חז”ל [ספרי במדבר פיסקא קי”ב] אמרו על הפסוק (יחזקאל ל”ב, כ”ז) ותהי עוונתם על עצמותם זה המאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא.
וכתב בשו”ע (יו”ד סימן שמה סעי’ א – ב) המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו.
ואין מיתתו כפרתו וכמ”ש הגר”י ענגיל בספרו בית האוצר (מערכת א – י כלל פ”ו) דהמאבד עצמו לדעת אינו מתכפר במיתתו, שכמו שקרבן הבאה ע”י עבירה אינו מכפר לו, כמו כן כאן שמיתתו באה ע”י עבירה, שנטל הוא את נפשו, לא יכול להיות מיתתו כפרה לו. וכעין זה כתב במשך חכמה (סו”פ תולדות) בחומר המאבד עצמו לדעת, שהרי המיתה היא הכפרה הגדולה ביותר, כמבואר ביומא בסוגיא דד’ חלוקי כפרה, ואם הוא משתמש באמצעי כפרה זו לעבירה, שנוטל את נפשו בידו, אין לך עון גדול מזה.
