלמי, שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו – לומר שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות.” עכ”ל. וכן הוא בקצרה בחי’ הריטב”א החדשים לבבא מציעא שם.
יש שרצו לדייק מהרמב”ם פ”ב מהל’ מגילה הט”ו גדר רביעי, שמשלוח מנות הוא דין מדיני הסעודה, כיון שהביא הרמב”ם זאת בחדא מחתא עם ביאור חובת הסעודה, וז”ל: “כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות וכו’.” עכ”ל[5]. ומ”מ גם אם קבל נקבל דיוק זה[6], שיש קשר אמיץ בין הסעודה למשלוח, הרי ניתן לפרש עפ”י התרומת הדשן הנ”ל. ולהלן נזכיר גם דרך נוסף בזה.
נ”מ לנידון של השואל דנן הי”ו
וכידוע רבו כמו רבו הנפקותות מהטעמים הנ”ל (הגר”א גוטמן נר”ו בספר מתורת ימי הפורים סי’ לו’ מייתי נפקותות כמנין טו”ב, והאברך החשוב הרה”ג ר’ יוסף חיים אוהב ציון נר”ו בספרו “עת”ה באתי” בקונטרס “תרי טעמי” ראו הביא לנו בזה שלושים ושש נפקותות ממחלוקת התרומת הדשן ומתנות הלוי), וארדוף אצי”ג נידון אחד אשר עלה במחשבה ולא ראיתי לפי רגע מי שכתב לעורר על זה.
ומכל זה יש לעיין בנידון ששאלתם עליו, כאשר ראובן נתן משלוח מנות לשכנו הקרוב אליו שמעון, והיה המשלוח מלא כל טוב כיד המלך, וראובן לעומתו, שלח לשמעון משלוח מנות פשוט. ולכאו’ באנו לפרק תולי”ן בנימוקים הנזכרים, דלפי טעמו הטוב של התרומת הדשן, הרי העניק לו צרכי סעודה ומאי איכפת לן ממה שקיבל מקודם, ואילו לפי נימוקו של הרב מנות הלוי, קרוב אצלי לומר שבימינו אנו שהרגילות היא שכל מי שמקבל משלוח מנות גם מחזיר משלוח כתמורה, וקפדי איניש שיהיה פחות או יותר באותו סדר-גודל (אלא א”כ יש הבדל מעמדות ידוע בין שני האנשים, וכגון רב ותלמיד וכיו”ב), אזי לכאו’ לא זו בלבד שלא הרבה בשלום וריעות אלא עוד בה שגרם לקפידא ותחושת זילזול[7].
ויתכן דבזה יהיה תלוי פירוש הגמ’ במגילה דף ז’ ע”ב בדברי אביי “אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא” ע”כ, והמפרשים המה ראו כן תמהו מאי קמ”ל בזה, ובפירוש המהרש”א שם כתב דכוונת אביי לומר מילי דבדיחותא בעלמא עיי”ש, ולכו חזו בשפת אמת ובערך ש”י למגילה שם ביאורים נוספים, אך לפי ספיקא דנן הנ”ל הרשות נתונה לפרש דאין בזה תלונה בעלמא אלא ערעור הלכתי על המשלוח. [שו”ר בספר דבר משולם ח”ג סי’ רנד’ שכתב לפרש מימרא דאביי הנ”ל דאכן כוונתו לפסול את המשלוח ומהטעם הנ”ל].
חקירה במהות התקנה
ואכן יש לחקור, במה שכתב הרב מנות הלוי שתקנת המשלוח מנות כדי להרבות בריעות, אם זהו טעם התקנה, או גדר התקנה. דהנה אם הוא רק טעם התקנה, מסתברא דכל עוד שנתן שתי מנות כפי תקנת חז”ל, יצא ידי חובתו. ואולם אם הוא גדר התקנה, אזי י”ל שאם לא גרם להרבות בריעות אלא להיפך, לא קיים תקנתם ז”ל.
ובקושטא יש לחקור זאת גם לטעמו של התרומת הדשן, אי היינו טעם או גדר. ויתכן דבאמת התרומת הדשן עצמו ספוקי מספקא ליה בדא, די”ל שזהו ההבדל בין הרישא לסיפא של התרוה”ד, דהנה שם נשאל אם משלוח מנות צריך להיות דוקא במיני מאכל או גם בביגוד וכיו”ב, וע”ז השיב וז”ל: “יראה דאין יוצאים בהן, דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כ[ד]משמע בגמ’ פ”ק (מגילה דף ז’ ע”ב) דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה, דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב”ם וכו’.” עכ”ל. והנה לפי הסברא שהזכיר ברישא, בודאי דזהו גדר הדין ממש, דלמד נ”מ למעשה מטעמא דדינא, ואולם אח”כ הוסיף התרומת הדשן “ותו נראה”, דאזלינן בתר לישנא דקרא [דכיון דנאמר בפסוק “מנות”, ש”מ דהתקנה היתה להביא מיני מאכלים דוקא, כי לא מצינו לשון “מנות” אלא במאכל], והנה כיון שבסיפא נקט דיש להצמד ללישנא דקרא, משמע קצת (אם כי אינו מוכח) דבפסוק נקבע גדר לתקנת הנביאים, ויש ללמוד מהפסוק את הגדר, ולא איכפת לן מהסיבה שהביאה את הנביא לתקן זאת (ועיין להתרומת הדשן גופיה בפסקים ומכתבים סי’ קח’ שכתב דאין לחדש דין מכח טעמים, ומרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ סי’ פב’ אות ה’ למד מזה לענין משלוח מנות, דאין ללמוד נ”מ מהטעמים עיי”ש). ובלכתך בדרך זה יש ליישב קושיית האחרונים חביבים דלפי נימוקו של התרומת הדשן היה לנו לחייב שמשלוח מנות יהיה דוקא לעניים ולא מהני לעשירים, מאחר ורק לעניים קיים הצורך לדאוג “שיהא די וספק לקיים הסעודה כדינא”, דהנה לפי הנ”ל מינח ניחא, דאה”נ למסקנת התרומת הדשן לא אזלינן בתר טעמא אלא נקטינן כפי הגדר המבואר בפסוק[8], ובפסוק נאמר “איש לרעהו” דמשמע כל אשר בשם רעהו יכונה אם דל ואם עשיר.
ולא אכחד מלומר גדולה מזו, דלא נפלאת היא ולא רחוקה ההשערה לומר, דלפי סברא בתרא שבתרומת הדשן, מודה ואזיל ד”גדר” הפסוק הוא שיתן בתורת אחוה ורעות, כלומר נהי דהסיבה שהביאה את מרדכי לתקן דין משלוח מנות היינו לבל יחסר סעודת פורים לכל אחד, מ”מ צורת התקנה (“גדר התקנה”) היתה שצריכים להרבות אהבה וריעות ע”י משלוח מנות, דהרי אין המקרא יוצר מידי פשוטו “משלוח מנות איש לרעוהו”, שמשמע שהמשלוח הוא על רקע של ריעות, ולכן באמת גדר התקנה כוללת אף עשירים, דאם לא כן היה מספיק לתקן “משלוח מנות לאביונים”[9]. ולפ”ז אשכחנא נ”מ טובא, דבנידון דנן, שהחזיר “משלוח” פחות מכובד ממה שקיבל (האידנא דקפדי אינישי להחזיר באותו סדר-גודל), אף לדעת התרומת הדשן יתכן דלא יצא י”ח, דחסר ב”איש לרעהו”, דנתינה כזו איננה בגדר “נתינה של ריעות”, וכנ”ל. [ולהלן נציע דרך השוואה בין השיטות ביתר שאת ויתר עוז, ומ”מ לעת עתה סגי בזה].
דברי החת”ס שהטעמים הם גדר, וקושיא על דבריו
והנה ידועים נועם אמריו של החתם סופר בתשובה חאו”ח סי’ קצו’, שרצה לתלות מח’ התרומת הדשן והמנות הלוי במח’ מור”ם והפר”ח. דהנה במפה סי’ תרצ”ה הביא דאם שלח מנות והמקבל סירב לקבלן, יצא המשלח ידי חובתו (ומקורו טהו”ר מדברי מהר”י ברונא בתשובה כת”י, כפי שמובא בדרכי משה). ואילו הפר”ח שם תמ”ה תמ”ה קרא על דברות מור”ם, דהא מנא ליה. וכתב ע”ז החת”ס, דמילתא תליא וקיימא בתרי טעמי הנ”ל, דאם הטעם הוא לבל יחסר סעודת פורים לכל אחד, א”כ כל עוד שלא קיבל בפועל לא מהני (דהרי גם אם טוען הרי זה כאילו התקבלתי, סוף סוף בעינן צרכי סעודה וליכא)[10], וזו שיטת הרב פרי חדש, משא”כ אם הנימוק הוא כדי להרבות אהבה וריעות, א”כ כל עוד שחבירו יודע ששלח, הרי שכבר נוצרה תחושה של ריעות, ובכך השולח קיים את חובתו, גם אם הלא מיאן מלקבל, וזו שיטת הרמ”א[11]. עכת”ד[12].
ואם כנים הדברים, אתי שפיר מאי דמצינו להרמ”א בספרו “מחיר יין” על המגילה, שכתב בסיום הספר וז”ל: “שלחתי [ספר זה] בימי הפורים למנה לאבי ישראל ראש עדה מי מנה.” עכ”ל, והוא לשיטתו דס”ל כנימוקו של הרב מנות הלוי, דהרי אילו לפי טעמו של התרוה”ד פשיטא דאי אפשר לצאת י”ח ע”י שליחת ספר [ומ”מ הדבר פשוט די”ל דהרמ”א כתב כן דרך מליצה, ולא שאכן עשה כן הלכה למעשה].
ומיהו הלבוש הנ”ל (שהזכרנו בהערה), פס”ק רישיה דניחא ליה בטעמו של התרומת הדשן, ועם זאת הביא דינו של רבו הרמ”א ז”ל דאם מאן ימאן לקבל את המשלוח, המשלח יצא ידי חובתו. אלמא דאף לדעת התרומת הדשן, צרכי סעודה אינם אלא סיבת התקנה, ולאחר שתיקנו כבר אין לדקדק אם התקיים הטעם, כי זהו טעם ולא גדר, ולכן כל שהמשלח עשה מה שהטילו עליו חז”ל[13], לא איכפת לן שלא נתקיים רצון חז”ל שיהיו צרכי סעודה. ואילו הרב פרי חדש דפליג על הרמ”א, יתכן דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דצרכי סעודה הוא “גדר” התקנה, ולכן כל עוד שרעהו לא קיבל את אותם המצרכים, אף אם מבחינה “ממונית” הרי זה “כאילו התקבל”, לא נתקיימה התקנה.
ועל זה הדרך הרשות נתונה לפרש דבין מור”ם בין הפר”ח כולי עלמא מודו שהטעם הוא משום ריבוי אהבה וריעות וכדעת הרב מנות הלוי, אלא דנחלקו במה שחקרנו בדלותנו בדעת הרב מנות הלוי, האם זהו רק “טעם” של התקנה או אף “גדר” התקנה. דמור”ם ס”ל דריבוי אחוה זהו גדר התקנה, ולכן כל שנודע לחבירו על הרצון הטוב של ידידו, יש בזה ריבוי ריעות, משא”כ הפר”ח הבין דהוי רק סיבת התקנה, אבל התקנה עצמה היא לתת מנות (מהסיבה הנ”ל), ולפיכך כל עוד שהמקבל לא קיבל, הרי שלא נתקיימה התקנה.
וכל הנאמר לענין טעמא ד”ריעות” ביחס למח’ מור”ם והפר”ח, ניתן להאמר גם לפי נימוקו של הרמב”ן והריטב”א דשורש תקנת משלוח מנות הוא לאפושי שמחה בין איש לרעהו, וק”ל. וציאנה וראינה בחזו”ע פורים עמ’ קכא’, שכתב דנהי דקיי”ל לגבי יו”ט שאשה שמחה יותר בבגדים צבעוניים מאשר במנות, עם זאת אין לתת לה אלא מנות (כאשר אשה נותנת לחברתה לקיים מצות משלוח מנות), מ”מ לכו”ע אין לנטות ימין ושמאל מהגדר המוזכר במקרא, דנאמר “מנות”, שהם דברי מאכל, עיי”ש.
השוואת נ”ד לדין נתינה לפי ערך הנותן והמקבל
ולענין דינא לכאו’ הנידון דנן (שנותן משלוח מנות שערכו נמוך מערך המשלוח שקיבל, באופן משמעותי ובולט) הינו קרוב למה שדנו הפוסקים בענין אם המשלוח צריך להיות הולם לכבודו של הנותן, א”נ של המקבל, ונכיר בזה ראשי פרקים בקציר”ת האומ”ר:
במגילה דף ז’ סוע”א איתמר: “רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.” ובחי’ הריטב”א שם גורס “קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים” (כלומר אבל משלוח מנות לא קיימת). וביאר הריטב”א וז”ל: פי’ שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו (כלומר כמו רבי יהודה נשיאה) ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו. הדר שלח ליה כלומר רבי יהודה נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו, כלומר שזו התשורה הראויה לך. עכ”ל. אלמא דמשלוח מנות צריך להיות לפי ערך הנותן, שאם הוא אדם חשוב כמו רבי יהודה נשיאה, צריך לשלוח דבר ההולם את מעמדו[14]. וכדברי הריטב”א כן פירש מדנפשיה הרב פני משה בירושלמי פ”ק דמגילה ה”ד. ועיין בשמחת יהודה נג’אר פכ”א ממסכת סופרים דף יא’ ע”ג.
והר”ן במגילה דף ג ע”ב (מדפי הרי”ף) כתב: “שתי מנות לאדם אחד. היינו מיני מאכל ומשתה לעשירים, ולאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.” עכ”ל. והרי שפתותיו ברור ממלו דהמשלוח צריך להיות כערך המקבל, אלא דחידש כן לקולא, דלעניים סגי במנה אחת, ולא נתברר מדבריו אלא דיש חילוק בין מנה אחת לשתי מנות, אבל לא כתב אצל העשירים אם יש להבדיל בין מנה למנה בהתאם לעשירותו.
ובחיי אדם כלל קנה’ סי’ לא’ פירש את הסוגיא מדיליה כעין הריטב”א, אלא שנקט שהחיסרון אשר עליו העיר רבי אושעיא היה שהמשלוח אינו הולם למקבל (דהיינו כהר”ן). ובשד”ח מע’ פורים סי’ ו’ התלך ברג”ש על דבריו דלכאו’ אין לחדש כן אלא לענין הנותן ולא לענין המקבל עיי”ש. ובשו”ת ציץ אליעזר ח”ח סי’ יד’ אות ב’ כתב לשלוח יד מגה”ת בדברי החיי אדם, עיי”ש.
ובביאור הלכה סי’ תרצ”ה סע’ ד’, לאחר שהביא דברי החיי אדם הנ”ל, כתב דכן משמע בריטב”א, ומסיק: “אכן שאר פוסקים לא הזכירו דבר זה, ונכון ליזהר בזה לכתחלה.” עכ”ל.
והנה כמה אחרונים (חשב סופר עה”ת בדרשות לפורים עמ’ קלב’, שו”ת ציץ אליעזר הנ”ל אות ה’, משנת יעב”ץ חאו”ח סי’ פ’, שו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ שנד’ ובספרו מועדים וזמנים ח”ב סוף סי’ ד”ן, ספר מנחת חן ח”ב סי’ ב”ן אות א’, אוהל המועד טוקר ח”ב סי’ סח’, ועוד), צידדו לומר דמילתא תליא וקיימא בשני הטעמים שנאמרו במשלוח מנות (תרומת הדשן ומנות הלוי). ואולם בחזו”ע פורים עמ’ קל’ ובנטעי גבריאל פורים פנ”ז הערה ב’ עפ”י שו”ת תולדות יעקב סי’ לא’ מסקי דאין הכרח לתלות בשני הטעמים עיי”ש.
וכתב שם בחזו”ע דלדינא יש לחוש לכתחילה הויל ונפק מפומיה דהריטב”א. וכן פסק (עכ”פ לענין לכתחלה) הגאון רבי שמעון חירארי שליט”א בספרו אורה ושמחה בהל’ פורים אות מג’. וכן מטו בספר ועלהו לא יבול ח”א עמ’ ר”נ משמיה דהגרש”ז אוייערבאך זצ”ל, העלה דכדי המשלוח יהיה “מהודר” צריך שיהיה לפי ערך הנותן והמקבל, כדי להראות חיבה (אך משמע דבדיעבד שפיר יוצא י”ח). וראה גם להגאון הנאמ”ן שליט”א בסנסן ליאיר חלק השו”ת ריש סי’ יא’, ובתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בשו”ת רבבות אפרים ח”ו סי’ ש”ץ.
ולפי מה שהזכרנו לעיל, הריטב”א סובר נימוק שלישי (דלא כתרוה”ד ודלא כמנות הלוי), דטעמא דתקנתא דמשלוח מנות היינו כדי להרבות שמחה, וא”כ י”ל דהריטב”א אזיל לשיטתיה ולכן הצריך שתהיה המתנה בהתאם לעמדתו, יען כי רק משלוח בעין יפה הוא משלוח של שמחה. [וכבר הזכרנו ברמ”ז הרומ”ז דיש לדון אם השמחה היא לנותן או למקבל (או לתרוויהו יחד), והנה לפי הצד דהעיקר הוא השמחה של המקבל, א”כ בודאי מסתברא להצריך כמעלת המקבל, או עכ”פ “גם” כמעלת המקבל]. ואולם כאמור י”ל דאין בטעמים אלו אלא סיבה ולא גדר.
ולאחר הודיע אלקים אותנו את כל זאת, נימא נמי לענין הנידון דאתינן עלה, היכא דנותן משלוח מנות ברמה פשוטה לאחר שקיבל משלוח ברמה גבוהה, דהרי זה דומה לדין הנותן משלוח שאינו הולם למקבל ולא לנותן, כיון שהמשלוח הקודם (המכובד) כבר העלה את הצפיות למשלוח השני.
ברם מקום יש אתי לחלק בזה, אם כי בדוחק. דהנה בנידון של הריטב”א והחיי אדם הנ”ל, אם המנות אינם תואמות לרמת הנותן (או המקבל), ישנו חיסרון בעצם המנות, דלא הוו “מנה הראויה להתכבד”, משא”כ בנידון דנן, הרי שמצד המנות עצמם כן היה ניתן להחשיבם כמשלוח מנות, אלא שבעקבות אירוע שקדם (שקיבל משלוח מנות יפה ונעים לפני כן), נוצר צורך מוסרי להתאים את רמת המשלוח שנותן כעת לרמת המשלוח שקיבל לפני כן, ובזה אין החיסרון במשלוח עצמו, אלא יש כאן צורך צדדי להחזיר טובה תחת טובה, וצורך כזה אינו פוסל את המשלוח עצמו. [וכמובן כל זה היה בהני”ח דמה שמוזכר בראשונים ובאחרונים טעמים ונימוקים שונים, הכל היינו “טעמא” בעלמא ולא “גדר”].
ואולם ידוע תדע דבכל הנ”ל קצור קצרתי טובא ולא הזכרתי דברי הראשונים (ואחרונים) שחולקים על הריטב”א, וסבר”י מרנ”ן דמשלוח מנות לא צריך להיות לפי עושרו של הנותן ולא לפי כבודו של המקבל. ושא נא עיניך וראה בשו”ת תולדות יצחק בן שושן ח”א סי’ יד’ אות א’ ד”ה ולהלכה, שכתב לגבי דינו של הריטב”א, דאף לדעת רש”י והשאילתות שחולקים על הריטב”א וס”ל דמשלוח מנות לא צריך להיות לפי כבודו של הנותן, מ”מ בעינן מיהא שלא יהיה מזולזל. עיי”ש. ולפ”ז נמצא דבנידון דנן יתכן דאף החולקים על הריטב”א מודו דיש לפסול. אי לאו דנחלק בין מזולזל בעצמיותו להיכא דהוא מזולזל רק בהתאם להשוואה למשלוח הקודם, וק”ל.
בשערי סיו”ם – יבואר דהני ג’ טעמי חד נינהו
ולסיומא דהאי פיסקא אעלה על נס דברים נפלאים שכתב בשו”ת היכלי שן תליתאי סי’ ח’ (ד”ה וממה שכתב), כי הוכ”ח הוכי”ח היטב מכמה דוכתי (ביצה דף יב’ ודף מ’) שבימי קדם דרכם היה לשלוח מנות איש לרעהו בכל הימים טובים. והיו שולחים בפרט למי שאין לו צרכי החג, כמובא בנחמיה פ”ח פסוק י’: “ויאמר להם לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם”[15]. והנה פסוק זה נאמר כאשר עזרא הורה לעם ישראל שעליהם לשמוח ביום ראש השנה, כי יום טוב הוא. וא”כ מוכח שבימים טובים היו שולחים מנות למי שאין לו, וכל זה כחלק מצורת השמחה בחג, דומיא ד”איכלו משמנים ושתו ממתקים”, וכפי שסיים הפסוק “כי חדות ה’ היא מעוזכם”. ולכן כשמרדכי ואסתר תיקנו שימי הפורים יהיו ימי שמחה ומשתה, תיקנו גם משלוח מנות. עכ”ד.
ונמצא שכל הנימוקים כולם הם נכונים: סיבת התקנה במשלוח מנות היא משום שמחה, סיבת המשלוח (כלומר הסיבה שכל אחד צריך לשלוח, ולא הסיבה שבעבורה חייבו חז”ל על כל אחד לשלוח) הוא כדי שיהיה לכולם מה לסעוד (שכך היה הדרך לשמוח, ע”י שדואגים שגם “לאין נכון לו” תהיה סעודה), וצורת המשלוח הוא בדרך של אחוה וריעות, כי זה מה שהיה משמח בכך שהיו שולחים לאין נכון לו, שהיו כולם מתאחדים סביב לשמחה כאילו כולם משפחה אחת, ומרוב חיבתם שמחים בכך שגם לרעהו יש סעודה כמוהו[16].
והנה בעת”ה ניחא שדבריהם של התרומת הדשן (מאחרונים הראשונים) והרב מנות הלוי (מראשונים האחרונים) אינם נסתרים ממאי דפשיטא להו לראשוני קמאי, הרמב”ן והריטב”א, שכתבו דמשום שמחה נגעו בה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ונעשה שלום בפמליא של מעלא ז”ל. וכמו כן יובן מאוד שהרמב”ם פ”ב מהל’ מגילה הט”ו הביא דיני הסעודה ומשלוח מנות בחדא מחתא, כי הכל בכלל מצות השמחה. והשתא הדברים עולים בקנה עם אחד גם עם דברי רש”י והנמוק”י ורבינו אברהם מן ההר, שפירשו ש”מנה” היינו מעדנים, כי כאמור לכו”ע בעינן משלוח בצורה של ריעות המעוררת שמחה. ופוק חזי בברכי יוסף סי’ תרצ”ה סק”ד שכתב בשם הרב שדה יהושע מגילה דף טו”ב משמיה דמהראנ”ח בזה”ל: “עיקר המצוה שיהיה המנות יקרות הערך ועריבות.” עכ”ל. וכעי”ז כתב הרב אשל אברהם מבוטשאטש סי’ תרצה’ סע’ ד’. וכ”ה בכה”ח סי’ תרצ”ה סקל”ד.
[וביאור זה אינו כביאורו של הרב בית שערים הזכרנו לעיל, והבן].
ובלכתך בדרך זה, איכא ליתוב”י דעת”א במה שנתקשנו (לעיל בהערה) בלשון הלבוש ז”ל, באשר ער”ב רב עלה עמו בטעמא דמשלוח מנות, דמצד אחד נקט דהוא משום צרכי סעודה, ומצד שני כתב דהוא משום שמחה, ולהנ”ל מניח ניחא, ודו”ק. וכמו כן מתיישב כמין חומר לשון הב”ח, אשר כאמור (לעיל בהערה) כתב טעמא דריעות וטעמא דשמחה בחדא מחתא.
וצאינה וראינה בשו”ת יחוה דעת ח”ו ריש סי’ מה’, שאמנם קיצר ולא הזכיר מבדברי הרמב”ן והריטב”א הנ”ל, מ”מ נקיט ואזיל, דאף לדעת התרומת הדשן, מטרת המשלוח היא השמחה, דהרי הסעודה גופא נתקנה עבור השמחה, ומה שיש צורך לדאוג שלא יחסר לאחרים סעודה, הוא מהאי טעמא גופא שיהיו שמחים ביום הפורים. וז”ל: “הטעם האחד, שנזכר בשו”ת תרומת הדשן סימן קיא’, כדי שתהיה לכל אחד אפשרות לקיים מצות סעודת פורים וכו’ ובזה אנו משתפים אותם בשמחת הפורים.” עכ”ל. וגם לגבי נימוקו של הרב מנות הלוי, הב”ט היטב היטב הב”ט בשו”ת משנה הלכות ח”ח סי’ רלד’ דמשמע שהבין בהנח”ה סובר”ת, דמה שכתב הרב מנות הלוי דמשלוח מנות הוא כדי להרבות באחוה וריעות, היינו מדין שמחה. כלומר האחוה והריעות אינם מטרה כשלעצמה, אלא ע”י שלום וריעות מגיעים לשמחה. עיי”ש.
ולאור האמור מסתברא, דאם נותן משלוח מנות פשוט לאחר שקיבל מחבירו משלוח מכובד, חסר בצורה של אחוה וריעות, וליכא שמחה, וא”כ אף התרומת הדשן יוד”ה יוד”ה דלא נתקיים טעם התקנה. ואולם כאמור י”ל דכל זה “טעם” ולא “גדר”, וככל הנאמר לעיל.
הערות:
[1] ולכאו’ כן היה ניתן לדקדק מדברי רבי יהודה הלוי ז”ל בפיוט “מי כמוך”, שכתב לענין משלוח מנות: “ושלחו מנות לאין נכון לו”. עכ”ל. ברם י”ל דנקיט לישנא דקרא בנחמיה פ”ח פסוק י’, ולאו דוקא הוא.
ויש שרצו לדייק הכי ממה שכתבו כמה ראשונים כמלאכים ז”ל (ספר המכתם על מגילה עמ’ ג’ מדפי הספר, אורחות חיים מלוניל הל’ פורים סי’ לו’, מאירי מגילה דף ה’ ע”א ד”ה וסעודת פורים) דהטעם דאין לעשות סעודת פורים בשבת היינו “דלא מצי מקיים משלוח מנות איש לרעהו” (עכ”ל ספר המכתם), ואולם לפקצ”ד ליכא ריחא דראיה כלל, דהרי גמ’ ערוכה היא שהעניים מחלפי סעודתייהו אהדדי כדי לקיים מצות משלוח מנות, וא”כ לעניים אם סעודת פורים תהיה בשבת לא יהיה להם ממה להביא משלוח מנות. ופוק חזי בשו”ת מהרלב”ח סי’ לב’ שכתב ג”כ דהמשלוח צריך להיות ביום הסעודה (אך דעתו דאה”נ תרוויהו צריכים להיות בשבת) ויהיב טעמא להדיא בזה”ל: “ומנות איש לרעהו זמנם הכי הוא, כי המנות הם מהסעודה שהוא עושה לעצמו לפעמים כדאמרינן מחלפי סעודתייהו אהדדי.” עכ”ל. וע”ז הדרך יש לפלפל בדברי הר”ן במגילה דף ג’ ע”ב (מדפי הרי”ף) ד”ה אלא, וק”ל.
[2] וכן כתבו בפשיטות כמה אחרונים: מהר”ל באור חדש על המגילה (ט’, כב’), מהר”י מליסא זלה”ה (בעל ה”נתיבות המשפט”) בספר מגילת סתרים (ט’, כב’), שו”ת יהודה יעלה אסאד חאו”ח סי’ רז’, שו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ רמ’ ד”ה אמנם, שו”ת נחלת בנימין סי’ קלו’, שו”ת שרידי אש ח”א סי’ סא’, מחשבות חרוץ אות יד’ ד”ה ואחר כך, דרך אמונה הל’ מתנות עניים ריש פ”ז בביה”ל ד”ה מ”ע, משמרת חיים שיינברג ח”א פורים סי’ ב’, ועוד שלמים וכן רבים, וכעת לא ע”ט האסף (וע”ע להלן מה שאכתוב משם הטוב דהב”ח ז”ל). והבט וראה בשו”ת כתב סופר חאו”ח סי’ קמא’, שיצא להוכיח מהש”ס דהעיקר כסברת הרב מנות הלוי ודלא כהתרוה”ד, ומסיק “ע”כ הטעם משום ריעות וחבה” עכ”ל, עיי”ש. ועיין בנשמת אברהם ח”א עמ’ דש”ן שכתב בשם הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל ש”עיקר” הטעם הוא הטעם של ריבוי חיבה.
והנה בעלמא קיי”ל דדברי האחרונים בגוונא דמצינו שיטה אחרת בראשונים, אינה משנה, וא”כ כיון דחזינן להתרומת הדשן שנתן טעם לשבח בדבר, אין לנו לחוש לדבריהם של האחרונים חביבים ז”ל. ואולם נראה דהכא אין הכרח לומר כן, דשאני הכא דטעמו של התרומת הדשן הינו טעם מחודש, ואילו טעמו של הרב מנות הלוי הוא פשטא דקרא שנאמר “לרעהו” והיינו דעל עסקי ריעות קא שלחי, כך שניתן להניח (עכ”פ בתורת ספק) דכל הראשונים כמלאכים ששתקו ולא גילו דעתם דעת קדושים בטעמא דתקנתא, יחד כולם יעידון יגידון שהטעם הוא משום ריעות, ואין ללמוד הסתום שבראשונים מן המפורש שבתרומת הדשן, מאחר וניתן לתלות סתימתם בכך שסמכו על משמעות הפסוקים עצמם וכנ”ל.
ומה גם שיש להביא עזר מקודש לשיטת הרב מנות הלוי ממשמעות כמה ראשונים ז”ל, והוא מדברי רש”י במגילה דף ז’ ע”א שפירש “מנות – מיני מעדנים” עכ”ל (וכן הוא בנמוק”י ובפירוש רבינו אברהם מן ההר ובעוד ראשונים על מגילה שם), והנה אי נימא כהתרומת הדשן דמשום צרכי סעודה נגעו בה, א”כ תסגי בפת ובשר וכיו”ב (כמו שאכן נקט הרמב”ם), ומעדנים לנפשו למה לי, אלא משמע דהטעם הוא משום גילוי חיבה להרבות שלום וריעות (א”נ משום שמחה, כפי שנביא בפנים הסמוך). ברם יד הדוחה נטויה בזה, ואבאר בהמשך מילתין. (ועוי”ל עפ”י מש”כ בשו”ת תשובות והנהגות ח”ה סי’ רלד’ אות א’, עיי”ש וק”ל).
ויש שרצו ללמוד מדברי שו”ת מהרי”ל סי’ לא’ אות א’ לומר דס”ל טעמא דשלום וריעות, כיון שכתב שאסור לשלוח מנות לאבל יען כי “אין לך שאלת שלום גדול מזה” עכ”ל, ובעניי לא זכיתי להבין איזה לחלוחית של ראיה מצאו בזה, דהרי פשיטא דלכו”ע המציאות היא שמשלוח מנות מקרב הלבבות ומשכין שלום, אלא שכל הנידון הוא האם מציאות זו היא הסיבת שעבורה תיקנו את מצות המשלוח.
[3] ומלישנא קדישא דהב”ח ז”ל משמע שהמטרה היא שמחת הנותן, או עכ”פ “גם” שמחת הנותן (“שמחת האדם עם אוהביו”). ומיהו הפרמ”ג בסי’ תרצד’ במ”ז סק”א, נקט דהעיקר היא שמחת המקבל, ולא שמחת הנותן, דהנה שם כתב דאם נתן משלוח מנות במתנה ע”מ להחזיר, לא יצא י”ח, ויהיב טעמא בזה”ל: “כי מנות – מאכל ומשקה שישמחו בפורים” עכ”ל. ויש ע”ז אריכות דברים, ועיין דלמי תודה על פורים סי’ ז”ך אות ג’, ואכמ”ל. וע”ע מה שאזכיר בהמשך בסמוך בשם הרמב”ן.
והוי יודע דהב”ח שם בד”ה ואם החליף, כתב טעם דשמחה יחד עם טעם דריעות, וז”ל: “דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות.” עכ”ל. ולהלן אעבור לפני התיב”ה ניישב פשר השילוב בזה בס”ד.
[4] ועירוב פרשיות שנינו בדברי הלבוש בסי’ תקצ”ה סע’ ד’, שכתב נימוקו של התרוה”ד ובתוך כדי דיבור טעמו של הב”ח, כאילו כולא חדא מילתא היא, וז”ל: “שאין טעם המשלוח אלא כדי שיהיה לכל אדם לאכול די סיפוקו ודברים המענגים ומשמחים את האדם כדי לשמוח בפורים”. עכ”ל. ושפר קדמי לפרש בעניי, דהלבוש הוקשה לו קושיית האחרונים חביבים על התרוה”ד, דאם משום צרכי סעודה נגעו בה, א”כ למה זה ועל מה זה שמצות המשלוח היא אף לעשירים. וע”ז כתב הלבוש, דבכלל צרכי סעודה הם “דברים המענגים ומשמחים את האדם כדי לשמוח בפורים”, וזה שייך אף בעשיר, כי כל תוספת מיני מטעמים משמחת עוד. ואולם יש ליישב דברות הלבוש באורחא אחרינא, כפי שאבאר להלן.
[5] ועיין ספר זכרון יהודה לקדשו עמ’ תש”ל, ובקונטרס מגילה להגרח”י טורצ’ין זצ”ל סי’ יב’, ובסנסן ליאיר בחלק השו”ת סוס”י יא’, ובשו”ת ויען כהן ח”א סי’ נו’, ואכמ”ל.
[6] ואמת אגיד דלפקצ”ד דיוק זה איהו דחיק ואתי מרחיק, דיש לדחות בפשיטות דאחרי שסיים הרמב”ם דיני הסעודה ופרטיה, הביא דין מתנות לאביונים, ומה שהביא כולהו בחדא מחתא הוא משום דמקרא עצמו הובאו כן (פרק ט’ פסוק יט’ ופסוק כב’). ונהי דבדפוסי הרמב”ם שלפנינו שני דינים אלו (סעודת פורים ומשלוח מנות) נמצאים באותה הלכה, ואילו מתנות לאביונים מופיע בהלכה שלאחר מכן, הנה חלוקת ההלכות הם מפרי מעשיהם של המדפיסים, ולא מקולמוסו של הרמב”ם ז”ל (ואכן ברמב”ם מהדורת הרב קאפח, דין משלוח מנות מופיע בנפרד).
[7] ויש לקפידא מקום לנוח, דבספר החיים למהרגש”ק על סי’ תרצ”ה צידד לומר דלפי הנהוג דכל השולח מנות לחבירו אף חבירו מחזיר לו מנות אפיים כגמולו הטוב, אם חבירו לא החזיר לו, יכול לתובעו בדיינין כדין השושבינות המבואר בטוש”ע אבה”ע סי’ ס’, דכיון שהמנהג כן, מסתמא מי ששלח לו, שלח על דעת המנהג. אך אפשר דדוקא שושבינות שהוא דבר גדול, אומדין דעתו שלא היה שולח אילו היה יודע שחבירו לא יחזיר לו, משא”כ במשלוח מנות שאינו ממון הרבה כל כך. וראה שם דאיהו גופיה כתב לערער ע”ז, ומה שהוסיף על דבריו בפסקי תשובה פיטרקווסקי ח”א סי’ קמז’, ואכמ”ל. ומ”מ גם אם אין בזה זכות תביעה מדיני חושן משפט, חזינן מיהא דקפידא איכא.
[8] וגדולה מזו כתב בשו”ת חלקת יעקב הנדמ”ח חאו”ח סי’ רלג’, דאף לענין משלוח מנות (שאינו אלא מדברי קבלה ולא מדאורייתא) קיי”ל ד”לא דרשינן טעמא דקרא”.
[9] הנה בפנים כתבנו לחבר את השיטות ע”י הקביעה שעיקר הטעם הוא צרכי סעודה, אלא שצורת התקנה היא להרבות ריעות. ואולם באחרונים מצאנו גישות נוספות לחבר את שני השיטות, והם המה בקצרה:
א. בכה”ח סופר סי’ תרצ”ה סקל”ח כתב וז”ל: “והא דתיקנו לשלוח לעשיר, נראה כדי שיהיה אהבת בישראל, שע”י שזה שולח לזה וזה שולח לזה, יהיה אהבה ביניהם”. עכ”ל. והנה מלשונו הזהב משמע דלא קשיא ליה עצם סיבת תקנת משלוח מנות, כי לעולם לא נעלם מעין הבדולח דברות התרומת הדשן (וכדמוכח בכה”ח לעיל מיניה, בסקל”ה), אלא משמע דכוונת הרב כה”ח היא, דאמנם עיקר המניע לתקנה הם צרכי סעודה לעניים כמו שכתב בתרוה”ד, מ”מ חז”ל הרחיבו את התקנה שתהיה אף לעשירים, וזאת במטרה להרבות באהבת ישראל. וק”ל.
ב. בכתר המלך פ”ב דהל’ מגילה הט”ו, כתב בשם חמיו הגאון מוהרמ”י הלוי ראבל זלה”ה דישנם שני דינים במשלוח מנות. דין אחד הוא לשלוח ב’ מנות לאיש אחד, דבזה צריך להיות במיני מאכלים דוקא (וי”ל דנימוקו היינו כמו שכתב בתרוה”ד, משום צרכי סעודה), ודין נוסף הוא מה שכתב הרמב”ם “וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח”, דדין זה הוא כדי להרבות בריעות, ולענין זה אין צורך דוקא במיני מאכל, ועל פי הבא”ר פירש דברי רמי ואביי במגילה דף ז’ ע”ב עיי”ש.
ג. בשו”ת בית שערים חאו”ח סוף סי’ שפ’, וז”ל: “וא”כ י”ל דלא פליגי תרומת הדשן ומנות הלוי, ותרי טעמי מישך שייכי אהדדי ועולין בקנה אחד, דמשום חיבה וריעות אנו שולחין מנות כדי שיהיה לו סעודת פורים בריוח ולמלאות חסרונו והכל חד.” עכ”ל. וזכה לכוין לדבריו הגרמ”מ קארפ שליט”א בספר הלכות חג בחג פורים פי”ג הערה ב’.
[ואולם בעיקר מה שנקט הרב בית שערים שמשלוח מנות הוא “כדי שיהיה לו סעודת פורים בריוח” (וכוונתו רצויה בזה ליישב הקושיא מדוע תקנו לעשירים), אחר נשיקת עפרות רגליו, הפשט לא יופשט בלשון התרומת הדשן, שכתב “כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא” עכ”ל, דלשון זה מורה באצבע לפקצ”ד שהמדובר הוא על הצורך המינימלי לקיום הסעודה עפ”י שורת הדין. ואמת אגיד דהרבה אחרונים חביבים אכן נקטו כמילתא דפשיטא דכוונת התרומת הדשן היא, שצריכים לתת משלוח מנות משום הרווחה לבעלי שמחות (כצחות דנקיט החת”ס, הגם שהחת”ס לא התכוין לכך), שתהיה סעודתם כיד המלך טפי וטפי (וכנראה נדחקו לזה מחמת הקושיא דא”כ משלוח מנות לעשירים למה לי). ועיין שו”ת חלקת יעקב הנדמ”ח חאו”ח סי’ רלג’ ד”ה והנה אם, ושו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ צה’ וח”ח סי’ רלד’, ושו”ת תשובות והנהגות ח”א סי’ תז’, ועוד. ויתכן דזו היא סיב”ה שנקט רש”י ז”ל (הבאתיו לעיל) ש”מנות” פירושו “מעדנים”, דס”ל כהתרומת הדשן עפ”י הבנת אחרונים אלו. ומ”מ מלישנא קדישא דהתרומת הדשן לא נהירא לפי מיעוט השגתי, ולמעייני הישועה משפט הבחיר”ה].
[10] והבהיר שם דמה שתיקנו דמהני לתת משלוח מנות לעשירים אע”פ שסיבת התקנה היא לבל יחסר סעודה לעניים, היינו כדי שלא לייבש את העניים, ועפ”ז כותב החת”ס, דגם מי שיש לו סעודה מ”מ צריך שיקבל את המשלוח בפעול כאילו הוא עני ממש, דאם לא כן שוב תהא בושה לעניים שרק הם צריכים לקבל בפועל, עיי”ש.
[11] ובשו”ת ויען הכהן ח”א סי’ נו’ אות ה’ הקשה על דברות החת”ס דהרי ספר מנות הלוי נדפס י”ב שנה לאחר פטירת הרמ”א, עיי”ש. ויש לתמוה על תמיהתו, דהרי פשיטא דכוונת החת”ס היא שהרמ”א (ומהר”י ברונא שהוא מקור נפתח לדבריו) סובר מדפשיה כסברת הרב מתנות הלוי, וז”פ.
[12] וזיל קרי נמי למרן החיד”א בברכי יוסף סי’ תרצ”ה סק”ה, שכתב ג”כ לפרש דברות הרב הפר”ח על פי נימוקו של התרומת הדשן עיי”ש. וכדברי החת”ס כתב ג”כ הגרי”ח בשו”ת תורה לשמה סי’ פק”ח. ואגב גררא אמינא דהגר”מ מאזוז שליט”א כתב באו”ת (אינני זוכר כעת איה מקומו לציינו) דאף מכאן הוכחה ניצחת ששו”ת תורה לשמה חיברו הגאון הרי”ח הטוב זצ”ל, דהרי ניכר החוש”ה אל העי”ן שדברי התורה לשמה לקוחין מדברותיו של החת”ס (שהעתיק מלשונו ממש), ואילו שו”ת תורה לשמה אכן נכתב בשנת תמ”ב כטענת “המעתיק” (המחבר), הרי שעדיין לא נולד הגאון החת”ס זלה”ה. עיי”ש. וע”ע מאי דכתיבנא בדלותי בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ד עמ’ רסא’ – רסד’ (וגם בהערה השניה שם, ובעמ’ שפג’ אות ב’) דפשיטא ופשיטא שספר תורה לשמה יצא מפי קולמוסא קידשא דהגרי”ח זלה”ה.
[13] וכל שכן לפי מה שכתב הרב קרבנן נתנאל פ”ק דמגילה אות ט’ (ועוד אחרונים) דנימוקו של הרמ”א היינו משום דהסירוב לקבל היה בתורת “הרי זה כאילו התקבלתי” (וכדמשמע באמת בדרכי משה, דראיית מהר”י ברונא היא מסנהדרין דף סג’, ושם פירש הרשב”א דהטעם הוא משום טענת כאילו התקבלתי), דא”כ אכן “נתן” מבחינה ממונית, וכל החיסרון במעשה השולח אינו אלא משום שלא נתקיים ה”טעם” שעבורו תיקנו לתת, ואתי שפיר על דרך האמור בפנים.
ובשו”ת בנין ציון סי’ מד’ כתב בטעם הרמ”א ד”משלוח” אמר רחמנא וסגי בעצם העובדה ששלח. והיינו דיש ללמוד “גדר” מפסוקים וכנ”ל. וכ”כ בחמד משה סי’ תרצה’ סק”ג. וכ”כ בשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ רמ’ ד”ה אמנם. וכ”כ בספר יוקח נא סי’ תרצ”ה סקל”ז וסקל”ח. וכ”כ בדרך אמונה הלכות מתנות עניים ריש פ”ז (בביאור ההלכה ד”ה מ”ע), עיי”ש.
ובשו”ת שמן ראש אשכנזי סי’ עד’ סק”ד סלל דרך מחודשת בביאור דברי הרמ”א, עיי”ש.
[14] ומיהו בחזו”ע פורים עמ’ קכט’ (ומלפנים בקובץ קול סיני גליון עב’ עמ’ רלו’) נתקשה בלשון הריטב”א, דממה שנקט הריטב”א בתחילת דבריו “שלא היתה יקרה התשורה בעיניו”, משמע שהמשלוח לא היה לפי ערך המקבל (והיינו דמה שכתב הריטב”א “שאינה מתנה לאדם כמוהו” הכוונה היא כמו רבי אושעיא ולא כמו רבי יהודה נשיאה), ומאידך ממה שסיים הריטב”א אודות המשלוח השני “שזו התשורה הראויה לך” משמע שהנידון היה שצריך שהתשורה תהיה הולמת לשולח ולא למקבל. עיי”ש וכן הקשה הגר”א ליכטנשטיין, המו”ל בחי’ הריטב”א מכון ה”ק למגילה. וכן נתקשה הספר בצל חמדה אוייערבאך פורים סי’ יט’ אות ד’. ואנא עניא בעניותא עקב קוצר רוח בינה דילי, לא זכיתי להשכיל קושט אמרי אמת, דהרי יש לפרש בפשיטות דמה שכתב הריטב”א “שלא היתה יקרה התשורה בעיניו” היינו דרבי אושעיא העריך את התשורה שאיננה מכובדת וממילא כיון שרבי יהודה נשיאה מחוייב לשלוח דבר מכובד (כפי ערך הנותן) לפיכך העיר רבי אושעיא לרבי שלא יצא ידי חובתו.
[15] וכבר הזכרנו לעיל דברי רבי יהודה לוי בפיוט “מי כמוך”, שקישר פסוק זה לדין משלוח מנות של פורים. וראה גם להרב טורי אבן באבני השוהם למגילה דף ז’ ע”ב, שהרגיש שתקנת “משלוח מנות” של מרדכי היא כעין הנאמר בפסוק זה, אך לא פירט כדברי הרב היכלי שן.
[16] איברא דמדברי הרב מנות הלוי עצמו לא נראה כן לכאו’, דהרי כתב שתיקנו כן כנגד הקיטרוג של המן שאמר על עם הקודש שהם עם מפוזר ומפורד, והיינו דהאחוה היא מטרה עצמית, ולא כחלק משמחת החג. וי”ל.
