מקורות ונימוקים:
אפריון נמטייה לרב השואל שהשכיל לאחוז בק”ן המבוכה בבירור דעתו דעת עליון של מרן מלכא מוהרע”י זלה”ה, כי פרט זה על אף חשיבותו איננו מפורש בתשובותיו הבהירות, ולא בכדי, כפי שיבואר בעהי”ת.
והנה אמנם רהיטת לשון זהורי”ת בסיום ההערה שבדברות החזון עובדיה (והוא סיום התשובה שבשו”ת יחוה דעת ח”א סי’ ב) מיהב יהיב “תחושה” כמו שהעלה כת”ר שליט”א, מ”מ אם זהו המכוון בנועם אמריו של מרן מלכא זלה”ה, א”כ אין הבנה במילתיה, דהרי הילך לישנא דהסיום הנז’: “והזריזין המקדימים למצוות נוהגים לברך ברכת האילנות בצבור, בראש חודש ניסן ‘או למחרת’.” עכ”ל. והנה כיון שגזר אומר שגם “למחרת” הוא בכלל זירזין, אם כן מאי איכפת לן לקיים את החומרא לדחות ליום ראשון. וגם אי נימא דעכ”פ גם מרן מלכא יוד”ה יוד”ה דשפיר איכא מעליותא דזריזין ביומא קמא (דהיינו שבת) טפי מביומא תניינא (יום ראשון בש”ק), מ”מ אי אפשר לומר כהבנת כת”ר שליט”א שמילים אלו באו לאשמועינן שאין לדחות ליום מחרת בו בזמן שאותיות מחכימות אלו גופא לכאורה מבשרות מבשרות ואומרות שגם “מחרת” יש בו משום זריזין.
כי על כן לפי קוצר השגתי היה נראה יותר שמשפט הסיום הנ”ל לא בא אלא לעורר על הידור הזריזות בברכה זו אף שלא בשבת, והוא מחמת משפ”ט כתוב דקא קדים ליה, וז”ל שם: “אלא שלכתחילה מהיות טוב יש לברך ברכת האילנות בימות החול, ורק אם לא נזדמן לו לברך אלא בשבת הסמוכה לסוף חודש ניסן, וחושש שמא ישכח ויפסיד הברכה זו לגמרי, אז יברך ברכת האילנות בשבת. והזריזין המקדימים למצוות נוהגים וכו'”. עכ”ל. והיינו דכיון שהזכיר אופן שמברך סמוך לסוף החודש, ראה לנכון להזהיר דלפום קושטא לא אמורים להגיע למצב כזה מעיקרא, דהזריזין מקדימים וכו’. וק”ל. [ולא עוד, אלא דבהני מילי גופייהו, שכתב לברך בשבת באופן ש”חושש שמא ישכח ויפסיד הברכה זו לגמרי”, משמע דמשום “זריזין” לחוד אין לברך בשבת, ונהי דמרן הראש”ל שליט”א בילקו”י החדש פסח ח”א עמ’ קפ”ח הבהיר דלאו דוקא חשש הפסד הברכה אלא בכל סיבה שהיא מברכינן בשבת, מ”מ סיים שם בעמ’ קפ”ט דלפום קושטא לישנא קדישא הנ”ל מתיישבת טפי בהניח דזריזין לא חשיב טעם לשבח כל צורכו כדי לברך בשבת].
והנה עינינו הרואות זה עשרות בשנים, דאם ר”ח ניסן חל ביום חול, ברוב ככל בתי כנסיות הספרדים בקרתא דדהבא תובב”א, יוצאים כל הקהל אחרי תפילת מוסף של ראש חודש לברך ברכת האילנות ברוב עם הדרת מלך, ואם כן, עצם הדבר שמרן הגרע”י זלה”ה ב”הלכות” שבספר חזו”ע סתם דלכתחילה יש לברך ברכת האילנות ביום חול, הוי רגלים לדבר לומר דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דאף אם חל ר”ח בשבת נמי דינא הכי, דכאמור לברך בר”ח הוא האופן הרגיל והמצוי האידנא, כך שעיקר הנ”מ המעשית בשאלה אשר עליה דן ביחו”ד ובחזו”ע אם מותר לברך ברכת האילנות בשבת, היינו באופן זה גופא שחל ראש חודש ניסן בשבת, ואילו ס”ל דהדין משתנה כאשר חל שבת בר”ח ניסן, הוה ליה לפרט זאת בגוף ההלכה ולא לסתום. וכמובן דאין בזה ראיה לדבר, אך הוי זכר לדבר קצת. ומאידך, מה שמרן כתב בחזו”ע שבשנת תשנ”ה שחל ר”ח ניסן בשבת, שברך ברכת האילנות ביום השבת ברוב עם, משמע לכאו’ דכתב כן כדי שנלמד מן המעשה הלזה, ולא שהיתה זו הוראת שעה לאותה שנה מסיבות צדדיות [ובכן מזה למד בשו”ת עטרת פז ח”ד חאו”ח סי’ י”א (שהזכיר כת”ר) דכן ראוי לעשות לפי דעתו של מרן מלכא זלה”ה (ולא למד מהסיום שבשו”ת יחו”ד כפי שהיה ניתן להבין מהמכתב של מעכ”ת שליט”א), וכן הבין בשו”ת אבן ספיר ח”ד סי’ ל”ח דכן היא בדעת מרן מוהרע”י, ועיקר חיליה ממעשה רב הנ”ל], ואולם גם זה אינו הכרח, דשמא כוונתו של מרן זלה”ה היתה רק להראות עד כמה ניתן לסמוך הלכה למעשה על ההיתר לברך בשבת, ולא מפני שכן ראוי לעשות לכתחילה בכל פעם שחל ר”ח ניסן בשבת, ולעולם שאני הא דשנת תשנ”ה – אם מטעמו של הגאון הראש”ל שליט”א (שלא יטעו הקהל לחשוב שאסור לברך בשבת) ואם מטעמו של הרב רביד הזהב נר”ו (מחמת השנה המעוברת), ואם משום שמרן זצ”ל ידע שיש בקהל מסורתיים שאם לא יברכו בשבת כשבאים לביהכנ”ס לא יברכו ביום חול (מחוסר הפנאי או מפני שאינם באים לביכנ”ס בימי חול) כפי שהזכיר חשש זה מרן הגרע”י זלה”ה בשיעורו במוצאי שבת פרשת כי תשא שנת תשנ”ז (ונכתב בספר שיעורי הראש”ל ח”ג עמ’ רע”ג).
[ובקובץ נר דוד גליון ו’ סי’ ה’ נתקשה הרב הכותב בקושיא הידועה הנ”ל, דמצד אחד מרן זצ”ל ביחו”ד ובחזו”ע כתב דלכתחילה אין לברך בשבת, ומאידך כתב בחזו”ע שעשה מעשה לברך בשבת, וכתב לבוא אל הישו”ב, דמרן זצ”ל בשנת תשנ”ה הדר ביה ממה שכתב בשו”ת יחו”ד שאין לברך לכתחילה, ומה שכתוב גם בחזו”ע (שיצא לאור בשנת תשס”ג) שאין לברך לכתחילה בימות החול, אינו אלא העתקה מלשון התשובה שביחו”ד, עיי”ש. ובתר הקידה, ירד להציל אך הוסיף מכאוב, כי כל אשר מרן פאה”ד זצ”ל הביא אל התיב”ה בהערות שבחזו”ע, הכל עבר תחת השב”ט דידיה זלה”ה, אף כאשר צדיק עת”ק לשון עצמו משאר בספריו, ואינו כמחברים מצעירי הצאן אשר בידים עסקניות במלאכת מחשב”ת ידברו עת”ק מכאן ויאמר לדב”ק טוב הוא לכאן כפרד אין הבין מאי כתיב ביה ח”ו, ומה גם דהנה מרן מלכא זלה”ה הביא להאי לישנא (דלכתחלה יש לברך בימות החול) גם בגוף ההלכה העיקרית (“ההלכה למעלה”) בחזו”ע, והיאך אפשר לתלות בהעתקה מחוסרת תשומת לב ח”ו].
ובספר ארחות מרן (הנכתב ע”י מר בריה דרבינ”א הרה”ג ר’ דוד יוסף שליט”א) ח”ב עמ’ תשפ”ג כתב דמרן מלכא זלה”ה בשנותיו האחרונות היה מברך ברכת האילנות ביום ראש חודש ניסן ברוב עם, פרט לשנים שהיה חל ראש חודש בשבת, שאז היה דוחה את הברכה למחרת ביום ראשון. עיי”ש. הא קמן דמרן זלה”ה ס”ל דהחומרא שלא לברך בשבת עדיפא על הזריזין דיומא קמא. איברא דהגר”ד הוסיף על העובדה הנ”ל נימוק “טכני” ולא הלכתי, וז”ל: “ורק כשחל ר”ח ניסן בשבת, והיתה היציאה למקום האילנות קשה עליו, היה מברך ברכת האילנות למחרת ביום ראשון.” עכ”ל. והיינו דלפי התרשמותו של הגר”ד שליט”א, מרן זצ”ל היה מעדיף לברך בשבת, אלא דכיון שבשבת לא היתה אפשרות להעזר בכלי רכב, היה דוחה ליום ראשון (וקצת משמע מלשונו של הגרד”י, דהיו שנים שהיציאה לא היתה לו קשה כולי האי, והיה מברך בשבת). וא”כ נהפוך הוא. ואמנם, לעומת מחברת”ו, כבר השכיל כת”ר לבנות אצלו ציו”ן לדברי בן זכא”י כרעא דאבוה הראשון לציון הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א בספרו ילקו”י פסח החדש ח”א עמ’ קפ”ט, דלא התרשם כנ”ל בדעת מרנא רבא רבי אבה”ו זצוק”ל, אלא עלה ונסתפ”ק בדבר זה, ולא הכריע, ועכ”פ נראה דנוטה יותר לומר דכאשר חל שבת ביום ר”ח ניסן, עדיף טפי לדחות ליום ראשון, כי על כן כתב שם בעמ’ קפ”א כמילתא פסיקתא, דמה שמרן מוהרע”י זצ”ל בירך בשנת תשנ”ה ביום השבת, היינו רק כדי שקהל עדתו לא יטעו לחשוב שאסור לברך וכנ”ל, אך לעולם מהיות טוב הוא לברך בימות החול כמו שכתב ביחו”ד.
איברא דהרב הכותב בקובץ משנת יוסף גליון ד’ סוף סי’ מ”א (בהערה) כתב וז”ל: “ולא אכחד כי שמעתי מפי מגידי אמת כי בשנת התשע”ב שחל ג”כ להיות ר”ח ניסן בשבת, ואז לא יצא מרן ע”ה לברך ברכת האילנות בשבת, והדבר עורר תמיהה האם חזר בו הרב מדעתו הנ”ל אם לאו. ושלחתי אברך יקר [הרב יהודה בן דוד הי”ו] לשאול את פי בנו הראשון לציון והרה”ר הגאון הגדול הרב יצחק יוסף שליט”א ותשובתו היתה בפיו כי לא שינה מרן מדעתו כלל אלא שמפני חולשתו הרבה היה קשה לו לצאת באותה העת לברך ברכת האילנות.” עכ”ל. והן הן דברי הגרד”י הנ”ל, ולכאו’ הוא דלא כמבואר מפי כתבו בילקו”י, וי”ל עפ”י מלתין דלהלן.
ותא חזי דיש לתת את הדעת על שלוש נקודות העולות מכל הנ”ל, באשר יש בהם מכנה משותף שנבאר בסמוך בעזר ממרום ית”ש, ואלו הן: א. למרות שהנ”מ העיקרית (או עכ”פ הנ”מ המעשית ביותר האידנא) בנידון האם מותר לברך ברכת האילנות בשבת, הוא באופן שראש חודש ניסן חל בשבת, אפי’ הכי לא מצינו שפסק מרן מוהרע”י זצ”ל הלכה מפורשת בענין זה [רק הזכיר ביני שיטי בחזו”ע את המעשה שהיה בשנת תשנ”ה, מעשה שהוא בעצמו זצ”ל אמר בשיעור (לפי יקר סהדותיה דהגר”ד ברדא) שאין ללמוד ממנו]. ב. לענין הנהגתו האישית של מרן זצ”ל היכא דחל ר”ח ניסן בשבת, היו שנים שבירך בשבת כמו שכתב בעצמו בשו”ת יחו”ד, והיו שנים שדחה את הברכה ליום ראשון כמו שכתב בספר ארחות מרן, ובכל אחד מהמקרים (לכאן ולכאן) נאמרו סיבות צדדיות להנהגתו. ג. לפום ריהטא זרע קדושים הרבנים הגאונים בניו של מרן זצ”ל לא השוו מדותיהם (עכ”פ בכתב) בהתרשמותם אודות דעת אביהם מרנא מלכא זלה”ה בנידון דנן.
ומכל האמור, לולא דמסתפינא אמינא, דמה שלא מצינו דברים מפורשים וברורים בכתבי מרן מוהרע”י זלה”ה אודות ר”ח ניסן שחל בשבת, הוא יען וביען כי מרן זלה”ה בכוונה תחילה נמנע מלהכריע בפרט זה, כי לפום קושטא שני הצדדים אינם עקרוניים במיוחד (דמצד אחד המניעה לברך בשבת הינה בתורת “מהיות טוב” ולא חומרא של ממש, ומאידך עיקר מעלת הזריזות מקיימים אף אם מברכים ביום ב’ בניסן כי זמנה של ברכה זו הוא חודש שלם), ולכן נהג לפי הענין ולפי הצורך בכל שנה לגופה ובכל ציבור לגופו, וככל שעולה מרוח הדברים הנ”ל. והכי נמי חזינן למרן מוהרע”י זלה”ה בכמה דוכתי ובעיקר בספריו “חזון עובדיה”, שבכוונה תחילה שוזר את סברותיו ונועם אמריו באופן שנמנע מלהכריע בפרטים מסויימים שבתוך ההלכה הכללית (והמעיין השטחי יכול להבין אשר לא כדת, ויש צורך תמיד לעיין בעין יפה). ודוגמא אחת מיני אלף, לענין ברכת נרות חנוכה בבית הכנסת לפני ערבית מבעוד יום גדול, שבחזו”ע על חנוכה הכריע להדיא דבחצי שעה הסמוכה לשקיעה מותר לברך, והזכיר את ספרן של צדיקים המתירים לברך אף מפלג המנחה, והביא את הכל בחדא מחתא, ולא הדגיש שיש הבדל בין הקולות כדי שלא לתת תחושה שמכריע לאסור לברך מפלג המנחה, אך מאידך באמת נמנע מלהורות דניתן לברך מפלג המנחה, הב”ט היטב היטב הב”ט שם. וכהנה רבות.
ועכ”פ בגוונא דאין נימוקים צדדיים לכאן ולכאן, רוח הדברים נוטה יותר לדחות ליום ראשון וכנ”ל. ובסיומא דהאי מילתא אבוא העיר”ה, דאם מברכין בשבת, ואין שם אלא עירוב של חוטין, יצטרכו לטלטל את הסידורים ע”י ילדים כמו שכתב בשו”ת יחו”ד ח”א סי’ נ”ו בענין תשליך בשבת (וע”ע בשו”ת יבי”א ח”ד או”ח סי’ מ”ז), ואם קשה על הציבור זהירות זו (וכגון שהם בעלי בתים וכיו”ב ואין רגילים לטרוח על הידורים), זו היא סיב”ה לדחות ליום ראשון, ולא משום גזירה שמא יוציאו את הסידור, כי אין גוזרין גזירות חדשות מדעתינו, אלא משום דבלא”ה אין כאן אלא מהיות טוב, ובסיבה כל דהיא דחינן להו וכנ”ל, ולכן אין להקשות על הציבור. [ואפי’ לאחר שיצא לאור שו”ת יבי”א חלק ט’ סי’ ג”ל, דהדר ביה במקצת ומטה כלפי חסד בענין קולת העירוב דחוטין, אכתי זהירות בהדין עירובא בודאי עדיפא על פני מעלת זריזין דחד יומא, ואכמ”ל]. וכל שכן במקום שאין עירוב, דאזי פשיטא דאין לברך בשבת (אלא א”כ הציבור שינן את נוסח הברכה ואינם חפצים לומר את ה”נספחים”, והא לא שכיחא), וכמו שכתב ביחו”ד וביבי”א שם לענין תשליך בשבת. ושו”ר דכ”כ הראש”ל שליט”א בילקו”י הנדמ”ח הנ”ל, דאם יצטרכו לטלטל סידורים ועי”ז לסמוך על העירוב (דחוטין), עדיף שידחו ליום ראשון, וכל שכן אם אין עירוב. עיי”ש. והג”ר מיכאל פרץ שליט”א בספרו אהלי שם על השו”ע סוס”י תקפ”ב כתב להקשות כעין סתירה בשו”ת יחוה דעת, דלענין תשליך בשבת כתב לחוש דאם אין עירוב כלל אסור לומר תשליך, ואילו לענין ברכת האילנות בשבת לא מוזכר כל זהירות בענין מקום שאין עירוב, ונשאר בצ”ע. ולפקצ”ד לק”מ, דלענין תשליך מרן זצ”ל דקדק לדון על דבר העירוב מפני שמצוי יותר שהאמירה הינה במקום שאין עירוב (ליד הנהר וכיו”ב), וגם באחרונים כגון במאמר מרדכי ובשדי חמד ועוד כתבו להעיר בענין העדר העירוב לענין תשליך, ולכן דוקא שם נחת לכתוב בענין זה, ואה”נ גם לענין ברכת האילנות דינא הכי דאם אין שם עירוב בכלל אין לברך.
ועיין בשו”ת וישב הים ח”ג סי’ כ”א, דאע”ג דבעלמא פסיקותיו אינם עולות בקנה אחד עם הוראות מרן מלכא זלה”ה כידוע, לענין דנן ענה אמן בכל כחו בכל הנ”ל ממש, והבהיר דכן הוא עפ”י הסוד, וגם בענין טלטול הסידורים כתב ככל האמור, עיי”ש.
[ואצלנו בתוככי ירושלים ת”ו בביהכנ”ס על שם הרש”ש זיע”א, מידי שבת לאחר תפילת הנץ החמה, מבקשים מנאי זעיר שבציבור, לישא בדבר הלכה, ובשנת תשע”ה כשחל ר”ח ניסן בשבת ענ”י אמרתי בעניי דבודאי עדיף לדחות ליום ראשון מחמת הסידורים וכנ”ל אי לאו שירצו לטלטל ע”י קטן, ואח”כ בתשע”ו ובתשע”ח שוב חל ר”ח ניסן בשבת, ובשנים אלו הגבאי הנמרץ רבי דוד כהן שליט”א הקדים רפואה למכה והכין “פלקט” גדול ונאה עם נוסח הברכה (ו”לשם יחוד” וכל הנספח) ותלה ליד האילנות, ועי”ז הציל מחשש איסור את אלו שרצו לברך דוקא בשבת, אשריו שזכות הרבים תלויה בו].
ג. ובענין דברי האריז”ל, דברותיו של כת”ר שליט”א הנה הינם מפורשים בפרי עץ חיים שער הפורים פרק ו’, ובסוף שער הכוונות ענין פורים דרוש א’, ואולם כל זה לגבי ה”אמירה” של ברוך וכו’, ואילו לענין עצם “שתיית” היין (שעל זה עסקנו בחזור ושושן שם, עיי”ש היטב) אה”נ אינו מפורש בכתבי מוהרח”ו אך כתב שר בית הזוה”ר מוהר”ר חיים הכהן מארם צובא זלה”ה בטור ברקת סי’ תרצ”ה סוף סק”ב בביאור דברי האריז”ל (בשער הכוונות הנ”ל ממש) בזה”ל: “לכן צריך לתת לו מקום בסעודה זו מעט, כדי שלא יקטרג” עכ”ל, וכן ביאר נמי על פי האריז”ל בפרי עץ חיים הנ”ל, הגה”ק מוהר”ח קרוזנר מקובנא בספרו פאר עץ חיים או”ח סי’ ל”ו, עיי”ש. ובחזור ושושן שם המשך עמ’ ז”ך כתיבנן אנן יד עניי לדון גם בענין מהות ה”בלבול” השכלי שבא לידי ביטוי ע”י אמירת ברוך וכו’, אך זאת לא בשם האריז”ל וכפי שעיני כל תחזינה שם.
