מקורות:
א). בגמ’ מגילה (כא.) הקורא את המגילה עומד ויושב. תנא מה שאין כן בתורה, מנהני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא ‘ואתה פה עמוד עמדי’. וכן פסקו הטוש”ע (סי’ קמא סעיף א’). ויל”ע אם חובת העמידה בקריאה בתורה היא מדין כבוד הציבור, או מדין כבוד התורה, ולכאו’ נפק”נ בנד”ד היכא שאינו יכול לעמוד, דאם הוא משום כבוד הציבור י”ל, דכבוד הציבור איכא דווקא היכא שיכול לעמוד ואינו עומד אבל במקום שלא מצי לעמוד, מוחלים הציבור על כבודם, ומותר להעלותו. והנה ראיתי שבספק זה כבר עלה והסתפק הירושלמי (פ”ג דמגילה משנה א’): מפני מה הוא עומד, מפני כבודה, או מפני כבוד הרבים, ואי’ התם דהנפק”מ לעמוד בינו לבין עצמו, דאם טעם העמידה מפני כבודה, גם ביחיד צריך לעמוד, ומסקנת הירושלמי דמפני כבודה הוא עומד, אלא שאעפ”כ ביחיד אינו צריך לעמוד, דאם אמרת שגם בקורא יחידי עומד, אף הוא מתעצל ואינו קורא.
ב). ויש שרצו להביא ראיה מרש”י בסוגיין שהטעם הוא משום כבוד הציבור, שהרי כתב (שם) מה שאין כן בתורה: שאין קוראים ‘בציבור’ מיושב. ע”כ. והנה כל קריאה בתורה היא בע”כ בציבור, ומה רש”י בא להוסיף באומרו בציבור, ונראה שבא להסביר מה הטעם שקריאה בתורה חמירא ממגילה, לפי שהיא בציבור, לכן מפני כבוד הציבור יקרא בעמידה, משא”כ במגילה כשקוראה ביחיד מצי לקראתה מיושב. וכן דקדק בדבריו המחצית השקל (סי’ קמא סק”א). אולם לאור דברי הירושלמי אין דבריהם מוכרחין, די”ל דרש”י בא לומר דביחיד, כלומר, יחיד הקורא בתורה ולומד אינו צריך לעמוד ומפני הטעם הנז’ בירושלמי שמא יתעצל ולא יקרא. אולם המאירי (מגילה כא.) כתב להדיא שטעם העמידה לקריאה בתורה הוא מפני כבוד הציבור. אולם צ”ע דהמאירי (שם) עצמו, וכן הרא”ש (פ”ג דמגילה סי’ א’) הביאו דברי הירושלמי בהמשך דבריו דאי’ התם: רב שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חזיא לחד בר נש דתרגם וסמיך, אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה. גם הטור והב”י הביאו לדינא דברי הירושלמי הנ”ל. ונראה ליישב, דהתם כיון שעמד בסמיכה, ליכא לאסור משום כבוד הציבור דסו”ס עומד הוא אלא כיון שסמך עצמו, אמר ליה רב שמואל, דאף דאיכא כבוד הציבור יש לאסור בסמיכה מפני כבוד התורה והיינו שינהג באימה כמו שקיבלנוה. (ועי’ באליה זוטא סי’ קמא סק”א). וע”כ הוא כן, דהא בגמ’ דידן, משמע דאי’ להאי טעמא דכבוד התורה, דאי’ התם מנין לרב שלא ישנה לתלמידו על גבי קרקע, שנא’ ואתה פה עמוד עמדי. והתם ליכא כבוד ציבור. ועוד, דסמיך ליה משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה, שהיו לומדים תורה מיושב. ומוכח שהוא משום כבוד התורה. ובזה יש ליישב מה שהקשה הט”ז והמג”א (שם) עמ”ש השו”ע דאסור אפי’ לסמוך עצמו על העמוד או ע”ג הכותל, ממה שכתב הרמ”א (חו”מ סי’ יז ס”א) דשרי לסמוך עצמו גבי עדות, דחשיב כעמידה. ונראה דהכא משום כבוד התורה ואימתה החמירו טפי דצריך דווקא עמידה. וכן מצאתי שכתב ליישב הקרבן נתנאל (פ”ג דמגילה או’ א’), וכ”כ האליה רבא (סי’ קמא סק”ב). ואולי לזה כיוון המג”א (סק”א) במ”ש ‘ויש לחלק’.
ג). אלא שי”ל שגם לפי טעם זה של כבוד התורה, היינו דווקא אם יכול לעמוד שבזה שיושב מראה שלא מכבד את התורה, אבל באופן שלא מצי לעמוד, אין בזה חוסר כבוד התורה. ומזה הטעם נראה דהתיר המרדכי הנז’ בב”י לבעל בשר לסמוך עצמו על הכותל. וכן פסק השו”ע (סי’ קמא ס”א). והיינו דליכא בכה”ג חוסר כבוד. דומיא דמאי דמצינו בברכות (יג:) דאסור לקראות ק”ש פרקדן, ופרש”י שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאווה. ואי’ התם דר’ יוחנן קרא כך, משום שהיה בעל בשר. הרי דכל שאינו עושה כן מחמת דרך זלזול, שפיר דמי. וא”כ ה”ה בנד”ד שהתגלגל עליו חולי מן השמים, ואינו יכול לעמוד על עמדו במשך זמן הקריאה או הברכה, דאין בכהאי גוונא חסרון לא משום כבוד הציבור ולא משום כבוד התורה.
ד). והנה אם בדיעבד קרא מיושב היכא שיכל היה לקראתה מעומד, נחלקו בזה קמאי, דהמאירי (מגילה כא.) כתב להדיא, שיצא ידי חובתו. וכן כתב בספר המכתם. וכן מוכח מרש”י (במתני’ ד”ה עומד) דאף לכתחילה רשאי לקרוא את המגילה מיושב, ולפי”ז דברי הגמ’ מה שאין כן בתורה, קאי אדיעבד. וכן מבואר בראבי”ה ח”ב (סי’ תקעב), וכן כתב המג”א (סי’ קמא סק”א) לדייק מדברי מרן הב”י. ושם יצא לדחות דברי הב”ח (סי’ תרצ). גם הפרי חדש והאליה רבה (שם) דחו דברי הב”ח, וס”ל דבדיעבד אפילו מיושב ודאי יצא. וכן נראה לסייע לדבריהם מהירושלמי הנז’ שכתב נפק”מ בין טעם כבוד התורה לטעם כבוד הציבור באם קורא בינו לבין עצמו, ולמה לא הביא נפק”מ לענין בדיעבד דאם הוא מפי כבוד התורה אפי’ בדיעבד אינו יוצא, וע”כ דבדיעבד שפיר יצא אפי’ מיושב ממש. וכן הוכיח מהירושלמי בס’ ערוך השולחן (סי’ קמא או’ א’). וכן נראה שפסק המ”ב (סי’ קמא ס”ק ד’) שכתב, שלאו דווקא בעל בשר יכול להישען, אלא גם זקן וחולה יכולים להישען קצת, ולא יסמכו כ”כ עד שאם ינטל הדבר יפול. ‘ואם אי אפשר לו לסמוך כי אם בענין זה, והוא צריך סעד לתומכו, מותר גם בזה’. עכ”ל.
ה). וראיתי כמה מהנדזין לומר, שכל התירו של המ”ב היינו דווקא בכה”ג שסו”ס אינו יושב ממש, אבל בישיבה ממש אין להתיר. וכ”כ בס’ פסקי תשובות (סי’ קמא), וכ”כ בספר ילקוט יוסף ח”ב (סי’ קמא הלכה ב’), ועפי”ז כתבו להלכה שאין להעלות נכה המרותק לכסא גלגלים ולצרפו למנין העולים, ע”ש. ולאחר המחילה אין דבריהם מחוורים לדינא, דהא מבואר במ”ב (סי’ תקפה סק”ב), דעמידה כזו חשיבה כישיבה. וכ”כ השער הציון (סי’ תרז סק”ח). וע”ע במג”א (סק”ב) דסמיכה זו חשיבא כישיבה. ומעיקרא איני מבין את דבריהם, דהלא מבואר להדיא בביה”ל (סי’ תרצ ד”ה אבל) שפסק כדברי המאירי שבקריאה בתורה אפילו בישיבה ממש בדיעבד יצא, ודחה שם דברי הב”ח. ובפרט בנד”ד שלא מצי לעמוד, י”ל דגם לדברי הב”ח שפיר דמי. וע”ע בספר דרכי חיים ושלום (אות רב) שהעיד, שבעל המנחת אלעזר קרא בתורה בישיבה בימיו האחרונים. וכן ראיתי לכמה מאחרוני הזמן שנקטו כן לדינא, ואציין לכמה מהם, ראה בס’ חישוקי חמד מגילה (כא.), וכ”כ בשו”ת שערי עזרא – בצרי ח”ב (סימן ט’), וכתב דהעורערין בזה, שלא כדין הם עושים ומחמירים בדבר שלא צריך להחמיר. וכ”כ בשו”ת בית אב”י ח”ד (סימן נז) להתיר לנער בר מצווה המרותק לכסא גלגלים לקרוא בתורה כיון דכך דרכו לאו פחיתות כבוד התורה יש בזה. וכן העלה בשו”ת מים חיים ח”ג (סימן י’), ובשו”ת משנת יוסף – ליברמן חי”א (סימן כב או’ ה’), דאפי’ לקרב לנכה את הספר תורה ולהורידו ע”ג השולחן, מותר. ושוב סמוך ונראה לחתימה, ראיתי שכן העלה הגר”א ווייס בספרו שו”ת מנחת אשר ח”ג (סימן ט). וע”ע בשו”ת אבני דרך – פרינץ ח”ז (סי’ כג) בשם כמה מפוסקי דורנו שכתבו לו להתיר לנכה ולחולה בניוון שרירים להעלותם לתורה. וע”ע בספר מאיר עז (סי’ קמא עמ’ שיד), ואכמ”ל. וע”ע בהקדמה לספר שהגר”ב שרגא שליט”א חיזק את ידינו בענין זה ודלא כפסק הרב ילקו”י, ואדרבה ראה במו עיניו שמרן הגרע”י זצוק”ל באחרית ימיו עלה לתורה ובירך כשהוא יושב על כסא. וכן עיקר. ותורת חסד היא ודרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
