כ”כ הסדרי טהרה (סי’ קצד ס”ק כה), וכתב בספר הערוך השולחן (שם סעיף נג), יש מהגדולים שהורה באשה שישבה על המשבר ואחזוה צירים וחבלים וקראו למילדת וסברו שתלד מיד ואח”כ עברו הצירים והחבלים והלכה עוד כירח ימים עד שילדה והורה דאסורה לבעלה דיושבת על המשבר הוה כפתיחת הקבר כדמוכח בשבת [קכ”ט א] שאמרו מאימתי פתיחת הקבר משתשב על המשבר ע”ש ואנן קיי”ל דא”א לפתיחת הקבר בלא דם [תשו’ נ”ש סי’ ט’] והשיגו עליו כמה גדולים דזה היה נחשב פתיחת הקבר אם היתה יולדת אח”כ אבל כיון שנמשך זמן רב איגלאי מילתא שטעות היתה ולא היתה יושבת על המשבר כלל ורק כאבים אחזוה ומשנה מפורשת בפ”ז דאהלות דמפתיחת הקבר א”א לה שתלך ע”ש ולכן דחו הוראה זו ומותרת לבעלה [כרו”פ בסי’ זה ושבו”י בס’ סולת למנחה וס”ט סקכ”ה והנוב”י בס’ תשובה מאהבה סי’ קי”ד ובעל תשובה מאהבה וכן יש להורות.
וכ”כ בשיעורי שבט הלוי (סעיף ב’ סיכום ההלכות אות ה’) שיולדת שחוששת לפתיחת הקבר היינו משעה שאינה יכולה עוד לילך ברגליה. ואפילו כשיש לה צירים והרפואים אומרים שפתוח ב’ או ג’ אצבעות, טהורה כל שיכולה לילך. ובספר חוט השני (עמ’ רי) כתב, שאפילו יכולה לילך אלא שהתומכת לידה או שקרובותיה מסייעים לה, טמאה. וראה עוד בבדי השולחן (סק”ל).
ומ”ש אפילו בירידת מים אינה מטמאת, כ”כ מרן בספרו טהרת הבית ח”ב (עמ’ נד במשה”ט) וכל שאין מעורב במים דם, אינה מטמאת, וכ”כ הגר”מ אליהו בספרו דרכי טהרה (פי”א ה”ב). וע”ע בספר שימוש חכמים -שכנזי ח”א (עמ’ שלז) שג”כ העלה כן.
