מאבד עצמו לדעת האם דבריו ככתובין וכמסורין כדין חולה שהולך למות?

שאלה:

כבוד הרב,

האם מי שאיבד עצמו לדעת, שציווה לפני מותו על חלוקת ממונו וכדומה, האם דבריו ככתובין וכמסורין דמו כמו בדין של חולה שציווה לפני מותו?

תשובה:

הדבר ספק. אם כי הדעת נוטה שאף במאבד עצמו לדעת הדין כמו בשכיב מרע ודבריו ככתובים וכמסורים. ולמעשה מאחר שהדבר לא יצא מידי ספק, אי אפשר להוציא מהיורשים שהם נקראים מוחזקים כמבואר בשו”ע חו”מ סימן רע”ח.

ויה”ר שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ויראנו השי”ת קץ הפלאות במהרה בימינו אכי”ר.

מקורות: 

הנה קיימא לן שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו (ב”ב קנו. גיטין יג.) ולכן אין צריך להקנות בשום אחד מדרכי ההקנאות, וכמבואר בשו”ע (חו”מ ס”י ר”נ), והיינו טעמא כדי שלא תיטרף עליו דעתו עליו שיראה שלא מקיימים את דבריו, כמבואר בגמרא (שם קנ”ו:) ובטור (שם), וכן דקדק הסמ”ע (שם סק”א). ויש לחקור האם מי שאיבד עצמו לדעת, שציווה לפני מותו, האם דבריו ככתובין וכמסורין דמו, שהרי דין זה לא נאמר דוקא בשכיב מרע, אלא בכל מצווה מחמת מיתה, שהרי אף היוצא בקולר דבריו ככתובין וכמסורין דמו, כמבואר בגמרא (גיטין ס”ה:) ובשו”ע (חו”מ ס”י ר”נ ס”ז), או שמא יש לומר שלא התחדש דין זה במאבד עצמו לדעת?

והנה לכאו’ נראה לתלות דין זה במחלוקת הראשונים, אם נאמר דין שכ”מ שדבריו ככתובין וכמסורין דמו רק בחולה מסוכן למות, או גם במפרש בים ויוצא בשיירא. דהנה לדעת הרי”ף (גיטין סה:) והרמב”ם (פ”ח מהל’ זכיה הלכה כ”ד) דין זה נאמר אף ביוצא בקולר ויוצא בשיירא שדינם בצוואתם כמצוה מחמת מיתה, כמו שמצינו שם בגמרא, שהיוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירא והמסוכן, שאמר כתבו גט לאשתי, אע”פ שלא אמר “תנו”, יכתבו ויתנו, שמתוך פחדו הוא טרוד ולכן לא אמר תנו, וביאר הרי”ף שהגמרא באה ללמד שכל אלו ארבעה הדברים הנ”ל שמנתה המשנה, דינם כדין שכיב מרע המצוה מחמת מיתה, שדבריו ככתובים וכמסורים דמו. וכן דעת הרמב”ן (גיטין עב: ד”ה הא). והר”ן (פרק התקבל לב. ד”ה אמר, ובפרק מי שמת קמו: ד”ה ולעניין). וכן פסק השו”ע (חו”מ סי’ ר”נ ס”ח).

אך הרא”ש (ב”ב פ”ט סי’ יח) כתב דלא מסתבר דברי הרי”ף במפרש ויוצא בשיירא, דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג, ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה, אבל מפרש ויוצא בשיירא הגם שלעניין גט מדמים אותו ליוצא בקולר, היינו לעניין בהלה שמחמת טרדת הדרך הם בהולים ואין דעתן מיושבת עליהם לגמור דבריהם ולומר תנו, ומבוהלים הם אפי’ יותר ממסוכן, אבל לעניין נתינת ממון לא דמו כלל, דיוצא בקולר ומסוכן כשנתנו כל ממונם ודאי מדעתם, שהם סבורים למות נתנו, אבל מפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור, ושכן דעת רבינו יונה. ובב”י (חו”מ סי’ ר”נ) הביא מרבינו ירוחם (נתיב כ”ד ס”ח ע”ג) שכן דעת התוספות, ושכן דעת הרשב”א (ב”ב קמו: ד”ה כתב), והד”מ (שם) כתב שכן נראה גם מדברי המרדכי בגיטין (מי שאחזו סי’ תכ”ד).

וא”כ מעתה י”ל שלדעת הרמב”ם והשו”ע שדברי שכ”מ ככתובין וכמסורין נאמרו אף במפרש בים וביוצא בשיירא, כ”ש שנאמר כן במאבד עצמו לדעת, שהוא מבוהל ומפוחד ממיתתו, אף שהוא גורם לכך, דהרי הוא אונס עצמו בכך, ויש חשש שאם לא ישמעו לדבריו תטרף דעתו עליו ויקרב את מיתתו, משא”כ לדעת הרא”ש וסיעתו שדין זה נאמר רק ביוצא בקולר ומסוכן ממש למות, י”ל דמאבד עצמו לדעת כיון שאינו חמור כיוצא בקולר וכמסוכן, לא נאמר בו דין זה. ואפשר שאף הרא”ש יודה במאבד עצמו לדעת, כיון שעומד הוא למות, ואינו דומה למפרש בים ויוצא בשיירא, וע”ע להלן.

והנה אף שדין זה שדברי שכ”מ ככתובין וכמסורין דמי, הוי תקנה דרבנן, ומסתבר שלא היו מתקנים בשביל מע”ל, מ”מ כיון שתיקנו לכל מסוכן, אף מע”ל כלול בתקנת דין זה, דכל שלא הוציאו מכלל דין זה, הרי הוא בכלל כל מי שמבוהל מפני איזה צד מיתה שבדבר, שדבריו ככתובין וכמסורין דמו.

וראיתי בקובץ בהמ”ד בית דוד (חלק חו”מ, עמ’ ש”פ) שכתב להסתפק דשמא מע”ל אינו מבוהל כ”כ, ולכן לא שייך בכלל דין זה. שו”ר שכיו”ב מבואר בשד”ח (ח”ה מע’ מ’ כלל רי”ט ד”ה ואם נאמר) דלא שייך שמא תטרף דעתו במע”ל, והאריך שגם מצוה לקיים דברי המת לא נאמר במע”ל[1]. ולכאו’ זה אינו, דאף מע”ל מבוהל, ועלול לקרב יותר את מיתתו כאשר יראה שלא שומעים לו, ואדרבה יתכן שאצלו החשש יותר מאשר מסוכן, ומשנה ערוכה בגיטין (סו.), מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי, כלומר ולא אמר “תנו”, ועלה לראש הגג ונפל ומת, אמר רשב”ג, אם מעצמו נפל הרי זה גט, אם הרוח דחתו אינו גט. וכן נפסק ברמב”ם (גירושין פ”ב הל’ י”ג) ובשו”ע (אבה”ע סי’ קמ”א סעיף י”ז) וז”ל, “בריא שאמר כתבו גט לאשתי, וכתבו ונתנו לה, והרג את עצמו מיד, כגון שהשליך את עצמו מהגג, או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר. ואם לא כתבוהו, כותבין ונותנין לה כה כל זמן שיש בו נשמה”. וביאר בהגהות מיימוניות, “דהוכיח סופו על תחילתו, שהיה דעתו כן, לכך היה בהול ולא גמר דבריו, כמו מסוכן ויוצא בקולר פרק התקבל”, הרי שמע”ל מבוהל הוא, ודינו כדין מסוכן ויוצא בקולר, ולכן נראה שאף הרא”ש וסיעתו יודו בזה.

והנה היה מקום להביא ראיה מפורשת, שדין שכ”מ שדבריו ככתובין וכמסורין, נאמר אף במאבד עצמו לדעת, שהרי בגמ’ ב”ב (קמ”ז.) רמי בר יחזקאל הביא ראיה לדין זה מהכתוב (שמואל ב’ י”ז כ”ג) “ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור וילך אל ביתו אל יריחו ויצו אל ביתו ויחנק”, והגמ’ דוחה שלא ציווה על נתינת ממון וכדומה, אלא צוואה בעלמא, שלא יהיו בניו במחלוקת ולא ימרדו במלכות בית דוד, ובעצרת אם היום נראה ברור זה סימן להצלחה בזריעת חיטים לאותה שנה, ולכן יזרעו בה. והרי אחיתופל לא היה חולה ומסוכן למות, אלא היה בכלל מע”ל שחנק עצמו, ובכל זאת הגמרא מדמהו לדין צוואת שכיב מרע, ומוכח לכאו’ שדין זה נוהג אף במע”ל. וכן השיבני הגאון רבי תומר זינר שליט”א חבר בית מדרשנו “ברכת אברהם”.

אלא שהגאון הריד”ך שליט”א חבר בית מדרשנו “ברכת אברהם” השיבני, שאין ראיה כלל מאחיתופל, כי מאחר שראה שלא נעשתה עצתו שייעץ לאבשלום להצליח במרדו נגד דוד, ובינתיים נודע הדבר לדוד, הלך אחיתופל וחנק עצמו ומת, שנתיירא שדוד ימיתהו, וא”כ הריהו ממש כדין מי שהיה יוצא בקולר וציווה, שדבריו ככתובין וכמסורין דמו וכנ”ל. והגם שלא מפורש בכתוב להדיא שאחיתופל ברח והמית עצמו כי התיירא מפני דוד, מ”מ כך פירשו כל הנושאי כלים. ותנא דמסייע ליה ממ”ש הר”ן בגיטין (שם) שאחיתופל היה כיוצא בקולר, ואף גרוע ממנו.

ברם ראיתי להגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א בספרו חשוקי חמד (ב”ב עמ’ תק”ל) שהעיד כי מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל הביא ראיה שאף במאבד עצמו לדעת יש דין שכ”מ שדבריו ככתובין וכמסורין, מהגמ’ ב”ב הנ”ל שרצתה ללמוד דין זה מאחיתופל, וכדברי הגאון רבי תומר זינר שליט”א כנ”ל. אשר על כן נראה לצדד שאין הדבר מוכרח שאחיתופל המית את עצמו דוקא משום שהתיירא שדוד ימיתהו, דאדרבה אם זה היה עיקר דאגתו היה בורח וכדומה, אלא המית עצמו מצער שראה שלא נעשתה עצתו, או כדברי המפרשים שלא רצה למות על ידי דוד המלך ויהיו נכסיו למלך, כדין הרוגי מלכות, וצ”ע. ותנא דמסייע לזה הוא החת”ס בחי’ לגיטין (כמובא להלן), שלמד כאמור, שהגמרא רצתה ללמוד דין מתנת שכ”מ מאחיתופל היינו במאבד עצמו לדעת כפשוטו, ולא בממית עצמו מפני שמתיירא מן המיתה דוקא, כיוצא בקולר.

והנה אף  שהחת”ס בתשו’ (סי’ נ”ו וסי’ ס’ וסי’ ס”ט) הביאו הפ”ת (אבה”ע סי’ י”ז ס”ק ק”א) כתב להשיג על דברי הנודע ביהודה (סי’ מ”ד) אודות עגונה שאבד בעלה ולא נודע להיכן הלך, שסופו הוכיח על תחילתו שרצה לאבד עצמו לדעת, וכתב דדברי שגיאה הם ישתקע הדבר ולא יאמר, וחלילה אפי’ לצרף סברא זו ולעשות ממנה סניף בעלמא להתיר אשת איש, דעביד איניש דגזים ולא עביד, כמו שמצינו בשבועות (מו.) דאמר רב נחמן, מי שנטל גרזן בידו ואמר הריני הולך לקצוץ דקל של פלוני, ומצאו לאותו הדקל קצוץ ומושלך לארץ, אין אומרים שודאי הוא קצצו, שעשוי אדם לומר שיעשה דבר גוזמא ושיגעון ואינו עושה. ועוד כתב החת”ס (סי’ ס”ט) אודות נעדר אחד  שמצאו בבית מלונו איגרת שכתב לאשתו ולקרוביו, שמחמת שהוא בעל חוב הוכרח לאבד את עצמו וליטול חייו מן העולם, וכתב ושנה ושילש שהולך לאבדון, שאין להביא מזה ראיה שבסופו של דבר איבד עצמו לדעת, דכיון שבחייו כתב כל זה, יש לומר שהגזים ובפועל לא הוציא את זממו, אלא ברח למקום אחר מפני נושיו. ויש קצת לחזק דברי החת”ס ממה שמצינו בשו”ע (יור”ד סי’ שמ”ה ס”א וס”ב) אודות מאבד עצמו לדעת שאין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין, וכגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. ודקדק שם הש”ך מדברי הב”ח בשם המהרש”ל דדוקא שראוהו עולה, דעל דיבורו לבד אין סומכין. והיינו כדברי החת”ס שאין מתחשבים במה שכתב ואמר שהולך לאבד עצמו לדעת, דאדם מגזים בדיבורו ואינו עושה מעשה.

וא”כ הוא הדין בנידו”ד לא יהיה למע”ל דין של מסוכן ושכ”מ, כי עביד איניש דגזים ולא עביד, וא”כ באותה שעה שציווה יש לו דין בריא, זה אינו לפענ”ד דשאני בנידו”ד שידוע לנו בבירור בעדים שאיבד עצמו לדעת ומת, הרי סופו הוכיח על תחילתו, שהיה מבוהל כמו מסוכן ויוצא בקולר. זאת ועוד בשו”ת יהודה יעלה (ח”ב אבה”ע סי’ ט) מצדד כדברי הנודע ביהודה. ומעתה בנידו”ד שסופו הוכיח על תחילתו, י”ל כאמור. ועיין עוד בהערה שאף לעניין מע”ל פעמים שייך לומר גזים ועביד, וא”כ יהיה דינו כדין שכ”מ[2]. וע”ע בסמוך.

ואדרבה הנה מצינו להחת”ס בחי’ לגיטין (סה:) שאחרי שכתב דאמרינן עביד איניש דגזים ולא עביד לעניין מע”ל, חקר להדיא אם בכל זאת יש דין שכ”מ במאבד עצמו לדעת שדבריו ככתובים וכמסורין דמו, וז”ל: “אבל הא קמבעי’ לי לעניין דברי שכ”מ ומתנתו ככתובים וכמסורין, אי נימא גם הוא בכלל דברי ר”ה מתנתו כגטו, או נימא הא טעמא משום שלא תיטרף דעתו והכא תיטרף ותיטרף ולא יאבד עצמו, ומהיכי תיתי לעשות תקנה למאבדין עצמן לדעת, והא דאחיתופל במס’ ב”ב קמ”ז ע”א דמייתי ר”ן בשמעתין היינו להס”ד דהתם דמתנת שכ”מ דאורייתא, אבל למסקנא דהוא מדרבנן משום שלא תיטרף דעתו, לא ילפינן מאחיתופל, והתם לא בחילוק נכסיו על פיו בלי קנין מיירי, אלא שהקנה לכל א’ כדינו”, וסיים החת”ס שהדבר צ”ע לדינא.

והנה מה שטען החת”ס, מהיכי תיתי לעשות תקנה למאבדין עצמן לדעת, כבר השבנו על זה לעיל, שלא הוצרכו חז”ל לתקן מתנת שכ”מ במע”ל, אלא כל המסוכנים בכלל התקנה דמעיקרא, שתיקנו בצורה כללית לכל מי שמצווה דבר בעת מותו. ומה שכתב עוד החת”ס שלמסקנא דין מתנת שכ”מ לא נלמד מאחיתופל, אלא הוי מדרבנן, ולכן לא יהיה דין מתנת שכ”מ במע”ל, יש להשיב על זה בתרתי, חדא דמ”מ אף שלמסקנא אין הדין נלמד מאחיתופל, מ”מ כל המסוכנים בכלל התקנה וכאמור, זאת ועוד הלא שיטת התוספות שם (ב”ב קמז.) שאף בהו”א שהגמרא רצתה ללמוד מאחיתופל, לאו מן התורה דוקא קאמר, דהא רב נחמן גופיה אית ליה לקמן דאינה כשל תורה ועשאוה כשל תורה, אלא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר. הרי שאף להו”א שדין מתנת שכ”מ מדרבנן, בכל זאת סברה הגמרא שדין זה יהיה אף במע”ל, אף לדברי החת”ס. ומה שטען החת”ס בתחילת דבריו, דכיון דטעמא הוא משום שלא תיטרף דעתו, והכא אדרבה תיטרף ותיטרף ולא יאבד עצמו, סברא זו באמת צ”ע רב, אולם לפענ”ד יתכן שאותם שמע”ל, כיון שעושים כן מפני מרירות הנפש, אדרבה הם יותר קרובים למיתה אם לא ישמעו להם למה שמצווים, מאשר אם ישמעו להם, וצ”ע.

והנה לעניין מעשה, כבר התריעו הפוסקים שבשביל להחליט שהמת איבד עצמו לדעת, צריך בזה פרטים רבים, ועדות ברורה, כי בד”כ לא תולים לומר כן, וא”כ אין הדבר מוכרח שיש לצוואתו דין מתנת שכ”מ, מה גם שאף אם איבד עצמו לדעת, רק אם שציווה סמוך למותו, יש מקום לומר שדינו בזה כמתנת שכ”מ, אבל לא במה שציווה זמן מה לפני כן, כגון כמה שעות ויותר, שאף שהיה בדעתו לע”ל אין הדבר ברור בדעתו, ופעמים הרבה חוזר בו, ובהחלטתו הסופית עושה כן מיד וסמוך, ה’ יצילנו וישמור כל ישראל מכל דבר רע, ישמיענו בשורות טובות ויראנו קץ הפלאות במהרה בימינו אכי”ר.

[1] והנה כתב שם השד”ח בפשיטות שכיון שהוא מאע”ל הרי הוא רשע, ואין חיוב לכבד אב רשע, ולכן לא שייך לומר בזה מצוה לקיים דברי המת, והתקשה ממה שהביאו ראיה מאחיתופל, ותירוצו אינו מובן, ולפענ”ד נראה שיש לכאו’ במע”ל דין שכ”מ שדבריו ככתובין וכמסורין, יש לדחות דשאני אחיתופל שאינו מדין מצוה לקיים דברי המת, אלא מדין דברי שכ”מ שדבריו ככתובין, אבל לדבריו של השד”ח שאף דין זה לא נאמר במע”ל צ”ע מאחיתופל. זאת ועוד מה שכתב בפשיטות שאין חיוב לכבד אב רשע, הרי הדבר שנוי במחלוקת הראשונים, כי אכן לדעת רש”י בסנהדרין (מז.) והטור (יו”ד סי’ רמ”ו) והמרדכי (פ’ כיצד), והגהות מימוני (פ”ו דהל’ ממרים), אין חיוב לכבד אביו רשע, אך רבינו הרמב”ם (פ”ו מהלכות ממרים הלכה י”א) כתב, כיבוד אב ואם ומוראם מצוה גדולה היא, ואפילו אם היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. וכן פסק השו”ע (יו”ד סי’ ר”מ סעיף י”ח) כדברי הרמב”ם. והרמ”א כתב וי”א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע אא”כ עשה תשובה.

[2] דהנה לכאו’ יש להקשות מכאן על מה שדן מרנא ורבנא מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בשו”ת יביע אומר (ח”י אבה”ע סי’ כ’) אודות יהודי אחד מהארץ שגרם תאונה קטלנית על ידי משאית, ונהרגה משפחה שלימה על ידו, וברח מהארץ ונמלט לארה”ב, ושם נשא אשה מתושבי ארה”ב בנישואין אזרחיים, ואחרי שנתעברה ממנו, והיתה כרסה בין שיניה התחתנו, ולפני שהאשה ילדה את בתה, נמסר הבעל ע”י שלטונות ארה”ב לממשלת ישראל, ונשפט למאסר של כמה שנים. ואשתו נסעה אליו מארה”ב לבקרו בכלא. וכאשר נשתחרר מכלאו ביקש לנסוע לארה”ב לחיות עם אשתו, אך שלטונות ארה”ב סירבו לאשר את כניסתו לארה”ב בגלל עברו המפוקפק. למרות זאת הבעל ניסה בכמה דרכים לחזור לארה”ב, ולא הצליח להיכנס באופן חוקי. ובהיותו אובד עצות נסע לקנדה בעיר טורונטו, והודיע לאשתו שבדעתו לבא לארה”ב דרך מפלי הניאגרה שהם בגבול שבין קנדה לארה”ב, בתקוה שמשם יוכל להגיע לארה”ב, והאשה ניסתה למנוע אותו מכך, ביודעה שהמעבר דרך המפלים מסוכן מאד, והנהר שם גועש ורועש מאד, כי המים נופלים מגובה רב בכח עצום. ובכל זאת היה איתן בדעתו לפעול באופן זה, כדי לפגוש את משפחתו. יום אחד צלצל בטלפון לאשתו ואמר לה שמצא מקום בנהר שאינו גועש כל כך, ומשם הוא ישוט ויבא לארה”ב. אשתו הפצירה בו שלא יסכן את עצמו, אך ללא הועיל, והוא בשלו, ושוב לפני שעשה מעשה חזר וטלפן לאשתו ואמר לה, בקרוב נתראה פנים אל פנים בניו-יורק. ולאחר שלא הגיע, נסעה האשה לשם עם המשטרה ויבקשו ולא מצאוהו, ופרסמה בעיתונים את דבר המקרה, ואין קול ואין עונה. וכן שאלו משלטונות ישראל אולי חזר לארץ, והשיבו בשלילה, ואין שום אות וסימן כל שהוא לקיומו, ומאז נעלם, ועקבותיו לא נודעו. ודעת חוקרי המשטרה שכנראה האיש ניסה לבצע מחשבתו אשר זמם, וטבע בנהר הגועש ההוא, ושאם באמת קפץ למים אין ספק שלא היה יכול להישאר בחיים בגלל חוזק המים. ואין שום סברא שברח משם. כי אין סיבה לכך, בהיותו חי בשלום עם אשתו.

והסכים ביבי”א להתירה מכח ספק ספיקא, שמא אין כאן קידושין כלל, מאחר וקידושיה היו מפוקפקים, שמסדר הקידושין היה עם הארץ גמור, ובעת הקידושין לא ייחד עדים כשרים, וגם בין הקהל לא נראה עד כשר שיכול היה לראות מעשה נתינת הטבעת, ולשמוע אמירת הרי את מקודשת לי. ושמא הבעל נטבע ומת, כי מכל המעשה נראה, שהאיש ביצע מחשבתו לקפוץ למים הסוערים, כי עד השעה האחרונה הודיע בטלפון לאשתו שבקרוב יתראה אתה פנים אל פנים, על ידי בואו דרך מפלי המים ששם הגבול בין קנדה לארה”ב, וכנראה נטבע במים הסוערים. ורחוק לומר שברגע האחרון נרתע לאחוריו, שאם כן היה מודיע לאשתו דרך הטלפון, כיון שעמד איתה בקשר, וגם האשה אומרת כן. והוי כמו שאמרו בכתובות (כב:) באומרת ברי לי, ופירש רש”י, ברי לי שאילו היה חי היה בא, ואין ליבי נוקפי. (וכן בכתובות סב:). וצירף גם סברת התרומת הדשן (פסקים סי’ קל”ט) שבימינו אילו היה חי אפי’ בריחוק מאתים או שלוש מאות פרסה היה נודע ונשמע קולו, ונתבארו דבריו להלן בארוכה. וכן הסכים לכל הדברים הללו אודות מעשה זה, הגאון הגדול המפורסם מוהר”ר שלום משאש זצ”ל בתשובותיו שמש ומגן (ח”ד אבה”ע סי’ ע”ז).

וקשה שכל ההחלטה שהאיש קפץ לתוך מפלי הניאגרה, זה מכח הוכיח תחילתו על סופו, לפי שאמר פעם פעמיים ושלוש שהוא הולך לקפוץ, וכן התקשר בהיותו סמוך למפלים שם, וצ”ע שהרי החת”ס כתב שאין לומר הוכיח תחילתו על סופו, שהאדם עשוי להגזים בדיבורו, ודחה דברי הנודע ביהודה בזה מכל וכל?

וחשבתי ליישב בס”ד דשמא יש לחלק בין אם מגזים בדבריו שיעשה דבר איסור, בזה אמרינן עביד איניש דגזים ולא עביד, כי תולים להחזיקו בכשרות שלא יעשה לבסוף את אשר זמם, ולא סומכים על אומדנא, אבל בדבר שאינו איסור, אע”פ שהוא גוזמא, אם יש אומדנא דעביד, שפיר אמרינן דגזים ועביד. ואשר על כן אע”פ שהקפיצה למפלי הניאגרה בודאי הוא דבר איסור, שמכניס עצמו לסכנה, מכל מקום פשוט הדבר שאין הדבר נראה איסור לרוב המון העם, ובייחוד למי שמשתוקק ומבקש ללכת אל ארץ מולדת אשתו ובתו, ואין לו דרך אחרת, ומרוב סבלו ולהיטותו בטוח בעצמו שלא יאונה לו כל אוון,  הגם שלאמיתו של דבר הדבר אסור ללא ספק. מה גם שבתחילת התשובה ביבי”א ציין שאותו אחד לא היה שומר תורה ומצוות, וממילא י”ל דבכה”ג גזים ועביד, דחשוד הוא להכניס עצמו לסכנה. וכיו”ב מצינו להפוסקים שכתבו שמי שהוא חשוד לאותו איסור, הרי הוא גזים ועביד, וכן כתבו התוספות (שבועות מו.) בשם הרוקח דדוקא בסתם אדם אמרינן גזים ולא עביד, אבל במוחזק לכך לא.

מיהו צ”ע לדינא אם באמת נכון הוא החילוק בין דבר איסור לדבר שאינו איסור, ולכאו’ יש להוכיח להיפך מלשון רש”י בשבועות (מו.) שפירש “אומר לעשות דבר גוזמא ושגעון ואינו עושה”, משמע שהכוונה לכל דבר שיגעון, ולא דקדק רש”י לומר “אומר לעשות דבר איסור”.

אולם נראה שאין זה מוכרח בכוונת רש”י, ולעולם ר”ל לדבר גוזמא ושיגעון של איסור, וכן יש להביא ראיה ממה שכתב בכנסת הגדולה (חו”מ סי’ ר”ה ס”ק כ”ט) מהפוסקים בדין עביד איניש דגזים ולא עביד, שאין חילוק בין איסור קל לאיסור חמור, מהמהרי”ק (שורש קפ”ו) והרשד”ם (יור”ד סי’ ק”ב וחו”מ סי’ של”ד). ומוכח שדוקא לעניין איסור נאמר הכלל דגזים איניש ולא עביד, אבל בדבר שאינו איסור כלל אה”נ גזים ועביד, שאל”כ הו”ל למימר דבכל גוונא אף בדבר קל שאינו איסור נאמר הכלל עביד איניש דגזים ולא עביד. ומצאתי בספר תורת אש (ח”ג, קנינים סי’ ה’) שהביא בזה דברים מפורשים משו”ת פרח מטה אהרן (ח”א סי’ י”ח) שכתב כן להדיא, וזה לשונו: “דלא אמרינן בשום דוכתא דגזים איניש ולא עביד אלא כשיש איסור בדבר כההיא דמהר”ם דהוי איסור בהריגה, ואפילו ההיא דנקיט נרגא בידיה אמרינן דלא עביד דודאי לא יזיק ממון חבירו לקצוץ אילן שטוען פירות וכו’, וחילוק זה נראה לי אמת ויציב והמהרי”ק עצמו יוכיח על זה שהוכרח לעשות איסור זה של מוסר בידי ערכאות או הולך לפניהם לדין איסור חמור והאריך בזה, ואף שכתב שאין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל, מכל מקום יראה מדבריו בפירוש דמילתא דאיסור בעינן כדי לומר דגזים ולא עביד, אבל כשאין איסור לא אמרינן”. והביא עוד שכן כתב בשו”ת תורת חסד (פרחיה, סי’ תי”ט), דגיזום לא הוי אונס אלא היכא דגזים במידי דאיסורא, שאז גזים ולא עביד, וכן באומר אלך ואקצוץ דקל של פלוני דהוי איסור.

ודע כי לאור האמור נראה לחזק דברי הנודע ביהודה גבי תחילתו הוכיח על סופו במאבד עצמו לדעת, באופן שאיבד עצמו לדעת מחמת צער וייסורין, די”ל דסבר לתומו מתוך דוחקו וצערו שאין בדבר איסור, ועל כן בזה שפיר יש לומר דגזים ועביד כיון שאין הדבר נראה לו לאיסור. וממילא שפיר יש לצרף סברא זו להתיר העגונה.

צא ולמד ממה שכתב הגאון רבי חיים פלאג’י זצ”ל בשו”ת חיים ביד (סי’ ק”י) אודות מעשה שבא לידו באחד ששקע בחובות והיה שרוי ביגון ואנחה ומרוב דחיקת הבעלי חובות שתה מים עזים שהיו לפניו ונסתכן, והורה שאע”פ שקי”ל כדעת הרמב”ם (הל’ אבל פ”א הי”א) שאין מתאבלין על מאבד עצמו לדעת, מכל מקום כל שעשאו מחמת דוחקו ויגון ואנחה אינו נקרא מאבד עצמו לדעת, וכתב שהן הם דברי הרא”ש ז”ל בתשו’ בשמים ראש (סי’ שמ”ה) שכ’ בזה”ל: “אשר שאלתני באחד חסר לחם וחשוף שהלך בפני שנים ואמר מאסתי בחיי ואיבד עצמו, חלילה לדון את האיש הזה לרעה וכבר אמרו במ”ר עה”פ ‘אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש’ יכול כשאול בן קיש, ת”ל ‘אך’ ושאול היה רק מתיירא פן יתעללו בו. וכל שעשה מריבוי צרותיו דאגות וייסורים או עוני גמור אין כאן מיחוש”.

אמנם החת”ס אכן אין לו סברא זאת שהדבר לא נראה לאנשים איסור, שהרי לא הביאה בתור לימוד זכות על מאע”ל בתשובתו בזה (ח”ב יור”ד סי’ שכ”ו), אלא אסר להתאבל עליהם בכל גוונא, ואדרבה כתב שם שבלי ספק הוא עוון פלילי אחד מג’ החמורות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים וכל העוברים אפילו מתו ברשעותם מ”מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו, והביא ראיה מרבי חנניה בן תרדיון (פ”ק דע”ז) שאע”פ שהיה מיצר מאד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העוה”ב, מכל מקום הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש, ואמר מוטב יטלנה מי שנתנה ואל ישלוט הוא בעצמו, ומזה הסיק שס’ בשמים רא”ש (סי’ שמ”ה) מזוייף, שהביא תשובת הרא”ש שהדבר מותר, דאדרבה מוכח שאפי’ המיצר ביותר רוצח הוא ומת ברשעו.

אך בשו”ת יביע אומר (ח”ב יו”ד סי’ כ”ד) נקט כן והאריך שהרבה פוסקים סוברים כן, והביא שכן דעת הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל בשו”ת האלף לך שלמה (חיו”ד סי’ שא) שכיון שאיבד עצמו לדעת מחמת שדחקו בו בעלי חובות, ואחז”ל כל מי שיש עליו נושים הרבה נחשב כנידון באש ובמים, שנא’ הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים, א”כ זה גרע ממיתה ונחשב כב’ מיתות. וגם בזה”ז מי שאין לו לשלם מושיבין אותו במאסר. וכבר אחז”ל דשבי קשה מכולם. וא”כ זה דומה למה שכתב השו”ע (סי’ שמ”ה ס”ג) שמי שהוא אנוס כשאול המלך אינו חשוב מאע”ל. ושכן כתב בשו”ת מהרש”ם (ח”ו סי’ מ”ט) ועוד פוסקים, שכל שעושה כן מחמת יסורין אינו בכלל מאע”ל. ודחה ראית החת”ס מר”ח בן תרדיון, די”ל דממידת חסידות עבד כן, א”נ משום דאה”נ דלכתחילה אסור לאע”ל משום ייסורין, מיהו בדיעבד הואיל ולאו כו”ע דיני גמירי מתאבלין עליו.

ועוד יש ליישב מה שהחליט ביבי”א הוכיח תחילתו על סופו גבי אותו אחד שביקש להפיל עצמו במפלי הניאגרה, דלא דמי לכל עביד איניש דגזים ולא עביד שלא התחיל במעשה, וכן בתשו’ החת”ס גבי מי שאמר וכתב שהולך לאע”ל, דבזה דוקא אמרינן עביד איניש דגזים ולא עביד, לפי שעדיין לא התחיל במעשה, משא”כ בעובדא דמפלי הניאגרה שהתחיל במעשה, בכך שנסע לקנדה בעיר טורונטו, שהרי התקשר משם וסיפר שהגיע לשם, ואז היה נאמן לומר כן, וכיו”ב הסתמך בתשו’ (ח”י סי’ ח”י) אודות עגונה שבעלה התקשר מבניני התאומים בעת נפילתם לאחר התנגשות המטוס בבניין, ואמר לה שהוא לכוד בבניין והתירה, משום דשיחת הטלפון הוי עדות ודמי להעידו שנפל לכבשן שמותרת, והביא שם עוד כמה צירופים להתירה. וכיו”ב מצינו להחת”ס גופיה (ח”ג אבה”ע א’ סי’ ס”ט) שביאר אודות מה שאמרו בחולין (לט:) באומר כתבו גט ואח”כ נפל לפנינו מן הגג, אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ותחילתו על סופו של עצמו, פי’ שהוא עצמו אמר כתבו גט והוא עצמו נפל ומת, אם כן שני המעשים שעשה הוא בעצמו מוכיחים זה על זה אבל אם אמר כתבו גט, ואח”כ נמצא א’ מת ולא ידענו שזה הוא, לא נאמר הוכיח תחילתו שאמר כתבו מוכיח על סופו של זה שנמצא מת ונאמר זה הוא.