מקורות:
א). רש”י בפירושו עה”ת (פרשת צו ויקרא ז’ פסוק יב) כתב עה”פ, “אם על תודה יקריבנו”, שזהו על הודאה של נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבוש בבית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות לה’, שנאמר בהם “יודו לה’ חסדו”. וכן מבואר ברא”ש (פרק הרואה סימן ג’) דברכת הגומל במקום קרבן תודה נתקנה. ולמד מיניה השדה יצחק בחידושיו לברכות (נד:) דאין מברכין ברכת הגומל בלילה אף בדיעבד מאחר ואין תודה קרבה בלילה, והביאו גם החת”ס בתשובותיו (סימן נא), אלא דהחת”ס הסיק דבמקום צורך יש להקל ולברך בלילה, ע”ש מילתא בטעמא. וכן ראיתי להרב בא”ח (פרשת עקב אות ג’) שפסק, דאין מברכין לכתחילה ברכת הגומל בלילה, משום שתודה אינה קרבה אלא ביום. גם בספר חזו”ע – ברכות (עמוד שמז) אחר שהביא דעת הפוסקים לכאן ולכאן, פסק, שאין לברך ברכת הגומל לכתחילה בלילה.
ב). גם בספר נהר שלום (סימן ריט ס”ק א’) כתב, דכיון דברכת הגומל דמיא לקרבן תודה, יש לעמוד כשמברך, דהא קרבן תודה בעיא מעומד. גם המג”א (סי’ רפב ס”ק יח) כתב, דמה שהאשה הולכת לבית הכנסת אחר הלידה הוא חיוב במקום הבאת קרבן. וע”ע בחידושי רבי עקיבא איגר על השו”ע (סימן ריט סעיף ה’) שהביא בשם ספר מאורות הגדולים שהסתפק אם יכול אחד לפטור את חברו בברכת הגומל כשכל אחד התחייב בברכה מחמת ד”א, ומקור הספק ע”פ מה דאיתא בגמ’ זבחים (דף ז.) בדין קרבן תודה ששחט הכהן את התודה על שם ראובן וקרבן ראובן על שם שמעון, וע”ש בפרש”י. ונשאר שם בצ”ע. והגאון בעל “צפנת פענח” זצ”ל כתב, שבקרבן תודה יש לומר דברי שבח בעת הסמיכה על הקרבן וכמבואר ברמב”ם (סופ”ג דהלכות מעשה הקרבנות), ונשים לא סומכות ולפיכך לא יברכו הגומל.
ועי’ בתשובת מהר”ם שיק (סימן פח) מה שהעיר לפי”ז, כיצד אנו מברכים ברכה זו בשבת ויו”ט הרי אין מקריבין בהם קרבן תודה ולא גרע מתפילת נדבה דאין מתפללים בשבת, ולפיכך נמי אין אומרים מזמור לתודה בשבת.
הרי דילפינן לדינא ועכ”פ לכתחילה מדיני קרבן תודה כמה הלכות חשובות לברכת הגומל, ולפי”ז אף בנד”ד במחללי שבתות רח”ל, דאינם רשאים לברך כל עוד לא שבו בתשובה ועומדים ברשעותם מאחר “וזבח רשעים תועבה” ובכלל מומר הוא מכיון שמחלל שבת בפרהסיא, וכשם שקרבן תודה לא היו רשאים לקבל ממנו וכדאי’ בסנהדרין (קיב: וברש”י ד”ה היו), וע”ע בחולין (ה. וברש”י ד”ה אלא). ה”ה בברכה זו שאינם מברכים. וע”ע בס’ חישוקי חמד (עבודה זרה סד:) בשם מרן הגריש”א זצ”ל. (ודווקא התם שכבר בירך פסק שעלתה לו הברכה, אבל לכתחילה נראה דיש למנוע אותו מלברך, אא”כ מקבל עליו מעתה לשוב בתשובה שלמה).
ב). ובספר חזו”ע – ברכות (עמ’ שעז) הביא בשם רבי עזריאל הילדסהיימר בתשובתו (חאו”ח סי’ כט) שהעלה, במי שניסה לאבד עצמו לדעת, על ידי שהפיל עצמו לים וניצל בנס, שאינו מברך הגומל, וטעמו ונימוקו, לפי שברכת הגומל נתקנה כהבאת קרבן תודה ועליו נאמר זבח רשעים תועבה. ואף שהרהמ”ח השיב על דבריו, היינו מטעם שאין לך דבר העומד בפני התשובה וזה ניחם על מעשיו ושב בתשובה. אבל בנד”ד כל עוד לא שב זה המברך בתשובה על מעשיו הרעים, אכתי הוא בגדר זבח רשעים תועבה. ומ”ש עוד, שאין למדים הלכה מפי מדרש. הנה מדברי האחרונים הנז’ לעיל (אות א’ וב’) מוכח שלא כדבריו. (ורמז לזה מרן הגרע”י שם בסוגריים).
ג). ובפרט היכא דהצלתם הגיעה ע”י מעשה איסור, כגון שניצלו מתאונה שארעה להם בשבת וכד’, שאין להניחם לברך, מאחר ואין זה מברך אלא מנאץ. וכיוצ”ב פסק בשו”ת מנחת אלעזר ח”ד (סימן מז) דאין לברך על מעשה שנעשה נגד רצון ה’ ונגד תורתו, ע”ש דפשיטא ליה הכי. גם בשו”ת ישכיל עבדי ובשו”ת צי”א כתבו, דאדם שניסה לאבד עצמו לדעת, אינו מברך הגומל, ועליו נאמר ובוצע בירך ניאץ ה’, שמזכיר עוונו בתוך קהל ועדה. והב”ד ופסק כמותם בחזו”ע (שם). איברא דיש לחלק, דהתם גוף הסכנה נעשה ע”י איסור וכיצד יברך, משא”כ בנסיעה בשבת, דיומא קא גרים אבל גוף הסכנה לא נעשה ע”י מעשה איסור, ודו”ק. מ”מ נראה דלא גרע ממ”ש בשו”ת הלק”ט (סי’ ס) שאין לברך ברכת שהחיינו על פרי מורכב, לפי שנעשה נגד רצון הבורא. וכן כתב שם (בסי’ רסה) דאין לברך ברכת “שככה לו בעולמו” על פרדה נאה, מטעם זה. ואע”ג דהגאון יעב”ץ (סי’ סג) חלק עליו, וכתב דאף על ממזר יכול לברך, אע”ג דאין לך הרכבה פסולה יוצר ממנו, והביא דבריו הביה”ל (סי’ רכה). מ”מ הרבה אחרונים תפסו כדברי הלק”ט, ומהם השדי חמד (ברכות סי’ ב’ או’ ז’), והבן איש חי (פרשת ראה או’ יא), וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ה (סי’ יט, כ). גם הגר”י זילברשטיין שליט”א בקונ’ “כנפי רוח” (פ”כ ס”ד) צידד בנד”ד, דלא יברכו הגומל, דלא גרע מהמברך ברכה אחרונה על אכילת ‘דבר אחר’.
