מקורות ונימוקים:
במסכת סוטה (דף מ ע”א) שנינו בברייתא, אין הכהנים רשאים לעלות לדוכן בסנדליהם, וזו אחת מן התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. ובגמרא שם, נאמרו שני טעמים לדבר, הטעם האחד מפני כבוד הצבור. (פירש רש”י, שעל ידי נשיאת כפיו בגדיו העשויים למדתו מתרוממים כלפי מעלה ונראים סנדליו לצבור, והם אינם ראויים להיראות מפני טיט שעליהם). והטעם השני, משום שמא תפסק לו רצועה בסנדלו ויחזור לקושרה, בעוד שאחיו הכהנים נושאים כפיהם, ויבואו להוציא עליו לעז שבן גרושה ובן חלוצה הוא ונתחלל לכהונה, ולפיכך אינו נושא כפיו. ודין זה נפסק להלכה ברמב”ם (פרק י’ מהלכות תפלה הלכה ו), ובטור ושלחן ערוך או”ח (סימן קכח סעיף ה).
ולכאורה יש מקום לומר שאם אינו עולה לדוכן אלא נושא כפיו כשהוא עומד בקרקע, רשאי לברך ברכת כהנים בנעליו אשר ברגליו, שכל שאינו עולה למעלה לדוכן, אין בזה משום כבוד צבור, וגם אין דרכו לחשוש לפסיקת רצועה שבסנדלו, שאין הצבור משגיחים כל כך בסנדלו כשהוא עומד למטה.
וכן העלה בנד”ד מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל בשו”ת יחווה דעת חלק ב (סימן יג) בשם ספרים וסופרים, שהרוצה לסמוך על האחרונים המקילים כדי שלא יתבטל לגמרי ממצות נשיאות כפים לברך את ישראל, שהיא מצוה רבה וחשובה מאד, בודאי שאין מזניחים אותו. ובשעת הדחק שלא הספיק לחלוץ מנעליו או ששכח, אף לכתחילה מורין לו כן בכדי שלא יתבטל ממצווה רבה זו.
