מקורות ונימוקים:
ענין מכירת קרקע הראשונה (בקידושין דף נ”ט ע”א) שייך גם בזה”ז, כדחזינן דמובא לדינא בכף החיים סופר יו”ד סי’ קט”ז אות קפ”ח (מלבד ספרים שקדמוהו כגון בן איש חי ועוד). וכמו כן בפשטות מצאה הקפידא מקום לנוח גם בקרקע שאינו מתגורר בו, כסתמות לשון הגמ’ “ארעא” (וברש”י שם “אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון” – ומשמע דלאו במגורין תליא מליתא אלא בעצם הבעלות, “מקחו”). איברא דלולי דעתו של הכה”ח היה ניתן לחלק ולומר דדוקא בימיהם (או אפי’ בזה”ז באיזורים חקלאיים) שעיקר הרכוש היה קרקע (ועל הקרקע היו בונים בית וגם זורעים וכו’), אזי לא מסמנא מילתא למכור קרקע, משא”כ עתה בכרכים שעיקר רכושו של האדם הוא הדירה שמתגורר בה, ואילו קרקע לחוד בלא דירה אינו אלא “השקעה” בעלמא, ואין לזה חשיבות כולי האי לומר שסימן הצלחתו של האדם תלויה בזה (דאף לדברי רש”י הנ”ל דב”מקחו” תליא מילתא, סוף סוף קאי על הגמ’ דקפידא הויא ב”קרקע קמייתא”, והיינו מקחו החשוב ביותר שהוא השדה הראשון שבו היה מתגורר). וכעי”ז כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ג סימן ק”ה, “דזה לא שייך בנכסים שקונים ע”מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה” עכ”ל. וראה להראש”ל הגר”י ניסים זצ”ל בספר נחלת אבות (אסופות גנזים) אסופה א’ עוד ר”ס שעלה ונסתפ”ק בדבר זה, אם קנה ע”מ למכור אם הוא ג”כ בכלל הקפידא, עיי”ש.
והגרי”ש אלישיב זצ”ל בספר הערות על מסכת קידושין (בסוגיין) נקט בפשיטות דאם קנה ע”מ למכור (אפי’ למכור אחרי כמה שנים) ליכא קפידא, ועפ”ז חדית לן טעמא אחרינא לחלק בין תקופת הש”ס לזמן הזה: “נראה דבזמנינו, שהדרך היא באנשים בעלי דידה כשצר להם בדירתם מוכרים אותו, ליכא האי מילתא דמסמנא מילתא, דהרי קנה קרקע ראשונה שלו דהיינו דירתו אדעתא למכרו משא”כ בזמנם קנו קרקע לדורות.” עכ”ל. ולפ”ז כל שכן בני הכרכים בזה”ז שאם קונים קרקע בעלמא ולא דירה, דבודאי מינכר מילתא דקנה להשקעה, והוי כקונה ע”מ למכור, וליכא קפידא.
וראה גם שו”ת עטרת פז ח”א כרך ג’ (חו”מ) סי’ ה’, שכתב דעינינו הרואות דהאידנא לא מצינו שמקפידים בזה, ולמסקנא כתב שם דהנימוק להקל הוא משום דכל דלא קפיד לא קפדינן בהדי. [ומיהו דבריו תמוהים קצת במחי”כ, דבכל מקום דאמרינן כל דלא קפיד וכו’ (עפ”י פסחים דף ק”י ע”ב), אמרינן דלמחיש מיהא בעי, ובפרט בענין זה שהקפידא היא לגבי דבר מאוד ממוקד (מכירת הקרקע הראשון) ומפורש בגמ’, ואינו כשדים ועין הרע וכיו”ב שהקפידא בדברים אלו היא באנפי טובא עד מאוד וממילא אמרינן דלא להקפיד כולי האי על כל צד וצד אלא רק לחוש בכלליות]. וגם בעיקר ההנחה שהניח דהאידנא לא חזינן מאן דקפיד בדא, אנא עניא חזינא וחזינא לצורבא דרבנן דקפדי בדא, ורק עמי הארצות אינם יודעים זאת, ואה”נ לגבי עמי הארצות י”ל דשומר פתאים ה’.
ומ”מ בין השיטין בספר עטרת פז הנ”ל כתב מילתא דמסתברא עכ”פ לסניף, דיש לומר דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע”מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו”ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא דף מ”ז ע”ב כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין וכו’. משא”כ כשמוכר חפץ זה ע”מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון. עיי”ש.
וסניף נוסף לרוב המקרים בחו”ל, מצינו בשו”ת דברי עוזיאל סי’ ח’, שכתב דהקפידא בזה היא רק אם קנה מישראל ועתה מוכר לישראל, אך אם קנה מעכו”ם או מוכר לעכו”ם, ליתן לן בה עיי”ש (ואגב אמינא, דראה שם שמיקל יותר מדירה משאר בקרקע, דס”ל דלשון הגמ’ הוא דוקא, והוא היפך הדברים האמורים כאן).
ובספר טובך יביעו ח”ב הלכ’ שכנים תשובה ס”ח כתב הגר”י זילברשטיין שליט”א עצה כיצד ניתן למכור הקרקע הראשונה ללא קפידא, והוא שיקנה את דירתו לבנו הנשוי במתנה על ידי קנין סודר, והבן יהיה המוכר של הדירה, וישאיר לעצמו סכום מועט מן הסכום של הדירה שקיבל והשאר יתן לאביו. והוא עפ”י המבואר בגמרא שם שבמתנה מותר ליתן. ומיהו בספר אורחות מתנה סי’ י”ד עמ’ ת”ג כתב להעי”ר על האר”ש, דאם עושים עצה זו יצטרך הבן להפריש מעשרות מסכום הדירה שמכר, עיי”ש. ובשו”ת ראש אליהו כ”ץ ח”ג חחו”מ סי’ ל”ה הביא עצה למכור ע”י שנותן שטר חוב לחבירו ומשעבר את הדירה, וחבירו יגבה מן הדירה, עיי”ש באורך.
ועכ”פ לענין הנידון דנן, דישנם כמה סברות לומר בזה”ז בן כרך שקנה קרקע ולא דירה, מינכר מילתא דקנה להשקעה בעלמא וליכא קפידא למוכרו, הרשות נתונה להקל בדבר זה שהוא ענין של סימנא ולא איסור (אם כי בשבט הלוי הנ”ל נכנס לבית הספ”ק אם יש בזה חסידותא או איסורא, וצידד עפ”י המאירי דאיכא תקנתא. ועיין שו”ת שמע אברהם פלאג’י ח”ב סי’ ל”ה שהאריך הרחיב בפרט זה ואכמ”ל), ואולם אם אין הכרח בזה יש מקום להדר רב להמנע מהמכירה, וסימן יפה הוא לו.
