מקורות ונימוקים:
האוכל איסור אינו מברך עליו
פסק השולחן ערוך או”ח סימן קצ”ו סעיף א’, אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנים עליו ואין מברכים עליו לא בתחילה ולא בסוף.
בכך פסק השו”ע כדעת הרמב”ם בהלכות ברכות פרק א’ הלכה י”ט, ודלא כהראב”ד דס”ל דאף על אכילת איסור מברכים אלא שאין מזמנים.
טעם הדבר שהאוכל דבר איסור אינו מברך
בטעם הדבר שאין מברכים על אכילת איסור נאמרו ב’ טעמים בפוסקים.
הט”ז כתב בס”ק א’, שטעם הרמב”ם דס”ל שאין מברכים על אכילת איסור הוא משום דס”ל להרמב”ם דאין אכילתו נחשבת הנאת אכילה כלל, בדומה למה שמבואר בשולחן ערוך יו”ד סי’ קי”ט המוכר לחבירו דבר שאיסורו מן התורה ואכלו יחזור לו המעות דהוה כאלו לא אכלו, הכי נמי כן הוא לעניין ברכה וחמיר טפי דאפילו באיסור דרבנן נחשב לגבי ברכה כאילו לא אכל כלל. וכ”כ המחנה אפרים על הרמב”ם הלכות נזקי ממון סימן ט’.
אולם הבית יוסף כתב לבאר בדעת הרמב”ם שהאוכל איסור אינו מברך, משום שהאוכל איסור הואיל ויש עבירה באכילתו, אינו מברך אלא מנאץ, שנאמר בוצע ברך ניאץ ה’. וכן הביא המשנה ברורה שם או”ח סימן קצ”ו ס”ק ג’ בביאור דברי השו”ע שפסק שאינו מברך.
האוכל חלב תוך שש שעות לאכילת בשר האם יברך
בנוגע למי שאוכל בכוונה מאכל חלב בתוך שש שעות לאכילת בשר, יש מקום להסתפק האם יברך או לא. והיה נראה לתלות את הדין בזה בב’ הטעמים המבוארים. דלטעם הט”ז שאין זה אכילה כי הוא דבר איסור, יש מקום לומר שאין זה אלא כאשר האיסור הוא בגוף המאכל ב’חפצא’, אולם כאשר המאכל עצמו מותר אלא שנאכל הוא על ידי האוכל בזמן שאסור לו לאכול, לא ניתן לומר שאינו מאכל, שהרי מאכל היתר הוא, אלא שהוא בחר לאוכלו בזמן איסור, ולכן אין סיבה שלא יברך על אכילתו.
משא”כ לטעם שכתב הבית יוסף שכיון שעבירה בידו לפיכך הרי הוא מנאץ, אם כן גם כאשר העבירה היא על האוכל מטעם אחר, אין לו לברך.
אם כן, הואיל וכתבו הבית יוסף והמשנה ברורה לטעם זה שאין זה מברך אלא מנאץ, יש לחוש לדבריהם להימנע מלברך על מאכל זה.
אולם עיין בספר פסקי תשובות על דברי השו”ע או”ח סימן קצ”ו אות ה’ ואות ו’ שהביא בשם כמה וכמה פוסקים, שהאוכל מאכל היתר בזמן איסור עליו לברך, כפי שכתב לחלק בשו”ת אגרות משה חלק ד’ סימן ס”ט לעניין השותה יין בשבת לאחר השקיעה ללא הבדלה, שעליו לברך ברכה אחרונה, אלא שלעניין זימון הוצרך לצרף את דעת הט”ז עיי”ש.
כן הביא שם לדעת המטה אפרים סימן תר”ב סעיף כ”ד לעניין האוכל באחד מן הצומות, שעליו לברך. וכן הוא הדין לעניין מי שאוכל ללא נטילת ידים או קודם קיום המצוות או ללא סוכה וכדו’.
מדבריהם למדים אנו, כי גם האוכל חלבי תוך שש שעות לאכילת בשרי, עליו לברך, שהרי אין האיסור בגוף המאכל, אלא בזמן ועיתוי האכילה.
בפרט שיסוד איסור אכילת חלב תוך שש שעות לאכילת בשר, נתון הוא במחלוקת הראשונים, אם יש צורך בשש שעות דווקא כדעת הרי”ף הרמב”ם והרא”ש, או דלמא סגי שתהא האכילה בסעודה אחרת כדעת התוס’ ועוד ראשונים.
אף שהשולחן ערוך פסק בזה כדעת הרי”ף הרמב”ם והרא”ש דס”ל שיש צורך בהמתנת זמן בין סעודה לסעודה, ושיעור זמן זה משוער על שש שעות, הרי הרמ”א פליג בזה. ואף שאנו פוסקים כדעת השולחן ערוך, אין ספק שראוי לצרף את מחלוקת הראשונים בעניין זה, במקום צירופים נוספים, כפי שצירף בעצמו מרן הרב עובדיה זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק י’ יו”ד סימן ג’, ועיין שם שהביא שישנם עוד ראשונים רבים דס”ל כדעת התוס’.
האוכל בשוגג דבר איסור האם יברך
עד כה עסקנו בנידון מי שאכל במזיד חלב תוך שש שעות למאכל בשר, אולם בנידון השאלה שלפנינו, כיון שמדובר באוכל בשוגג, אין ספק שיש לברך לאחר האכילה ברכה אחרונה. הואיל וכבר כתב הט”ז סימן קצ”ו ס”ק א’, כי אף האוכל בשוגג דבר איסור עליו לברך, ורק לעניין זימון פסק שאין לו להצטרף ומשום דאכילת איסור לא חשובה קביעות. לדברי הט”ז הביא המשנה ברורה ס”ק ד’, וכן פסק גם האליה רבה אות ב’.
אף שאין דברי הט”ז יוצאים מכלל מחלוקת, ובשו”ת עולת שמואל סימן ג’ השיג על הט”ז, וכן בשו”ת כתב סופר סימן כ’, ועיין בכף החיים אות ב’.
אולם כיון שכפי שכתבנו, עצם הדין האם לברך על מאכל שאיננו אסור מחמת עצמו אלא מחמת הזמן, נתון בספק, וחזינן כי רבים מן הפוסקים ס”ל שיש לברך על מאכל המותר כאשר איננו אסור אלא מחמת הזמן, וכיון שיסוד איסור אכילת חלב תוך שש שעות לאכילת בשר נתון אף הוא במחלוקת. בלי ספק שעלינו לצרף לכך את דעת הט”ז במקרה בו המאכל נאכל בשוגג, ויש לאכול לברך ברכה אחרונה לאחר אכילתו.
כן ראיתי שצירף בשו”ת אגרות משה חלק ד’ או”ח סימן ס”ט, וכתב בנידון מי שהצטרף לסעודה שלישית לאחר השקיעה ושתה יין שעליו לברך, ואף כתב לצרפו לזימון, מכוח דברי הט”ז שחילק בין שוגג למזיד.
בדומה לזה כתב בשו”ת יביע אומר חלק י’ יו”ד סימן ג’, שם חיזוק לדבריו ביביע אומר חלק ב’ יו”ד סימן ה’, שמי שאכל בשר ותוך שש שעות בירך על מאכל חלב ונזכר קודם שטעם, שעליו לטעום שלא תהא ברכתו לבטלה, בצירוף דעת הראב”ד החולק על הרמב”ם וס”ל שיש לברך על מאכל איסור, ובצירוף דעת התוס’ הסובר שאין איסור אכילת חלב תוך שש שעות לאחר אכילת בשר.
אין צריך לומר שבנידון שלפנינו שהוא רק נידון על הברכה האחרונה לאחר אכילת האיסור, ואינו נידון על עצם אכילת הדבר האסור, שעל האוכל לברך. כיון שאין המאכל אסור אלא הזמן אסור, וכיון שיסוד איסור אכילת חלב תוך שש שעות לאכילת בשר הוא מחלוקת, וכיון שיסוד הדין שלא לברך לאחר אכילת איסור אף הוא מחלוקת, ובפרט באוכל בשוגג שהרי כאמור לדעת הט”ז בלי שום צירוף יש להורות לו לברך על אכילתו.
לפיכך למעשה יש להורות, לכל מי שאכל מאכל חלב תוך שש שעות לאחר אכילת בשר, שעליו לברך ברכה אחרונה, אף אם שואל לאחר שאכל במזיד, ק”ו אם אכל בשוגג.
