האם על פי דין תורה ניתן לחייב פיצויים על עוגמת נפש?

שאלה:

כבוד הרב,

המתנתנו אני וכל משפחתי שעתיים לאוטובוס, כדי לנסוע לחתונה משפחתית מחוץ לעיר, האוטובוס הגיע באיחור רב, בניגוד לחובתם ולפרסומים השונים, ונגרם לנו עוגמת נפש גדולה מאד, שאי אפשר לשער ולתאר על גבי הכתב. והנה ידוע כי חברת האוטובוס יש לה את הזכות הבלעדית לתת שירות נסיעות אחרי שקנו זכות זו מהמדינה, האם על פי ההלכה אנו רשאים לתבוע פיצויים בעקבות העוגמת נפש שנגרמה לנו?

תשובה:

על פי דין תוה”ק אין מושג בהלכה של חיוב פיצויים בעד עוגמת נפש.

ודע כי בניגוד לערכאות שמחייבים טבין ותקילין על עוגמת נפש. בבתי הדין לא דנים תביעות פיצויים על עוגמת נפש, ולא מתייחסים לזה כלל כדבר שיש לו שורש בהלכה. מהטעם שלא מצינו בגמרא חיוב כזה, אלא רק ד’ דברים של נזק צער ריפוי שבת ובושת, (ב”ק פג:). ולא מצינו חיוב כזה של תשלום ממון, מחמת עוגמת נפש. וידידנו הדיין המפורסם הגאון רבי זבדיה כהן שליט”א השיבני הטעם בזה משום דהוי גרמא.

ויש להוסיף עוד, שעוגמת נפש קלה יותר מגרמא, כי האדם מביא על עצמו את העוגמת נפש במה שמצטער ולוקח הדבר לליבו ואינו מקבל באהבה, בבחינת “לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד”, (ברכות ס:). וכדרך שאמרו בגמרא (ב”ק צא.) שהתוקע על יד אוזן חבירו, ונבהל ונעשה חרש, פטור לשלם לו, משום שהוא הבהיל את עצמו, שהיה לו שלא להיבהל, והרי הוא חייב רק בדיני שמים, ורק אם אחז אותו בידו והבהילו חייב בדיני אדם.

מקורות:

ענף א’ – יבואר שלא שייך לחייב את חברות האוטובוס תשלומי נזק והפסד בגין איחור הגעת האוטובוס

תחילה וראש יש לבאר לעניין נזק והפסד ממון שנגרם מחמת עיכוב הגעת האוטובוס, כגון שמחמת כן איחר לעבודתו וכדו’, שודאי חברת הנסיעות פטורה מדיני אדם כדין כל גרמא, ובודאי לא גרע מאדם שסגר חבירו בחדר ועל ידי כך הפסידו ממלאכתו, דהנה בב”ק (פה:) איתא שיש חיוב שבת, מה שמבטל חבירו ממלאכתו, אף שלא במקום נזק, שלא הזיקו בגופו, כגון דהדקיה באינדרונא ובטליה, כלומר שסגרו בחדר ועל ידי כך ביטלו ממלאכתו, וכתב הרא”ש שם דהיינו דוקא אם תפסו בידו והכניסו לחדר וסגרו חייב, אבל אם כבר היה יושב בחדר וסגרו פטור, דהוי גרמא בניזקין ופטור, וכן נפסק בשו”ע (חו”מ סי’ ת”כ סעיף י”א): “הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו אינו נותן לו אלא שבת בלבד, אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם”. ומבואר שדוקא אם אדם גרם לחבירו נזק בידיים ממש, שתפסו והכניסו וסגרו חייב, אבל אם כבר היה בחדר וסגר עליו, הרי זה גרמא ופטור. ואם כן נסיעה שהתעכבה וכתוצאה מכך נגרם לממתין נזק ממון שאיחר לעבודתו וכדו’, בודאי לא גרע זה מהיה כבר בחדר וסגרו, שפטור. והסמ”ע (שם, ס”ק י”א) הביא מה שפסק עוד הרמ”א בכיוצא בזה (סי’ שס”ג סעיף ו’) שאם גזל מחבירו חצר העומדת לשכירות, ולא דר בה, אלא שלא הניח שיכנסו בה, פטור מלשלם דמי השכירות, דהוי גרמא כאותו דין שאם סגר חבירו בחדר פטור. ומ”מ פשוט שיש חיוב בדיני שמים על חברת הנסיעות, על כל הנזקים הנגרמים מחמת עיכוב נתינת השירות שנתחייבו ומחוייבים ליתן כדת וכדין, כי אע”פ שגרמא בניזקין פטור, היינו דווקא בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב.

ענף ב’

יבואר שאם שכר מונית, יש חיוב על חברת האוטובוס לשלם דמי המונית עד כפל ממה שהיה משלם לאוטובוס

הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט”א בספרו חשוקי חמד (ב”מ עה:) מבאר שכיון שחברת האוטובוסים קיבלה אישור מהשלטונות להפעילם, ולקחת את כל האנשים הממתינים בתחנות, והיא אינה מרשה לחברות אחרות לאסוף נוסעים, הרי היא כאילו שכורה ביד כל האנשים, ויש לה דין פועל, שחייבת לספק להם את השירות כמו שהתחייבה.

והוסיף לחקור אם יש להם דין קבלן שאינו יכול לחזור בו באמצע היום, או דין פועל שיכול לחזור בו באמצע היום, (שו”ע חו”מ סי’ של”ג ס”ג). וכתב לחדש שיש להם דין קבלן כיון שאין לה זמן קצוב מתי לגמור את עבודתה, אלא שיעשו את עבודתם כדבעי.

ועוד כתב שאף אם יש להם דין פועל, מ”מ כתב החכמת שלמה (שם) שפועל יכול לחזור בו באמצע היום, דווקא אם לא הולך לעבוד במקום אחר, וממילא חברות האוטובוס שממשיכים לעבוד, ודאי לא יכולים לטעון טענת פועל, שחזרו בהם באמצע היום.

וביאר עוד שאינם יכולים לטעון שחזרו מעבודתם באמצע היום, לפי שקי”ל בשו”ע (שם, סעיף ה’) שפועל יכול לחזור בו דווקא בדבר שאינו אבד, אבל בדבר האבד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו. וכמבואר בגמרא ב”מ (עה:) וכתב הריטב”א שדבר האבד הוי בשני אופנים, או שיש בו אבידת ממון ממש כמו להעלות פשתנו מן המשרה, או כשיש הפסד רצונו שלא נעשית כוונתו, ומתאחרין מעשיו, כגון ששכר פועל להביא לו חלילין למת או לכלה, שבשניהם שוכר עליהם או מטען.

אמר המחבר, דבלא”ה חברת האוטובוס לא יכולה לטעון שחזרה בה מעבודתה באמצע היום, חדא דזה שקר גמור שהרי בפועל לא חזרה בה מעבודתה, ולא נתנה שום הוראה לנהגים שלא להמשיך בהסעת האנשים, ועוד דודאי אינה עושה כן, כי מחוייבת להפעיל את שירותיה הן מחמת התחייבותה לשלטון שלא תפסיק עבודתה באמצע היום, שבעד כן קיבלה את הזכות הבלעדית ליתן את השירות, והן מצד שמקבלת תקציב מאת השלטון, ולעולם אינה חוזרת בה באמצע היום, אלא שבפועל אינה נותנת את השירות הראוי, והרי זה דומה לפועל שלא חזר בו באמצע היום, ולא עשה את עבודתו, שודאי שוכר עליו.

והנה השו”ע (שם, ס”ו) כותב: שוכר עליהם פועלים וגומרין מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים, עד כדי שכרן של ראשונים. ואם היה להם ממון תחת ידו, שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים או חמשים זוז בכל יום לכל פועל, אף על פי ששכר הפועל בשלושה או ארבעה.

והסמ”ע (ס”ק כ”ה) והש”ך (ס”ק ל”ב) כתבו שמרוב הראשונים משמע שיכול גם לשכור עליהם עד כפל משכרן, ולמשל אם נסיעה באוטובוס היתה עולה 25 ₪, יכול לשכור מונית עד 50 ₪, ומחצית חיוב תשלום זה חל על חברת האוטובוס, [כמבואר בסמ”ע ובש”ך שנוטל מהשכירים בנוסף למה שקצץ להם כנגד מה שקצץ להם]. אך לדעת החזו”א (ב”ק סי’ כ”ג ס”ק כ”ד) בלא הפסד ממון אינו יכול לשכור עליהם יותר מכדי שכרן.

וסיים בחשוקי חמד שעל כן לדעת הסמ”ע והש”ך חברת האוטובוס חייבת לשלם את דמי המונית, עד כפל ממה שהיה צריך לשלם לה, ולדעת החזו”א אי אפשר לחייב את חברת האוטובוס באופן זה.

ועכ”פ אף שלדעת החזו”א הדבר אינו ברור, מ”מ יצא הדבר מידי ספק אחרי שכבר כתבו כן הסמ”ע והש”ך שכן נראה מדברי רוב הראשונים, ועוד שהרי הריטב”א כתב כן בפירוש, נמצא שרשאי לתבוע דמי שכר המונית, כפל משכר האוטובוס, ועוד רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, שאף אם אינו תובע את חברת האוטובוס, מ”מ פעמים רבות שנמצא בעל כורחו מוחזק בממון של חברת האוטובוס, כמו שמצוי הרבה פעמים שעולים לאוטובוס ואי אפשר לגשת לנהג לשלם מרוב עומס, או באופן שכבר עבר ולא שילם, דבאופנים אלו אחרי שירד מהאוטובוס הרי זה חשיב כמוחזק בממון של בעלי האוטובוס, ואינו מחוייב לשלם כשיעור דמי שכר המונית, וכאמור.

ענף ג’ – בעניין לתבוע את חברות הנסיעות בערכאות

בספר חשוקי חמד (ב”מ עה: עמ’ ש”כ) כתב לחקור אם מותר לתבוע חברת אוטובוס בערכאות, כאשר ברור הדבר שלא יבואו לפני דין תורה, והביא מה שכתב השו”ע (חו”מ סי’ כ”ו ס”ב) שאם היתה יד עכו”ם תקיפה ובעל דין אלם, ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחילה, ואם לא רצה לבוא נוטל רשות מב”ד ומציל בדיני עכו”ם על ממונו. אולם בכסף הקדשים (סימן כ”ו) כתב שאם בודאי לא יבואו לדון בפני ב”ד מותר ללכת לערכאות גם ללא רשות מפורשת. ולפי זה העלה שמותר לתבוע בערכאות את חברת האוטובוסים, שהרי ברור וידוע שלא יבוא להדיין בפני דין תורה. אך הוסיף שבודאי מן הראוי שבכל זאת יתבעם תחילה בב”ד, ויתקדש שם שמים על ידי זה, ורק אח”כ כשלא יבואו לפני ב”ד יתבעם בערכאות. וכן פסק אב”ד ירושלים הגאון רבי ברוך שרגא שליט”א בתשובותיו (חו”מ סי’ ג’).

ברם לכאו’ יש לדקדק שמדברי השו”ע משמע שבכל אופן חייב לתבוע תחילה בב”ד, אף את איש אלם שיודע שאי אפשר להוציא ממנו ממון בדין תורה, וכן מבואר להדיא בבית יוסף (שם)  ממה שהביא מספר התרומות (שער ס”ב ח”א סי’ ג’) שכתב: “ואפילו אם היה אלם ולא רצה לבוא לבית דין, אסור להביאו לדייני גוים. אלא לאחר סירובו, בית דין של ישראל כותבין אדרכתא על נכסיו, ואם הוצרך לכך יבוא לפני גוים והם מכריחין אותו למה שדנו לו דייני ישראל, דכי האי גוונא ליכא משום לפניהם ולא לפני גוים כדאמרינן (גיטין פח:) בעישוי דגט, אבל אם היה אנס או אלם ובית דין של ישראל מתייראים ממנו מלכתוב עליו אדרכתא, זה בכלל רשעי ישראל הוא ומתרעם ממנו ואינו חושש וכן פסק הרמב”ם ז”ל בסוף הלכות סנהדרין (שם) וז”ל היתה יד גוים תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדיני ישראל יתבענו לדיני ישראל תחלה ואם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל מבעל דינו”. ומבואר מכל זה שאף אם ברור הדבר שלא יבוא לדין תורה, מ”מ יש חיוב תחילה לתבוע בד”ת, אם הדיינים לא יראים ממנו. וראה עוד בזה בספר סדר הדין עמוד ת”ס שחייב לקבל הסכמת ב”ד כדי לתבוע בערכאות, וזה ממש כמו שתובעו תחילה בב”ד, אך ראה בעמוד תס”ב שכתב שבדברים שברור שלא ישמע לב”ד מותר לתבוע בערכאות.

והנה אם תבע בערכאות והוציא מחברת האוטובוס מעות יותר מהדין, מסתפק החשוקי חמד אם המעות גזל בידו וצריך להשיבם, כמו שכתב הגרעק”א (בגליון על השו”ע) ובנתיבות (שם, סק”ב) אודות כל דין של ערכאות שחייבו יותר מכדי דין תורה, שחייב להחזירם. או שמא בנידון דידן כיון שאף הב”ד יתכן והיו קונסים את חברת האוטובוס, לפי שלא נותנת את שירותיה וגורמת צער לאנשים באופן חוזר ונשנה, ועוד דכיון דחברת האוטובוס שיעבדו עצמם לדון רק בערכאות, ובזה חייבו עצמם לשלם כדבריהם,  לכן לא צריך להחזיר לחברת האוטובוס את דמי העודף, והניח בצ”ע, [ולכאו’ סברתו האחרונה שיהיה פטור מחמת ששיעבדו עצמם לערכאות צע”ג, דממ”נ אם אין זה כדין תורה מה בכך ששיעבדו עצמם, ואם הוי כדין תורה א”כ ל”צ לזה].

ענף ד’ – יברר דין תשלומי עוגמת נפש בהלכה

אלא שעדיין, מלבד תשלומי הנזק שאי אפשר לחייב, ושכירת דבר מועט של דמי המונית שיש לחייב, יש לעיין עוד אם יש מקום לחייב את חברות הנסיעות בנתינת תשלום פיצויים, על עוגמת הנפש שנגרמת מחמת עיכוב הנסיעות, ופעמים אף אי נתינת השירות לגמרי, ועוגמת הנפש רבה היא, וכפי שרבים מאיתנו חווים זאת על בשרינו, בפרט כאשר יש המתעתעים בציבור החרדי בארץ הקודש, ולא זו בלבד שמעמיסים על קרונותיהם אנשים בדוחק ובלחץ, [כגון בנסיעות הלוך ושוב משריד בית מקדשינו וכדו’], שמלבד אי המוסריות שבדבר, אף כרוך זה באביזרייהו דעריות, ורבים וטובים נכשלים בזה, זאת ועוד פעמים שאינם עוצרים בכלל בתחנות, ויש לחקור כאמור, אם מבחינה הלכתית שייך כאן חיוב ממון בעבור עוגמת הנפש שנגרמת כתוצאה מכך, בפרט לטף ונשים.

והנה נוכחתי לדעת שהיום בניגוד לערכאות שמחייבים טבין ותקילין על עוגמת נפש, בבתי הדין לא דנים תביעות פיצויים על עוגמת נפש, ולא מתייחסים לזה כלל כדבר שיש לו שורש בהלכה, מהטעם שלא מצינו בגמ’ חיוב כזה, אלא רק ד’ דברים של נזק צער ריפוי שבת ובושת, כמבואר בב”ק (פג:) ובכל דוכתא, ולא מצינו חיוב כזה של תשלום ממון מחמת עוגמת נפש.

ודין בושת שאדם חייב לחבירו אם ביישו, חלוק הוא לגמרי מתשלומי פיצויים בעד עוגמת נפש, כי תשלומי בושת אינו מדין עוגמת נפש, וראיה לדבר שהרי חיוב בושת זה דווקא בנתכוין לבייש (ב”ק פו.), ולדעת ר’ יהודה סומא אין לו בושת (פו:), והרי בושת ועוגמת נפש הוי שני דברים נפרדים, שהרי יתכן שיש לאדם עוגמת נפש ואין לו בושת, כגון בנידון דידן, ועיין עוד בב”ק (שם) שמסתפקת הגמ’ אם חיוב בושת הוי מחמת שגרם לחבירו בושה, או מחמת שמזלזל בו בפני רבים ואע”פ שאינו שם על ליבו, ונפק”מ אם בייש ישן ומת, ע”ש. ומוכח שחיוב בושת אינו מדין עוגמת נפש, שהרי יש לגמ’ צד שיש חיוב בושת אף כשלא נגרם לחבירו עוגמת נפש, אלא חיוב בושת הוי גזירת הכתוב.

וצער שאדם חייב לחבירו, הוי דוקא על צער שגרם לו בגופו, ולא כשציערו צער הלב בעלמא, וכדמוכח בגמ’ (ב”ק פה:) דחייב אף על צער שלא במקום נזק, ומבארת הגמ’ ששייך מציאות כזו של צער ללא נזק, כגון באופן שכוואו בשיפוד או במסמר, ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה. ומבואר שחיוב צער הוי דווקא על צער הגוף, שאל”כ היה לגמ’ לומר בפשיטות דשייך צער אף באופן שלא כוואו כלל.

ולכאו’ יש מקום לומר דמ”מ בזמן הזה שמקובל ליתן דמי פיצויים על צער ועוגמת נפש, יהיה לזה שורש ואחיזה בהלכה. דאף שבזמן הגמ’ לא היה מקובל לשלם בעד עוגמת נפש, כעת שהדבר מקובל ואף דין השלטון כן, בודאי לא גרע מדינא דמלכותא דהוי דינא, (נדרים כח. גיטין י: ב”ק קיג. ב”ב נד:), וכן נפסק בשו”ע (חו”מ סי’ קצ”ד סעיף ב’ וסי’ שס”ט).

ואף שהשילטון כאן בארה”ק אינו בידי מלך גוי ולדעת כמה ראשונים במלכי ישראל לא נאמר דינא דמלכותא, ואף אינו נוהג על פי דת תוה”ק, מכל מקום הלא כבר פסק השו”ע (חו”מ סי’ שס”ט ס”ו) שאף במלך ישראל נאמר הדין דינא דמלכותא דינא, ודלא כהראשונים החולקים בזה, והאריך בגדר דין זה מופת דורנו מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בתשובותיו יחוה דעת (ח”ה סי’ ס”ד) וביאר שגם במדינה שאין השלטון על פי מלך, אלא על פי ממשלה הנבחרת על ידי תושבי המדינה, שייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, וראיה לדבר מקושית הגמ’ בב”ק (קיג.) על המשנה (נדרים כח.) נודרים לחרמים ולמוכסים, והרי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ולא העמידוה בממשלה שאין שם מלך, וכמו שכתבו תוספות (ע”ז י:) שברומי נשבעו שלא יהיה להם מלך אלא ממשלה של שלוש מאות יועצים. ושכן כתב הרשב”א בתשו’ (ח”א סי’ תרל”ז), שכל שלטון של ישראל המושל במקומו דינו דין, והוא בכלל מה שאמרו דינא דמלכותא דינא. וכדין מלך ממש, וראיה לזה ממה שהביא רבא (ב”ק קיג:) ראיה לדין דינא דמלכותא, שהרי שלוחיו כורתים אילנות דקלים לעשות מהם גשר, ואנו עוברים עליהם. וכן הדבר בכל שלטון ישראל על ידי הפקידים הממונים על כך. ושכן כתבו עוד להקת אחרונים. והביא עוד מה שכתב בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ו חו”מ סי’ כ”ח סעיף ב’) שהוא הדין לממשלה שיש לה בית נבחרים ומחוקקים, אף על פי שאינם מעוטרים בעטרת מלוכה, דינם דין גמור בעניני המדינה, ושייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, ושכן הדין לגבי מדינת ישראל שאזרחי המדינה בוחרים נציגים לכנסת המינים. ודחה מה שצידד בשו”ת פאת שדך (סי’ צ”א) שלגבי הכנסת שנבחרים בה מפריצי עמנו, ויש בהם גם שונאי דת, לא שייך לומר בחוקיהם דינא דמלכותא דינא, שהרי אפילו במלך רשע ועובד עבודה זרה שייך הכלל דינא דמלכותא דינא, וכמבואר בתוס’ (סנהדרין כ:). ובזוה”ק (וישב קצב ע”ב). וכן כתבו בפסקי בתי הדין הרבניים (ח”א עמ’ רפ”ה).

וראה בזה עוד בארוכה בדעות פוסקי דורינו בספר דינא דמלכותא (פרק נ”א ח”ב עמ’ תל”ד) שאף מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל ובית דינו ס”ל שנוהג דינא דמלכותא בממשלה באר”י, והביא עוד למרן הגר”מ שטרנבוך שליט”א בתשובות והנהגות (ח”ג יו”ד סי’ של”ח) דדמ”ד לא אמרינן בממשלת א”י, אולם בדבר שנעשה לטובת התושבים מועיל תקנתם. ע”ש.

ברם נראה דאי מהא לק”מ, דדעת רבים מגדולי הפוסקים שדינא דמלכותא נאמר רק בדברים שיש בהם תועלת למלכות עצמה, כגון בעניני מסים וארנוניות וכדו’, אבל בדברים שלא נוגע למלכות עצמה כגון עניינים שבין אדם לחבירו, בזה לא נאמר הכלל דינא דמלכותא.

דהנה בגמ’ גיטין (י:) איתא כל השטרות העולים בערכאות של גוים, אע”פ שחותמיהם גויים כשרים, חוץ מגיטי נשים. ומקשה הגמ’, בשלמא שטרי מכר כשרים משום שמשעת מתן מעות מהקונה למוכר קנה, שהרי קרקע נקנית בכסף (קידושין כו.), והשטר רק לראיה בעלמא, ולא נחשדו הערכאות לשקר. אבל שטרי מתנות היאך יועילו על ידי ערכאות? ומתרץ שמואל, דינא דמלכותא דינא, ועוד מתרצת הגמ’ שבאמת שטר מתנה שהוא כגיטי נשים לא מועיל, ורק שטרות לראיה מועיל.  ופסק הרמב”ם (פרק כ”ז מהל’ מלוה ולוה ה”א) כתירוץ שני של הגמ’, ששטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שנעשו על ידי ערכאות הרי הם כחרס. וכתב המגיד משנה, שכן דעת הרמב”ם ורוב הגאונים לפסוק כתירוץ השני של הגמ’, דדינא דמלכותא דינא רק בדבר שהוא לתועלת המלכות בעניני מסים וארנוניות ומכס, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין כלל. והאריך בשיטות הראשונים והאחרונים בזה בשו”ת יחווה דעת (ח”ד סי’ ס”ה), והביא שכדעת הרמב”ם כתב בחי’ הרשב”א (גיטין י:) בשם הרי”ף בתשובה. ושכן דעת בעל התרומות (שער מ”ו ח”ח סי’ ה’) ובשו”ת מהר”י קולון (סי’ קפ”ז), ורבינו ישעיה אחרון ז”ל בשלטי הגבורים (ב”ב נה.). וכן העלה מרן הבית יוסף בספרו אבקת רוכל (סי’ פ”א), ובשו”ע (חו”מ סי’ ס”ח סעיף א’). וכן דעת מרנא ורבנא רבינו יוסף חיים זצוקל”ה בשו”ת רב פעלים (ח”ב אבה”ע סי’ ט”ז) שהעיקר כדעת הרמב”ם והשו”ע שאין דין המלכות דין אלא בדברים שיש למלך הנאה או שנוגע לו אישית, ושאין המוחזק יכול לטעון קים לי כהחולקים. וע”ע שו”ת שמע שלמה (סוף ח”ט חו”מ סי’ ג’), שהאריך לחזק יסוד זה.

ברם יש להדגיש כי דעת הרמ”א שאף בדבר שאין תועלת למלכות אמרינן דינא דמלכותא דינא, כמבואר בשו”ע (שם) וכן מבואר להדיא בהלכות השבת אבידה (סי’ רנ”ט ס”ז) שפסק הרמ”א את דברי המרדכי בשם רבינו גרשום, שאע”פ שמן הדין המציל מן הארי והדוב וזוטו של ים הרי אלו שלו כמבואר בגמ’ ב”מ (כד.) כיון שנאמר “ומצאתה” דמשמע שבא לידי המוצא יצא מציאה שאבודה מכל אדם (ב”מ כז.), מכל מקום אם גזר המלך שחייבים להחזיר כל אבידה, אף אם נמצאה במקום שאבוד מכל אדם, חייבים להחזיר דדינא דמלכותא דינא. ומבואר שהרמ”א סובר שאף במקום שאין תועלת למלכות אמרינן דינא דמלכותא דינא. ובסמ”ע (שם ס”ק י”ז) דקדק שכן מבואר עוד ברמ”א (סי’ שנ”ו ס”ז) שבגניבה נוהגים האידנא מכח דינא דמלכותא להחזיר אף אחר ייאוש ושינוי רשות.

והנה אף לשיטת הרמ”א שאמרינן דינא דמלכותא דינא גם בדבר שאין תועלת למלכות, וכמו שפסק לעניין השבת אבידה, מכל מקום נראה שלעניין פיצויים על עגמת נפש אין שייך לחייב מדינא דמלכותא, דהנה כ’ בשו”ת משנה הלכות (ח”ט סי’ שכ”ז) בשם המבי”ט (ח”ב סי’ קנ”ח) דבקנסות אמרינן דינא דמלכותא דווקא בדבר קצוב, אבל אם הקנס תלוי בשופט להרבות או למעט, לא אמרינן בזה דמ”ד, והרי זה בכלל מוסר ממון חבירו, ושכן כתב החכם צבי. ומעתה לפי זה שכל הנושא של פיצויים בעד עגמת נפש הוי דבר שאינו קצוב, שהכל נתון להכרעת השופט לפי ראות עיניו, לא אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא.

אלא שלכאו’ יש לומר שאף שאין לחייב עוגמת נפש מדין דינא דמלכותא, עדיין יש לחייב מדין מנהג המדינה, שכך נהגו כל בני המדינה לשלם דמי פיצויים בעד עוגמת נפש שגרמו לאחרים, ואף שהאידנא הושרש דבר זה, מחמת חוק השילטון שאינו נוהג על פי דין תוה”ק, מכל מקום נראה שאף שמן הדין פטור על תשלומי עוגמת נפש, מכל מקום קיבלו על עצמם בני המדינה ליתן מתנה לכל מי שיצערו, שהרי תשלום פיצויים הוא כעין מתן מתנה לפצות את המצטער, ובודאי דבר זה אינו נוגד את ההלכה, ואדרבה יש לו שורש בהלכה, כי אע”פ שהגורם צער לחבירו פטור מדיני אדם, מ”מ חייב בדיני שמים עד שירצה את חבירו, וכמו שדרשו רבותינו במסכת ב”ק (צב.) שהחובל בחבירו אע”פ שנותן לו כל תשלומי הממון, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, ואין די בבקשת מחילה גרידא, אלא כוונת הגמ’ שצריך אף לרצות את חבירו, וכמו שכ’ הרמב”ם (פ”ב מהל’ תשובה ה”ט): “אע”פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו”, ואף אבימלך כשבא לפייס את אברהם נתן לו אלף כסף (בראשית כ’ ט”ז), על כן אם אדם גרם לחבירו צער כל כך גדול שקשה לו למחול בעבור זה אם אינו מתגמל אותו, הרי זה בכלל עד שירצנו, וממילא יש לדין פיצויים בעד עוגמת נפש שורש בהלכה. והוי כאילו כולם נשתתפו לזה.

אלא שעדיין י”ל שמ”מ אף אם מנהג בני המדינה כן, הרי שמנהג בני המדינה בניגוד להלכה, כי על פי ההלכה לא ניתן לחייב חבירו ממון בעד העוגמת נפש, רק רשאי לדרוש ולקבל, אבל לא לחייב את חבירו בתביעה.

אך יצא לנו מתוך זה נפק”מ לדינא, שאף שאין לחייב חבירו לשלם לו בעד עוגמת נפש, מ”מ אם דרש כן מחבירו וקיבל, אין הממון גזל בידו, ברם אם הוציא ממנו בחוזקה אפשר דהוי גזל בידו, דבדיני אדם לא ניתן לחייב ממון בעד עוגמת נפש.

ובטעם שלא ניתן לחייב בדיני אדם ממון בעד עוגמת נפש, השיבני ידידי הדיין המפורסם הגאון רבי זבדיה כהן שליט”א משום דהוי גרמא, אך נומתי לו דכל זה ניחא דווקא למה שהצטער האדם אחרי המעשה עצמו שגרם את העוגמת נפש, שאין הכרח שירבה להצטער מחמת כן אף לאחר מכן, אבל על הצער של אותה שעה, לכאו’ יש לדון אותו כגרמי, שודאי יהיה.

ברם לאחר העיון נראה לי כי עוגמת נפש קלה היא ביותר אף מגרמא, וכדרך שאמרו רבותינו בגמרא ב”ק (צא.) הכה את עבדו על עינו וסימאו, על אזנו וחירשו, יוצא בהן לחירות, כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אוזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות, משום דאמרינן הוא דאבעית נפשיה, כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד תקע באוזנו וחירשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב. ומבואר שאף אם אדם לקח שופר ותקע על יד אוזן חבירו, ונבהל ונעשה חרש, מפטור מלשלם לו, משום שחבירו שנבהל, הוא הבהיל את עצמו, שהיה לו שלא להיבהל, והרי הוא חייב רק בדיני שמים, ורק אם אחז אותו בידו והבהילו חייב בדיני אדם.

ואם כן על אחת כמה וכמה אדם שחירף וגידף כלפי חבירו, או כגון בנידון דידן שהמתין לאוטובוס ואיחר לבוא, ונגרם לו מכך עוגמת נפש רבה, הרי האדם עצמו גורם לו את העוגמת נפש, שהרי אם היה נותן אל ליבו שכל הנעשה בעולם הזה, הכל בהשגחת עליון, ועוד דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ממילא לא היה בא לידי צער, והרי יש הרבה אנשים שאף אם יבזו אותם וכן אם ימתינו לאוטובוס שעה ושעתיים לא יצטערו כל כך, ויקבלו הכל באהבה, נמצא שהאדם עושה לעצמו את העוגמת נפש, ולכן לא שייך לחייב על זה בדיני אדם, ומ”מ הגורם לחבירו להצטער חייב בדיני שמים, כדין המבעיט את חבירו, כי סוף סוף הוא גרם לכך[1].

ובגמ’ ברכות (ס:) איתא, אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד, כמו אותו מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בדרך, הגיע לעיר אחת וביקש מקום ללון באכסניא ולא נתנו לו, נעמד ואמר “כל דעביד רחמנא לטב”. הלך וישן בשדה, והיה עימו תרנגול להקיצו משנתו וחמור ונר שמאיר לפניו, באה רוח וכיבתה את הנר, ובא חתול ואכלה את התרנגול,  ובא אריה ואכל לחמורו, אמר “כל דעביד רחמנא לטב”, בו בלילה באו פלוגה של חיל מלחמה ושבו את כל בני העיר, נעמד רבי עקיבא ואמר לבני ביתו, “הלא כבר אמרתי לכם שכל מה שעושה הקב”ה לטוב הוא עושה, שאילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי”! ודבר זה אף נפסק בשו”ע (או”ח סי’ ר”ל ס”ה) שלעולם יהא אדם רגיל לומר, “כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד”.

ולפי מה שנתבאר, מעתה נראה שאף להראשונים שסובר שנאמר הכלל דינא דמלכותא דינא אף בדברים שלא נוגעים למלכות, מ”מ כאן בנידון דידן לא שייך לומר דינא דמלכותא, כיון שדין זה נוגד את דיני התורה, כי האדם גורם לעצמו את העוגמת נפש, ולא שייך לחייב על זה ממון בדיני אדם.

לאור יסוד זה, הקשה לי ידידי הרב הגאון פנחס רז שליט”א מחה”ס איש ואשה שזכו, שלפי דברינו צ”ע למה חייבה התורה בושת והלא יש בידו של האדם לצפצף על כל מה שיגידו לו הבריות?

ונראה ליישב בס”ד דיש חילוק בין היכן שעושה מעשה בידיים ומבייש חבירו דרק בזה חייב, לבין בושת שאינו עושה מעשה בידיים, דבזה פטור, וכמבואר בגמרא ב”ק (דף פה:) שאדם שרקק בחבירו חייב בבושת דווקא אם הגיע הרוק על גופו, אבל על בגדו פטור, דהמבייש חבירו בדברים פטור, וכן נפסק בשו”ע (חו”מ סי’ ת”כ סעיף ל”ח), ואשר על כן כל מה שכתבנו לחדש שהאדם גורם לעצמו עוגמת נפש ולכן המצערו פטור, היינו דווקא שלא עושה מעשה בידיים, אבל במעשה בידיים חייבה התורה, וכל תשלומי בושת היינו דוקא במעשה בידיים, ואף אם היינו אומרים שהאדם גורם לעצמו הבושת, מ”מ בזה הוי גזה”כ לחייב האדם המבייש בידיים, אף בדיני אדם.

מה גם שנראה עוד לחלק בין עוגמת נפש לבין בושת, דבעוגמת נפש אכן האדם גורם זאת לעצמו שהרי תלוי בדעת ורגשות בני האדם וכמו שביארנו, ועיין בענף יוסף (ע”ז יז.) שביאר בשם בינה לעיתים מה שאמרו חז”ל שם שכל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו, שהכוונה שהאדם מכיר מיעוט ערכו ומחשיב עצמו לשיריים, ולא מפני שבז וקץ בחבירו ואינו שם לב לדבריו. אך גבי בושת שחייבה עליו תורה הרי זה בושה שקיימת בטבע, ואף אם יחשיב האדם עצמו לשיריים, מ”מ הרי הוא מתבייש בפני בני אדם על בושתו, אף מפני פחיתות ערכו. ויש עוד לפלפל בזה.

והנה כיסוד הדברים שכתבנו שלא שייך לחייב ממון על עוגמת נפש, מצינו כעין זה להגאון חוות יאיר בתשו’ (סי’ ק”ע) שנשאל אודות שני סוחרי סוסים שהיו שונאים זה לזה, ופעם אחת פגש האחד את חבירו ונטל קנה הרובה בידו וקרא אליו, ראה רשע איך הסגירך ה’ בידי, עתה הגיע הזמן לנקום ממך, וירה בו, אך בכלי המשחית לא היה כי אם נייר, והבעירו באש, אך לקול הגדול של אפר השריפה והתלקחות האש נפל חבירו לארץ שדוד ופרחה נשמתו, והשיב שודאי צריך לעשות תשובה גדולה, אך בדיני אדם פטור, דהמבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

והוסיף החוות יאיר שקרא בספר משפטיהם, במעשה שאירע ביניהם כדבר הזה ממש, ויצא במשפט הנוכרים הבנוי על שיקול הדעת, שיהרג כדין רוצח בסייף, רק שאמרו בסוד ובסתר לתליין שיכה בצווארו ברוחב החרב לא בחודו, כי כאשר עשה כן יעשה לו, ובאשר זה היה כביר כח ואביר לב כאשר הוכה נפל על פניו להרגשת ההכאה וחזר וקם בריא אולם, ואמרו השופטים שנפטר בזה אף מדיני שמים שהרי קיבל עונשו הראוי לו. ומסיים החוות יאיר, כי לפי משפטי ה’ בתוה”ק נהפוך הוא, ולא נמחל לו בכך, שהרי הוא גרם לחבירו שימות, והם גרמו לו רק פחד מיתה, [כלומר דבאיסור עשו כן דשמא היה מת, כן ביאר בדבריו הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט”א]. ועכ”פ מבואר דבדיני אדם לא שייך לתבוע בעד מה שגרם לחבירו עוגמת נפש, ואפי’ מת מחמת כן.

ויש לחזק יסוד הדברים שכתבנו, שלא שייך לחייב בעד עוגמת נפש, מחמת שהאדם הוא שגורם לעצמו את עוגמת הנפש, שהרי אם ישלוט בעצמו ויתחזק שהכל מאת השי”ת, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ממילא לא יבוא לידי שום צער, ממה שהשיב הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל בתשובותיו שמלת חיים (ח”ב סי’ כ”ז) אודות מי שרוצה לראות חפץ של חבירו, ומסוכן הוא אם מחמת בריאותו לא יראה, דאין להראות לו, דקעבר בזה על איסור לא תחמוד, וכן מי שהורגל לאכול נבילות לתאבון בהיותו גר בארץ נוכריה מחמת הקור, וכעת בבואו לארץ הקודש מבקש לאכול כהרגלו, שאסור להציע בפניו מאכלים כאלו.

וכיוצא בזה חקר הגאון המפורסם ראש ישיבת קול תורה מרן הגרש”ז אוערבך זצ”ל אודות שריפה המתרחשת בבית אדם בשבת, וניכר הדבר שהאש לא תתפשט הלאה ואין כל חשש סכנה, אלא שבעל הבית הינו חולה לב, ויש חשש שליבו לא יעמוד אל מול המראה הנורא של ביתו הנכחד באש, והורה שלדעתו אסור לכבות את השריפה על ידי יהודים אף שלדברי הרופאים הוא עלול להקבל התקף לב, כי על בעל הבית להאמין שבורא עולם ידאג למחסורו, ואם אינו מאמין כך ונוטל הדבר לליבו, אל לנו לחלל את השבת בעבורו דאיהו דאזיק אנפשיה. והובאו דבריו בספר ירושלים במועדיה (שבת ח”ב עמ’ שנ”ה) מהגר”א נבנצל שליט”א שחלק עמו בזה, והוסיף שאף הגרש”ז בסוף ימיו צידד להקל בדבר, ובגיליון הישיבה (אחינו, גיליון ע”א) מובא מהגרא”נ שכמדומה שהגרשז”א חזר בו, ומבואר שאין הדבר ברור.

ומצינו עוד בזה להגאון רבי יצחק זילברשטין שליט”א בספרו חשוקי חמד (סנהדרין עה. ובשיעורו י”ג כסלו תש”ע) הקיש מדברי השמלת חיים הנ”ל לעניין שני אחים שנפל להם בירושה גם חנוכיה, ועשו גורל לחלוק את הנכסים, וכעת אחרי שהאחד זכה בחנוכיה, אחיו שחושש בליבו, מבקשו בטענה שאם לא יביאו לו את החנוכיה עלול להסתכן ולמות מרוב צער ודאגה, והרופאים מאשרים זאת, וכמובן האח המסוכן בכוונתו ליתן לאחיו שיעור דמי החנוכיה, שאין האח מחוייב על פי ההלכה ליתן לאחיו את החנוכיה, ואדרבה עובר בזה איסור משום לא תחמוד, שאף שהדבר גובל באיסור סכנה, אין זה פקו”נ אמת אלא שצריך ללמוד מוסר כדבעי, ועבודת המידות, ואז ישכיל ויבין בנפשו שאין בזה פקו”נ ועל ידי זה ישבור יצרו.

וממילא אף בנידון דידן, אודות עוגמת נפש שנגרם לחבירו מפני שהכלימוהו או ציערוהו, וכן מחמת המתנה לאוטובוס כמה שעות, הרי האדם גורם זאת לעצמו, כי אילו היה משבר מידותיו ומטהר ומקדש עצמו, ומשכיל לדעת ולהשריש בליבו שכל מה שהקב”ה עושה לטובה הוא עושה, לא היה בא לידי צער ועוגמת נפש כלל.

ויש בנותן טעם להביא כאן מה שדרש רב יוסף  בגמ’ נדה (לא.) את מאמר הכתוב בישעיהו (פרק י”ב) “אודך ה’ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני”, הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן, התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח להקב”ה, לכך נאמר “ישוב אפך ותנחמני”, וזה מה שאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (תהלים ע”ב) “עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם”, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו.

אחר כל הדברים האלה נתתי אל ליבי דשורש דין זה שע”פ דין תורה עוגמת נפש הוי גרמא ופטור, מוכח בגמרא בבא בתרא (צג:) ומפורש בראשונים שם, דהנה איתא התם: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחבירו וקלקלה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. ופירש רשב”ם, “דמי בושתו שזימן אורחיו ואין לו מה יאכילם, ומיהו אין הלכה כרשב”ג אלא כרבנן דפוטרים מבושת, דגרמא הוא”. ומבואר שאף לדעת רשב”ג שיש לחייב את הטבח על שגרם עוגמת נפש לבעה”ב שלא היה לו מה להאכיל את האורחים, ואף האורחים נגרם להם עוגמת נפש רבה שלא היה להם מה לאכול, מ”מ החיוב רק מדין תקנה  מיוחדת שהיתה בירושלים, כמדוקדק בלשון הגמ’, וכן כ’ הריטב”א להדיא שאף לדעת רשב”ג תקנה זו היתה בירושלים בלבד כדי שיזהרו בעלי אומנין יפה ולא יפסידו בעלי בתים שלהם. הא הקמן שבדבר שלא תיקנו חז”ל, אנו אין לנו אלא החיובים שעל פי דין תורה, ואין לנו רשות לחייב ממון בעד גרימת עוגמת נפש.

ובלא”ה הלא הלכה היא כחכמים שחלקו בזה על רשב”ג, ולדעתם אף טבח שקילקל הסעודה פטור מלשלם בעד העוגמת נפש שנגרם לבעה”ב ולכל האורחים, וכמו שכתב רשב”ם, ומטעם זה הרמב”ם והשו”ע השמיטו דין זה.

סוף דבר

אדם שממתין לאוטובוס, וכעבור זמן רב כחצי שעה וכדו’ מאז שצריך היה האוטובוס להופיע על פי לוח הזמנים שמפרסמים, חדל מלהגיע, רשאי להזמין מונית לצורך נסיעתו, ולנסוע אל היעד שביקש, ואחר כך לנקות ממון זה ששילם בעד המונית מדמי נסיעות שחייב לחברת האוטובוס, כגון באופן שיזדמן לו נסיעה שלא היה אפשרות לשלם לנהג, עד כדי סכום כפול ממה שהיה עתיד לשלם לחברת האוטובוס.

ואולם אם נגרם לאדם נזק מחמת איחור האוטובוס, כגון שאיחר לעבודה, והורידו לו ממשכורתו, נראה שלא שייך לתבוע ממון זה, שכן הוי גרמא ופטור, וכן אם נגרם לו עוגמת נפש, שאינו רשאי לתבוע ולהוציא ממון זה בכוח, שאין חיוב ממון בדיני אדם עבור עוגמת נפש, אך רשאי לבקש ואם יתנו לו יטול, דבזה מתפייס ומוחל על עוגמת הנפש שגרמו לו, ובכל אופן צריך לשים מבטחו שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ולא יכעס ויתרעם מחמת איחור האוטובוס, וישים בליבו שהכל לטובה ובהשגחת עליון.

ברם כתב הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט”א בכמה מקומות שאף בזמן הזה הרשות נתונה בידי בתי הדין המוסמכים, לקנוס למגדר מילתא, וכן בנידון דידן לקנוס את חברות אלו שמפירות חובתם כלפי הנוסעים וגורמים להם צער ועוגמת נפש, (עיין חו”מ סי’ ב’), וכן נוהגים כמה מבתי הדין בימינו שפעמים קונסים ממון שלא יהיה חוטא נשכר, וראוי לבתי הדין המוסמכים לנהוג כן בפרט בימינו, לקנוס ולהוציא ממון בחוזקה מידי הפושעים בתורת קנס, לא בלבד כדי שלא יהיה חוטא נשכר, אלא כדי לחזק את מעמד בתי הדין בארץ ישראל, למול הערכאות מערכת בתי המשפט הנוהגים היפך דת ודין תוה”ק ומרימים יד בתורת משה, ורבים חללים הפילו, אף אנשים שנחשבים ליראים ושלמים שהולכים בעוה”ר להישפט אצלם, וזאת גם לאור העובדה שהתובע יודע שברוב פעמים לא יזוכה בבית הדין, אף שחברו גרם לו צער ועוגמת נפש ונזק רב, דשמא בדין תורה פטור הוא, אם מחמת דהוי גרמא או משום טענת קים לי ושאר טענות רבות, וכפי ששמעתי מכמה דיינים חשובים שליט”א. ועל כן אם בתי הדין ישתמשו בכוח זה שיש ברשותם לקנוס הפושעים, ולפעול בכל כוח להוציא מהם הממון, הרי שיתקדש שם ה’ ברבים, ויתחזק עוד ועוד מעמד בתי הדין בארץ הקודש!

[1] ולכאו’ יש לחזק דברינו בס”ד ממה שכתב בשו”ת חוות יאיר (סי’ קצ”א) שבאדם לא שייך  דין צער בעלי חיים, ואין ללמוד דבר זה בקל וחומר מדין פריקת משא שחסה התורה על הבהמה משום שצער בעלי חיים דאורייתא, וכל שכן שיש לחוש לצערו של האדם, שאין זו ראיה כלל, כי הבהמה חסרה דעת ונפש המשכלת, אבל האדם יש לו ליישב את דעתו.

אלא שא”כ יש להקשות דבראשונים מבואר שאף באדם גופא יש דין פריקה וטעינה, דכ”כ הרשב”א בתשו’ (ח”א סי’ רנ”ב) מעובדא דרבי ישמעאל ברבי יוסי בב”מ (ל:), וכן מבואר ברמב”ם בס’ המצוות (מצוה ר”ג), ובחינוך (מצוה תקמ”א). ובשו”ת יחוה דעת (ח”ה סי’ ס”ה) הביא שכן מבואר כבר במכילתא דרשב”י (פרשת משפטים) עזוב תעזוב “עמו” לרבות משא מעל כתיפו. [ודלא כהרדב”ז (ח”ב סי’ תשכ”ח) שכ’ שאין דין פריקה וטעינה באדם. ובתוס’ רבינו פרץ (ב”ק נד:) סובר שמדרבנן נוהג דין פריקה וטעינה באדם]. וביאר הסמ”ע (חו”מ סי’ ער”ב ס”ק י”ג ובס”ק י”ד) בדעת הרמב”ם (סוף הל’ רוצח) דחיוב פריקה וטעינה הוי מדין צער דישראל דלא גרע מצער דבעלי חיים דבהמה, וכל שכן הוא. ולדברינו קשה דבאדם לא שייך צער, דהוא גורם לעצמו הצער, ויכול ליישב דעתו. ונראה דלק”מ די”ל להנך הראשונים דמ”מ הגם שהגורם צער ועוגמת נפש לחבירו לא שייך לחייבו ממון, כיון שהמצטער יכול היה למנוע מעצמו הצער, מ”מ כיון שסוף סוף עתה מצטער, לכן כמו שמטעם זה מתחייב המצער חבירו בדיני שמים, כמו כן יש חיוב למנוע הצער מחבירו לפרוק ולטעון עמו. ודו”ק.

 ולפי זה צע”ג היאך האריז”ל ועוד גדולים עשו תיקון שריפה לבעל תשובה כאילו באו להמית החוטא ולא חששו שמא ימות בפתע פתאום מרוב פחד ובהלה, והארכתי בזה בתשובה אחרת בחלק זה (סימן …), עיין שם וקחנו לכאן.

 ויש להקשות על יסוד זה ממה שכתב הגאון הנצי”ב מוולאז’ין זצ”ל בספר דבר העמק (עמ’ ל”ו) עה”פ בשמואל (א’, י”א) ותדר נדר ותאמר ה’ צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וגו’, והקשה הנצי”ב על מה שדרשו רבותינו בברכות (לא:) דאמרה חנה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וקשה היאך אמרה כן והלא על כרחך צריך לומר באופן שאין איסור ייחוד, כגון שבעלה בעיר וכדאמרה בפני אלקנה בעלי, שאחרי קינוי גם באופן כזה אסור, כמבואר ברמ”א (סי’ קע”ח ס”ח), והקשה שהלא יש איסור לגרום מחיקת השם הקדוש שנכתב בקדושה, וכדאי’ בספרי (פרשת נשא) “והאשה ההיא תשא את עוונה”, שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר והואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו. ותירץ הנצי”ב בזה”ל: “ועל כורחך צריך לומר, הא שרצתה חנה לעשות כן, הוא משום שמצאה עצמה מסוכנת כדברי רחל “ואם אין מתה אנכי”, שלפי פשוטו לא תוכל לסבול קנאה שקשה כמוות והיא רקב עצמות, עכ”ל. והוסיף לבאר שעל פי זה מיושב היאך אמרה שתעשה דבר מכוער כזה דהוא כעין אביזרייהו דגילוי עריות, ע”ש, [וע”ע בזה בחיבורי “אשכול יוסף” עה”ת פרשת “נשא” ט’ יישובים היאך לא חששה חנה לאיסור ייחוד].

ומעתה יש להקשות דמבואר להדיא שכל ההיתר של חנה לגרום מחיקת השם הקדוש שלא לצורך זה מפני שיש לה חשש פקו”נ של קנאה שגם היא חפצה בבנים, ולפי מה שחידש הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט”א וביסס דבריו על פי השמלת חיים, נראה שגם בזה לא יהיה שום היתר, אלא הדין צריך להיות שאסור לחנה להביא לידי מחיקת השם, ואף שהדבר כרוך בפקו”נ שלה, יש לה ללמוד מוסר ולעבוד על מידותיה שלא לקנא במי שיש לו ילדים, ולא לעבור על איסור זה של מחיקת השי”ת, וכמו שלמד הנצי”ב מד’ הספרי.

ויש ליישב שודאי שונה קנאת חנה, שכל קנאתה היה קנאת סופרים, קנאת יראה וקדושה, שחפצה היתה להביא בנים לעולם להקדישם לעבודת ה’, לשרתו ולעבוד לשמו, ולקדש שם השם ברבים, וממילא אדרבה ככל שתעבוד על מידותיה יותר, כך יותר ויותר תחפוץ בבנים לעבודת השי”ת, ולק”מ.