האם יעלה שליח ציבור ביום פטירת הוריו על אף שיתבטל מכוונת התפילה?

מקורות

א). הנה בענין עליית האבל שליח ציבור, מנהג זה הוזכר בקדמונים ויש לו מקור נאמן בדברי המדרשים והזוה”ק, וכן נזכר בשו”ת מהר”ם מינץ (סימן מג), וברמ”א (יו”ד סו”ס שעו) ושמעלתו גדולה אף יותר מאמירת קדיש. וכן כתב בספר מעבר יבק (שפ”א פכ”א), ע”ש. ונראה שעיקר המעלה היא בכך שמזכה את הציבור במה שעונים אחריו. ומ”מ פשוט דכל זה היינו דווקא אם מכווין כדבעי, אבל אם עי”ז שיזכה את הציבור גורם לו עצמו הדבר לחסרון בכוונה, נראה דאין בזה שום מעלה ואדרבה מוריד הוא בנחת רו”ר לנפטר, כיון שהדבר שגורם נחרו”ר לנפטר הוא בהצטרף ב’ דברים, חדא, עצם התפילה עצמה כדבעי וברא מזכא אבא וכל מעשה הבן ותולדותיו, יש בהם עילוי או חלילה צער לנפטר. ועוד, הדבר שגורם הבן לזכות הרבים בתפילה שאין לך מצווה רבה כזיכוי הרבים וכנז’ בשו”ע (או”ח סי’ פט סעי’ ב’), ובזה נעשה נחת רו”ר גדול לנפטר. אולם אם נגרם שעי”ז שמזכה את הציבור אינו מכווין בעצמו בתפילתו, יצא שכרו בהפסדו דנמצא שחסר בעצם התפילה ומכח זה לא יעלה נחרו”ר כראוי לנפטר. וכעין זה כתב החסד לאלפים (סי’ נג סעיף ז’) דמצווה להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינה של גהינם, אבל צריך שיהיה יודע בעצמו שיוכל להתפלל טוב בשפה ברורה שאם לא כן העדר טוב, כי במקום עונג גורם לו נגע ח”ו. והוב”ד בכה”ח (סי’ נג ס”ק צג). וע”ע מ”ש הפרי מגדים הוב”ד במ”ב (סי’ נג  סק”ס), בענין ש”צ אבל שאינו יודע לחתוך את המילים, שלא יעלה. וכבר ידועים דברי מרן החיד”א בספרו עבודת הקודש (או’ רמד) שעיקר גדול בעבודת ה’ הוא, שירבה ויוסיף על העיקר, ולא יזלזל בעיקר ויוסיף בדבר הרשות, ועל כן העלה, דאם על ידי אמירת הסליחות בחודש אלול יתפלל תפלה שלא זמנה או שיירדם בתפלה, טוב לו להתפלל כהוגן ולא יאמר הסליחות. וכבר קידמו בספר לקט יושר – לתלמיד תרומת הדשן (או”ח עמ’ קכח). ושו”ר עתה בספר מנוחה וקדושה – תלמיד הגר”ח מוואלז’ין (פרק כ) שכתב וז”ל: רגע אדבר בענין התפלה והקדיש בשביל אביו ובענין היארצייט, מורגל בפי העולם שהבן מציל את אביו מדינה של גהינם ע”י התפלה והקדיש, האמת שכך הוא, וכמה מעשיות מפורש במדרשים וכו’, ואולם כל זה נאמר אם הבן הולך במעלת צדיק, “אבל תפלה חפוזה ופסולה, לא די שאינו מטיב לאביו, גם גורם להכביד ענשו אם התפלל בחיפזון ובמהירות”, וכו’. עכ”ל.

ב). ואל תשיבני ממה דאי’ בגמ’ ברכות (לא.) ר”ע היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור. הרי דשרי לקצר בכוונת התפלה כדי להיות שליח ציבור, דיעויין שם במאירי שפי’,  שהיה מקצר בתחנונים ובקשות שהיה רגיל לאמרם בסוף התפלה. ובלא”ה אין להביא ראיה מר”ע, שתפלתו היתה עושה פרי גדול כשעלה שליח ציבור וכדאי’ בתענית (כה:). וכן ראיתי עתה שכן העלה בנד”ד הגרש”ז אויערבאך זצוק”ל שאם כדי לעבור לפני התיבה יצטרך להתפלל במהירות ועי”ז תגרע כוונתו בעת התפלה, יתפלל במתינות כרגיל ולא יעבור לפני התיבה. הוב”ד בספר הליכות שלמה – תפלה (פי”ח דבה”ל או’ כח). ושם (הע’ 77) הורה כמו כן, לבני ישיבה בשנת אבלם, שאין להם להפסיד תפלתם בישיבה אם התפלה לפני העמוד במקום אחר לא תהיה מעולה כמו בישיבתם. וכן מצאתי שהעלה בנד”ד בשו”ת פאת שדך ח”ב (סימן כט). וכן ראיתי מובא בספר ציוני הלכה (עמוד תמה) בשם הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, דאין צריך להתפלל ב’שטיבלאך’ כדי לקבל העמוד, ועדיף שיתפלל בכוונה למרות שלא יוכל להיות ש”צ.

ג). ונראה עוד להוסיף, דבפרט אחר שבני ספרד נהגו פחות להקפיד בזה שהאבל יעלה לפני העמוד לתיבה בתוך י”ב חודש לאבלותו וביארצייט, וכמ”ש בס’ הלכה ברורה ח”ד (סי’ נג או’ לה) ושגם אביו מרן זצ”ל, לא הקפיד כ”כ בזה. וכ”כ בס’ אור לציון ח”ב (פ”ח או’ ט’ בביאורים) שאין לזה מקור בדברי רבינו האריז”ל שלעלות ש”צ מועיל לנשמת הנפטר, ע”ש. וע”כ נראה לדינא, דאם על ידי שיתפלל בציבור לא יוכל לכוין כדבעי, או אפילו מצי לכוין, אלא שרגיל להאריך בתפלת י”ח או בשאר התפלה בכוונה ובהשתפכות יתירה ועל ידי שיעלה לשמש כשליח ציבור לא יוכל לעשות כן, יש להורות לו  שיזכה את הציבור בדברים אחרים כקדישים, הפטרות ושיעורי תורה ללמוד וללמד לאחרים.

ד). ומיניה גם לנידון השני שפתחנו גבי כהן, דפסק מרן השו”ע (סי’ קכח סעיף כ) דאם השליח ציבור כהן, אם יש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו, ואם הוא יחידי, יעלה רק אם מובטח לו שיחזור לתפלתו. ומנהגנו כדעת מרן שלא עולה כהן לדוכן כשיש עוד כהנים אחרים, וכנז’ בבא”ח (פ’ תצווה או’ יח), ובכה”ח (סי קכח ס”ק קיז). וע”ע בבן איש חי (שם) שכתב, דלפיכך לא יעלה כהן שליח ציבור לתפלת שחרית ומוסף. ונראה דאפילו הוא ביום היארצייט או בתוך י”ב חודש מוטב שלא יעלה הכהן לתיבה ויתבטל ממצוות עשה של נשיאות כפיים, דנחת רוח לו לנפטר יותר שיקיים את העיקר. וכן ראיתי שהעלה כן, בשו”ת אור לציון ח”ב (פ”ח או’ ט’), וכן כתב בספר תפלה כהלכתה (פרק ד’ בסופו) בשם מרן החזו”א זצ”ל.

ה). ומטעם זה הורתי למעשה לאבל ששאלני האם עדיף שימהר בתפלת לחש ערבית כדי שלא יפסיד הקדיש שקודם עלינו לשבח, והשבתיו, שאם על ידי שימהר לא יכוין כראוי בתפלתו כפי מה שרגיל, מוטב שיתפלל בכוונה אע”ג דיפסיד עי”ז את אמירת הקדיש.