שאלה:
לכבוד הרב אוחיון שליט”א,
אני עשיתי רישיון נהיגה לפני 5 חודשים.
על פי החוק היום כדי לקבל רישיון נהיגה קבוע ישנה ‘תקופת ליווי’ שבה 3 חודשים אני חייב לנהוג עם מלווה 24 שעות, ועוד 3 חודשים שרק בלילה.
חוץ מזה בתום תקופת הליווי אני צריך למלאות טופס הצהרה שנסעתי עם מלווה 50 שעות (15 ביום 15 בלילה 20 בין עירוני) ועל זה צריך לחתום מי שליווה אותי, רוב החברים ששאלתי אמרו שהם פשוט בקשו ת.ז. מחבר וחתמו בשמם על הליווי.
השאלה היא:
א. האם יש בכך איסור של “לא תשקרו איש בעמיתו”
ב במקרה שאח”כ עשיתי תאונה ח”ו, והחברת ביטוח משלמת האם יש לחשוש שאם הם היו יודעים שאין לי רשיון קבוע (דהינו שלא באמת עשיתי ליווי של 50 שעות) הם לא היו מוכנים לבטח אותי בפרמיה רגילה וממילא זה גזל (הביטוח הוא חברה פרטית) יישר כח!
תשובה:
שלום וברכה
איסור “לא תשקרו איש בעמיתו” נאמר על מי שנשבע לשקר ולא על דיבור שקר.
גם כלפי אזהרת התורה “מדבר שקר תרחק” נחלקו הראשונים אם הוא נאמר רק על דיין או גם על כל אדם. ואף האומרים שהוא נאמר על כל אדם, אין זה אלא כאשר כתוצאה מכך נגרם נזק לאדם אחר.
נוסף על כך נחלקו הפוסקים, האם ישנו איסור שקר בכתיבה וחתימה או רק בדיבור.
אולם למרות הכל, בלי ספק שכל החותם על תצהיר שאיננו נכון, הרי הוא בכלל “למדו לשונם דבר שקר”, וצריך להימנע מכך בכל דרך. כפי שהיה מורה הגריש”א זצ”ל שישנו איסור לחתום על דיווח שאינו נכון לעירייה או לגופים אחרים, משום “למדו לשונם דבר שקר”.
לעניין דיעבד, בנוגע למי שחתם על הצהרה שאיננה נכונה, לדעתי אין לו בעיה מבחינת דיני ממונות, לתבוע את הביטוח במקרה תאונה חלילה.
הואיל וגם במקרה של דיווח שאינו נכון, אין הגדרתו המשפטית כאחד שאין לו רישיון כלל, אלא הוא מוגדר כאדם שמשרד התחבורה יכול לשלול לו את הרישיון או שלא לחדש לו את הרישיון. כפי שכתוב בלשון החוק, סעיף 191ב. בדבר הצהרה כוזבת שהגיש מבקש רישיון נהיגה, “רשאית רשות הרישוי לסרב לתת לו רישיון נהיגה, להתלות את רישיונו, או שלא לחדשו, לפי העניין, ובלבד שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו”.
לכן הואיל והרישיון שלו בתוקף, ממילא הביטוח גם הוא בתוקף, ויש לו את הזכות לתבוע במקרה של תאונה חלילה, את הגורם המבטח. [למעט מקרה בו ישנה התייחסות מפורשת בפוליסת הביטוח המתייחסת למקרה זה].
בברכת הצלחה
הרב דוד אוחיון
מקורות ונימוקים:
איסור “לא תשקרו”
בספר ויקרא פרק י”ט פסוק י”א, כתב התורה לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו.
בספר החינוך בפרשת קדושים כתב לבאר בזה”ל:
שלא נשבע על ההכחשה, שנאמר ולא תשקרו, כלומר שאם כפר איש בפקדון עבר על לא תכחשו, ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך עובר על ולא תשקרו, שכן בא לנו פירוש זה הכתוב, שהוא להזהיר על הנשבע בכפירת ממון, וכמו שבא בספרא, ולא תשקרו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר [שם ה’, כ”ב] ונשבע על שקר, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו. ונתבאר במסכת שבועות שכל מי שישבע שבועת שקר על כפירת ממון עובר בשני לאוין, משום ולא תשבעו בשמי לשקר [שם י”ט, י”ב], ומשום ולא תשקרו איש בעמיתו.
ודיני מצוה זו בפרק חמישי משבועות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושקר ונשבע על הכפירה במזיד לוקה, ואף על פי שאין בו מעשה, מחומר השבועה חייבתו התורה מלקות.
מבואר שאיסור לא תשקרו נאמר על שבועה לשקר, וכאשר נשבע לשקר על כפירת ממון עובר על לאו זה.
מדבר שקר תרחק
בנוגע לביאור דברי התורה בפרשת משפטים [שמות כ”ג] “מדבר שקר תרחק” נחלקו הראשונים.
דעת הרמב”ם שאין איסור זה נאמר אלא על דיין
שכן כתב הרמב”ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רפא) בזה”ל: “שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו והוא אמרו יתעלה (משפטי’ כג) לא תשא שמע שוא. וגו’, ולהזהיר מזה הענין בעצמו אמר (שם) מדבר שקר תרחק כמו שהתבאר ברביעי משבועות (לא א).
מבואר שהרמב”ם לא מנה כלל את ציווי התורה מדבר שקר תרחק כמצות עשה או לא תעשה, אלא כללו בלאו אחר של לא תשא שמע שווא. ומלבד זה, כתב הרמב”ם שהאזהרה נאמרה לדיין.
אכן, בספר היראים כתב לבאר את ציווי התורה “מדבר שקר תרחק” באופן אחר מהרמב”ם. וכתב בסימן רל”ה: “מדבר שקר תרחק”. ציווה יוצרינו בפרשת ואלה המשפטים מדבר שקר תרחק חייב להתרחק משקר שיוכל לבוא שקרו לידי היזק לחברו. ומקצת פירשו רז”ל בשבועות פ’ שבועת העדות [ל’ ב’] דתנו רבנן מניין לדיין שלא יעשה סיניגוריא לדבריו ת”ל מדבר שקר תרחק מניין לדיין שלא יושיב בור לפניו ת”ל מדבר שקר תרחק, מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת”ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שיודע בדין מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידין אותו אחייבנו והקולר יהא תלוי בצואר עדים ת”ל מדבר שקר [תרחק] וטובא איכא התם ומקצתן כתבתי. וכל יראי ה’ יתנו לב להתרחק שיוכל לבא לידי רעה. ואם יאמר לא חשבתי שיבא הדבר לרעה דבר המסור ללב לכך נאמר ויראת מאלהיך”.
כלומר היראים למד מציווני זה, שעל כל אדם להתרחק משקר, אלא שהתנה את הדבר בכך שיכול לבוא מחמת השקר היזק לאחרים.
האם יש איסור שקר בכתיבה
בנוגע לשקר בכתיבה נחלקו הפוסקים, דעת הפני יהושע, בשו”ת פני יהושע סימן פ”ד, שאין איסור שקר אלא כשמוציא מפיו, או מראה בגופו, אבל בכתיבה לא נקרא שקר. וכן כתב המהרש”א על בבא בתרא דף ט”ו. על מה דאיתא בגמרא בב”ב שם שיהושע כתב את שמונה הפסוקים של ‘וימת משה’, דאי לאו הכי הרי הוא שקר. אמר לו ר”ש אפשר ס”ת חסר אות אחת, אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, ע”כ. על דברי הגמרא הללו כתב המהרש”א לבאר שאין זה נראה כשקר, הואיל ולא היה אומרה בשעת כתיבה כמו בשאר כל התורה, עכ”ד. הרי שסבירא ליה למהרש”א שאין איסור בכתיבת שקר.
מנגד בשו”ת אבן ישראל חלק ט’ סימן קס”ו ז, הקשה שבתוס’ בבבא בתרא דף צ”ד: ד”ה הכי השתא, מבואר שגם בכתיבה עוברים על ציווי התורה “מדבר שקר תרחק”. כפי שמבואר גם בכתובות דף י”ט. שעדים החתומים על השטר שיש בו שקר, עוברים על איסור שקר. מבואר אם כן שגם בכתיבה או חתימה עוברים על איסור שקר.
“למדו לשונם דבר שקר”
בגמרא במסכת סוכה דף מ”ו: איתא, אמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנאמר “למדו לשונם דבר שקר”.
מבואר שגם כאשר אין ציווי מדבר שקר תרחק או לאו דלא תשקרו, מ”מ אין לאדם לדבר דברים שאינם נכונים משום למדו לשונם דבר שקר. ומסתבר שהוא נאמר גם על כתיבה, כי העניין הוא הלימוד לשקר.
כן מפורסם שהיה מורה ובא מרן הגריש”א זצ”ל, שאין לחתום על דיווח שאינו נכון לרשויות כמו עירייה וכדו’, משום “למדו לשונם דבר שקר”.
מלבד זה ראה לדברי ספר החינוך מצווה ע”ד שם כתב בגנות השקר בזה”ל: “שורש המצווה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד, אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך שמחה והשלום והתענוג שהם אתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה חלק אדם רשע מאלהים, ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף מ”ד ע”ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאמרי מדות בהקדוש ברוך הוא יתעלה, אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו זכרונם לברכה שיחסו אליו ברוך הוא שם מדות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין לייחס אליו מדות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכלתו ומדותיו אחד בלי שום שיתוף ופירוד בעולם”.
ניתן לתבוע את הביטוח למרות השגת הרישיון בהצהרה כוזבת
כפי שכתבתי בתשובה, למרות האמור שאין לדווח הצהרה כוזבת, במקרה דיעבד שכבר קיבל אדם רישיון נהיגה על סמך הצהרה שאינה נכונה, להבנתי אין המצב החוקי הוא כזה שאין לו רישיון, אלא המצב הוא שיש סמכות למשרד התחבורה לשלול לו את הרישיון או לא לחדש לו.
כפי שמורה לשון החוק בדבר הצהרה כוזבת בסעיף 191ב. הגיש מבקש רישיון נהיגה [הצהרה כוזבת]: רשאית רשות הרישוי לסרב לתת לו רישיון נהיגה, להתלות את רישיונו או שלא לחדשו, לפי העניין, ובלבד שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו”.
לפיכך ככל שניתן לאדם רישיון על סמך הצהרת ליווי כוזבת, וחלילה עשה תאונה, ניתן לתבוע את חברת הביטוח, כיון שהביטוח ביטח אותו כהוגן, כיון שכאמור יש לו רישיון בתוקף לפי החוק.
שונה הדבר כמובן, כלפי אדם שאין לו רישיון על פי החוק כלל, שבמקרה כזה איננו יכול לתבוע את חברת הביטוח, כיון שחברת הביטוח מבטחת רק נהג עם רישיון, והוא אין לו רישיון.
