מספרהשאלה:
מי ששערות ראשו ארוכות האם מצווה עליו להסתפר בערב שבת דווקא, או העיקר שיגיע לשבת כשהוא מסופר ואפילו יקדים להסתפר כמה ימים קודם השבת?
תשובה:
מצווה לכתחילה להסתפר ולהתרחץ ביום שישי דווקא, ואם אינו יכול, יקדים התספורת והרחצה כמה שיותר קרוב לשבת.
מקורות:
א). לכאו’ נידון זה תליא בפלוגתת הראשונים בטעם דין רחיצה ותספורת בער”ש, דהר’ ירוחם (ריש נתיב יב) כתב, רחיצה וכל תיקונים שעושה לכבוד שבת, הוא מצווה משום ‘עונג שבת’. ע”כ. אבל הרמב”ם (פ”ל מהל’ שבת הלכה ב’) כתב, איזהו כבוד שבת שאמרו חכמים שמצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בער”ש מפני ‘כבוד השבת’. ונראה מדבריו, דדין הרחיצה בחמין היא משום דבמעשה זה שרוחץ גופו לכבוד שבת יש ‘יקרא דשבתא’ וכבוד השבת, ולפי”ז י”ל, דגם אם גופו נקי אכתי חל עליו חובת רחיצה משום דגוף ההתעסקות ברחיצה הוי כבוד השבת, דומיא להא דאי’ בשבת (קיט:) דאפילו יש לו כמה עבדים לשמשו יש לו להכין צרכי שבת בעצמו, מפני כבוד השבת, וכן מבואר בשו”ע (סי’ רנ), והיינו דלא סגי בזה שהאוכל מוכן לו לשבת, דבזה ע”י עבדיו נמי מהני, אלא דחלק מכבוד השבת היא פעולת ההתעסקות בהכנה לכבוד שבת, והכא נמי דכוותיה. אבל לפי”ד הר’ ירוחם, שהרחיצה אינה אלא כהכשר לשבת, כדי שיבוא מעונג לשבת שגופו נקי, נראה דאם רחץ גופו קודם לכן ונשאר נקי, שפיר דמי ואין צריך לחזור ולרחוץ, וה”ה בתספורת הראש והזקן.
ב). והמרדכי הובא בב”ח (סי’ רסג) כתב, דחפיפת הראש והגוף, היינו בער”ש ולא ביום חמישי, משום יקרא דשבתא, דבחמישי לאו יקרא דשבתא היא. וכ”כ המהרש”ל (בהגהותיו לטור סי’ רסג), מצווה להסתפר לכבוד שבת ויו”ט, ואפילו מצפרא דער”ש מינכרא מילתא דליקרא דשבתא קעביד, אבל ביום ה’ דשבתא לא הוי יקרא דשבתא. ואע”ג דגרסינן במרובה (ב”ק פב.) דמעשר תקנות שתיקן עזרא שמכבסין בגדים ביום ה’ בשבת לכבוד שבת, שאני התם דטרידי לכבס בער”ש, ותו, דאין לובשים אותם בער”ש. עכ”ל. ומוכח בפשטות מדבריהם דס”ל ג”כ כדעת הרמב”ם. וכ”כ המ”ב (סק”ה), דביום ה’ לא הוי יקרא דשבתא, אלא אם כן אי אפשר לו דאז כמה דמיקרב לשבתא עדיף טפי. וה”ה בתספורת, דאין מצווה לבוא מגולח ומסופר לשבת, אלא עצם הגילוח והתספורת, וכן פסק המ”ב (ס”ק ה’) שצריך להסתפר בער”ש אם אפשר.
ג). והנה כתב השו”ע (סימן רס סעיף א’) דפניו ידיו ורגליו ירחץ בחמין. והטור הוסיף, דגם כל גופו ירחץ בחמין. ומבואר דבמים קרים אינו בכלל יקרא דשבתא, ולפי”ז נראה דגם אם היה גופו נקי ורחוץ היטב בצונן, כגון, ששהה בער”ש בבריכה או בים, וכן אם שטף גופו במים צוננים ע”י סבון ושאר תחליפי רחצה (או פושרים עי’ בביה”ל ד”ה בחמין) ועתה גופו נקי, לא סגי בהכי. ומהטעם שנתבאר, דלא נאמר בהלכה זו רק שיבוא לשבת כשגופו נקי, אלא בעינן נמי את ההתעסקות ברחיצה, והיינו דווקא בחמין שזוהי רחיצה חשובה האמורה בכל מקום. וכעי”ז ראיתי בחיד”א בספרו ברכ”י (סי’ רסג או’ ב’), שכתב להקשות ע”ד הטור והרמ”א שכתבו, דמצוות רחיצה היא על כל גופו, מדוע א”כ רבי יהודה ב”ר אילעאי לא רחץ אלא פניו ידיו ורגליו ולא קיים מצוות רחיצת כל גופו. ותי’, דטבל קודם לכן בנהר או במקווה, ושוב קודם שבת, רחץ פי”ו בחמין. הרי דגם אם גופו נקי מהרחיצה, מ”מ יש מצווה בעצם הרחיצה ומשום יקרא דשבתא וזה אינו מקיים אלא בחמין. וע”ע בכף החיים (סי’ רס ס”ק יד) דגם לפי סודם של דברים, אינו מועיל אלא בער”ש דווקא. וע”ע בשו”ת אור לציון ח”ב (סי’ מז או’ ג’).