מקורות ונימוקים:
א). בגמרא ביצה (כא:) תנן ב”ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגלו אלא אם כן היו ראויים לשתייה, וב”ה מתירין, ועושה מדורה ומתחמם כנגדה. וכתבו התוס’ (שם ד”ה לא) דדוקא לרגליו התירו ב”ה, אבל לצורך כל גופו, לא. והיינו טעמא דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר לפי שאינה שווה לכל נפש, אבל ידיו ורגליו שווים לכל נפש, ושכן משמע בירושלמי. וכ”כ התוס’ בשבת (לט: ד”ה וב”ה). וכתב הר”ן (ביצה יא.), דלדעת התוס’ הוי איסור תורה בחימום המים ביו”ט לצורך רחיצת כל גופו. וכן כתב הרא”ש (שבת פ”ג סימן ז’) דחימום המים ביו”ט לצורך רחיצת כל גופו, אסורה מה”ת. וכן משמע במרדכי (פ”ב סי’ תרפ).
אלא שברמב”ם (פ”א מהל’ יו”ט הלכה טז) מבואר שחימום מים ביום טוב לרחיצת כל גופו אינה אסורה מה”ת אלא משום גזירת חז”ל, שהרי כתב בזה”ל: רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה, ועושין אותן ביום טוב, שנאמר “אך אשר יאכל לכל נפש” לכל שצריך הגוף, לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו אסור “משום גזירת מרחץ”. וכן דעת הסמ”ג (לאוין עה), והגאונים הוב”ד בהר”ן (שבת יח: ד”ה איתמר).
ב). והנה הנפקא מיניה בין התוס’ להרמב”ם היא, האם מותר לרחוץ ביו”ט כל גופו בחמין שהוחמו מערב יו”ט, דלדעת התוס’ דהחימום ביו”ט הוי איסור תורה, גזרו ערב יו”ט אטו יו”ט ולא גרע מרחיצה בשבת בפרט זה, וכן מבואר בר”ן (שם) וברא”ש (ביצה פ”ב סימן טו), דאליבא דהתוס’, אסור לרחוץ כל גופו גם בחמין שהוחמו מערב יו”ט. ולדעת הרמב”ם, דהחימום ביו”ט גופא לא הוי אלא משום גזרה, מותר, דלא גזרו אלא במים שהוחמו ביו”ט גופא אטו שבת, אבל במים שהוחמו מערב יו”ט, לא גזרו כי היכי דלא תהוי גזירה לגזרה. וכן כתב להדיא הרמב”ם (שם), דחמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. וגם הרי”ף (ביצה דף יא.) הביא בשם גאון, דשרי לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב יו”ט. ונימק, לפי שהוי גזרה, ולא גזרו אלא בשבת ולא ביו”ט. הרי דהרמב”ם והרי”ף קיימו בחדא שיטה. וכ”כ בשער הציון (סי’ תקיא ס”ק טו).
ג). ונראה עוד, דגם בימינו אין לרחוץ לפי דעת הרמב”ם כל גופו במים שהוחמו ביום טוב, ואע”ג שבזמננו הנאת רחיצה היא שווה לכל נפש כפניו ידיו ורגליו של זמנם, מאחר והורגלו בכך הרבה, ודרך בני אדם לרחוץ בהרבה מקומות מדי יום ביומו, ואינם רוחצים לתענוג אלא לצורך נקיות ובפרט במקומות שהחום גדול והזיעה רבה, והמקלחות מצויות בכל בית ולא כבזמנים עברו, ונחשב הדבר “כצורך” מצרכיו החיוניים ולא כפינוק בעלמא, ולא דמי למ”ש הפני יהושע (שבת לט:) דגם בזמנם היו רגילים ברחיצה הרבה עד שלא יוכלו לעמוד בזה, דהתם היו עושים כן לפינוק ותענוג, לא כן בימינו וכפי שנתבאר. ובאמת שמטעם זה התיר לרחוץ כל גופו אפילו במים שהוחמו ביום טוב בספר שמירת שבת כהלכתה (פי”ד הערה כא), וכ”כ בשמו בס’ שולחן שלמה – יו”ט (סי’ תקג סק”ז). וכ”כ הרה”ג רבי אביגדור נבנצל שליט”א ששמע מהגרש”ז שהתיר לרחוץ גם בחמין שהוחמו ביום טוב, מטעם זה. הוב”ד בקונט’ שולחן שלמה – ר”ה שחל בשבת (עמ’ עו).
מ”מ סברא זו לא תהני לכאו’ לפי”ד הרמב”ם והשו”ע, שהרי הם אסרו את רחיצת כל הגוף משום ‘גזירת מרחץ’, דלשיטתם רחיצת כל הגוף היא שווה לכל נפש וכפי שכתב להדיא הר”מ דכאכילה ושתייה דמי, ומן התורה מותרת, אלא שרבנן גזרו, וכ”כ בדעתם הקרן אורה (שבת כב:). ואע”ג דאם רבנן היו בזה”ז מסתבר שלא היו גוזרים אף על רחיצת כל גופו כשם שלא גזרו בזמנם על רחיצת פניו ידיו ורגליו משום שהיו רגילים בהם הרבה, וכמ”ש הביה”ל (סי’ תקיא ד”ה אבל), והאידנא רחיצת כל גופו שווה לרחיצת פי”ו, מ”מ אחר שגזרו אין לנו אחר הגזרה ולא כלום. ודברי השש”כ (שם) שכתב סברא זו גם בדעת הר”מ, לענ”ד צ”ע.
ד). והנה “בדוד שמש” כתבנו בשו”ת תורת מאיר ח”א (חאו”ח סי’ עב) שיש להתיר בין היכא שהוחמו המים בערב יו”ט, ובין אם היו בני הבית מרובים וכילו את המים החמים שבדוד ועתה התחממו המים מאליהם ביו”ט, והיינו טעמא, דאם מערב יו”ט היה שמש ומכח זה נתחממו המים, חשיב כמים שהוחמו מערב יום טוב, ואע”ג דהיה שמש גם ביו”ט, מ”מ חום המים נשמר בדוד, ואע”ג דאלמלא השמש ביו”ט, אפשר והיו המים מתקררים, מ”מ אחר שהמים כבר היו חמים דיים, תו אין משמעות אף אם נגרם הוספת חום במים. וכן העלה בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סימן לג, וסי’ מז, וח”ד סי’ לא) גבי מים שהמשיכו מער”ש את בישולם על גבי האש, דחשיב כהוחמו בערב שבת, ושכן מוכח מהראשונים. ע”ש. וכ”כ בשו”ת אור לציון ח”ב (פרק לה תשובה א’). ומיהו מה שכתב שם, דבדוד שמש אין הדבר כן, נראה דהיינו דווקא באופן שלא הוחמו קודם לכן, (כגון שלא היה שמש), דאל”ה מה מקום יש לחילוק. אבל כשהיו חמים קודם לכן, הרי אין הוספה בבישולם עתה ביו”ט. וכ”כ הגרש”ז אויערבאך זצ”ל הובא בספר שש”כ (דיני רחיצה פי”ד הע’ יב). ובפרט בדודי שמש המצויים בימינו שחום המים נשמר בהם היטב ואפילו שהו בו לילה שלם, וכן שמעתי מפי מומחה לדבר, אא”כ השתמשו בני הבית במרבית כמות המים החמים בערב יו”ט דאז המים הקרים שנכנסו לדוד מצננים את מעט המים החמים הנמצאים בדוד.
ה). אלא שגם באופן זה שכילו בני הבית בערב יו”ט את המים החמים, או שמזג האויר בערב יו”ט היה קר ונתחממו המים בשבת, כתבנו שיש להתיר, ומשום שלא גזרו אלא במים שהוחמו בידיים, אבל מים שהוחמו ממילא חשיבי כמים שהוחמו מערב יו”ט ולא גזור בהו, כיון דלא נעשה בהם מעשה בישול בידיים, ולא דמי לגזירת הבלנים שהיו מחממים בידיים, ושכן כתב הגאון רבי עקיבא איגר (סי’ שכו על המג”א ס”ק ד’), ושלא דמי למים שהוחמו בשבת בהיתר דיש אוסרין, דשם הוחמו על ידי מעשה אדם. ולפי”ז ה”ה במים שהומו בדוד שמש שנידונים כהוחמו מאליהן. ואע”ג דמדברי הרע”א נראה דאין להקל מטעם זה אלא ברחיצת פניו ידיו ורגליו, מ”מ י”ל דהיינו דווקא גבי שבת, אבל ביו”ט קיל טפי דאף אם יבוא לחמם לא יעבור באיסור תורה וכמבואר בר”מ הנז’, ולא אסרוהו אלא משום שבת, לפיכך אפילו כל גופו שרי בהתחממו מאליהן. וכן מבואר במאמר מרדכי – כרמי (סי’ תקיא ס”ק ד’), דשרי לרחוץ כל גופו ביו”ט במים שהוחמו ביו”ט בהיתר. וע”ש שצידד לומר כן גם אליבא דהרמ”א, וכ”ש בנד”ד דהוחמו ממילא. וע”ע בשש”כ (פי”ד הערה יב), בשם הגרשז”א זצ”ל שכתב להסתמך על דברי הרע”א הנ”ל לדינא גבי דוד שמש דחשיב כהוחם מאליו ואף כשהוציא את המים מדוד השמש בשבת, והמים החדשים מתחממים בו ביום, מ”מ מכיון שנעשה רק דרך פס”ר ובלי כוונה, לא חשיב כנעשה בשבת, ושרי. ומיניה נילף נמי ליו”ט. וכן הסתמך ע”ד הרע”א הנז’ מרן הגרע”י זצ”ל בספרו הליכות עולם ח”ד (עמוד רח ושם בהערות), ובחזו”ע שבת – ח”ו (עמ’ פז).
ו). אלא דאכתי יש לעיין בזה, שהרי על ידי שפותח את המים החמים נכנסים לדוד מים קרים ומתבשלים ואפשר שלא ישתמש בהם ביו”ט נמצא שבישל שלא לצורך, והנה בדוד שמש לא מבעיא לי דשרי, שהרי הבישול נעשה בתולדות החמה ואיסורו מדרבנן, וכיון שהוא ע”י גרמא ולא בידיים, הוי תרי דרבנן ויש להקל היכא דלא איכפת ליה ואפי’ הוא פסיק רישא, וכמ”ש הפרי מגדים (סי’ שטז א”א ס”ק ז’), ובשעה”צ (שם ס”ק יח), וראה עוד בשעה”צ (סי’ שלז סק”ב). וכבר האריכו בזה גדולי האחרונים להיתרא, ומהם בשו”ת יביע אומר ח”ד סימן לה), ובשו”ת אור לציון ח”ב (פרק ל’ תשובה ב’). וכ”ש ביו”ט דקיל טפי. וכ”כ בקובץ מבית לוי (חי”ד עמ’ כד) שמותר להשתמש לרחיצת פניו ידיו ורגליו בדוד שמש ביום טוב, כיון שבישול בדוד שמש נחשב כתולדות חמה, שאינו אסור אלא מדרבנן, והוא גם פסיק רישא דלא איכפת ליה, ויש צד שחימום המים אינו נחשב כמעשה בידיים אלא כגרמא בעלמא. ואע”ג שבשו”ת שבט הלוי חי”א (סימן קכט) לא רצה להתיר רחיצת כל גופו בדוד שמש, היינו דווקא לבני אשכנז היוצאים ביד רמ”א שכתב דאין להתיר רחיצת כל גופו במים שהוחמו בערב יו”ט, אבל לדעת בני ספרד דאזלי בתר הכרעת מרן השו”ע שהתיר רחיצת כל גופו במים שהוחמו בערב יו”ט, יש להתיר גם בזה, ופשוט. וכ”כ להתיר בספר חזו”ע – יו”ט (עמ’ מב).
ז). אלא שלענ”ד נראה להתיר אפילו במים שהתבשלו מערב יו”ט או ביו”ט עצמו על ידי בוילר חשמלי דהוי בישול בתולדות האש, ואע”ג דהבישול בו בשבת בתולדות האור הוא מה”ת, דהנה לעצם מה שרוחץ במים אלו, כיון שהתבשלו מאליהן בהיתר לא גרע מדוד שמש שהתירו האחרונים וכנז’ לעיל, אלא שיש לעיין מצד זה שנכנסים כעת מים לדוד מים קרים ומתבשלים בתולדות האור וזה שלא לצורך, והנה המבשל ביו”ט שלא לצורך הוי איסור דרבנן שהרי שייך בו הואיל ואי מקלעי ליה אורחים, וכפי שכתב הרמב”ם (הלכות יום טוב פרק א’ הלכה טו): דהמבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן. ועי’ בב”י (סי’ תקיח) שכתב דאפילו שלא לצורך כלל, אין איסורו אלא מדרבנן מטעם הואיל. ועי’ ביה”ל (סי’ תקיב ד”ה אין). וגם לפוסקים דס”ל דשלא לצורך כלל איסורו מה”ת ובעינן עכ”פ צורך קצת, בנד”ד חשיב כצורך קצת, שהרי א”א להשתמש במים החמים אלא אם כן ייכנסו תחתם מים קרים, נמצא דאין איסורו מה”ת לכו”ע. וא”כ הדרינן לכללא דהוי פס”ר דלא איכפת ליה בתרי דרבנן, ושרי.
ומעוד טעם נראה לענ”ד להתיר הדבר גם במים שהוחמו מערב יו”ט או ביו”ט מאליהן על ידי בוילר, שהרי כתב מרן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל הובא בספר מבקשי תורה (יו”ט סי’ מד), שהמים שנכנסים מתערבים במים הקיימים, נמצא א”כ שלעולם משתמש עתה גם במים שמתחממים בהיתר.
ועוד יש לצדד מטעם אחר, דהמים הללו שנכנסים כעת לדוד, חשיבי ג”כ כצורך אוכל נפש אע”ג שלא משתמש בהם, לפי שאי אפשר להוציא מים חמים אלא אם כן יכנסו תחתיהם מים קרים, וכן הוא דרך תשמישו, חשיבי כצורך אוכל נפש אע”ג דאין משתמש במים הללו כעת, ודמי קצת למ”ש השער הציון (סי’ תקיד ס”ק טו) בשם האגודה (ביצה פ”ב סי’ לג), דמותר לקחת שמן מנר הדולק כדי לאכול, דכיבוי זה חשיב לצורך אוכל נפש. וע”ע במ”ב (סי’ תקז ס”ק ל) ובשעה”צ (סק”מ). מיהו עי’ בס’ שבות יצחק (דיני דוד שמש פרק יא או’ א’). שוב הראני עתה חביבי הרב ר’ נתנאל ג’רבי שליט”א שכן העלה להתיר הגר”י פישר זצ”ל מטעם זה את השימוש בבוילר חשמלי, והובא בספר הליכות אבן ישראל (יו”ט עמ’ רסב).
ועוד נראה לענ”ד, דמכיון שהרבה פעמים משתמש תוך כדי רחיצה במים הללו שמתחממים, אע”ג דהוי ספק שמא לא יצטרך להם, חשיבי כספק פסיק רישא, שכתב הט”ז (סי’ שטז) להתיר, ובביה”ל (שם ד”ה ולכן) סייע לו מדברי הרמב”ן, יעו”ש. וכ”כ האחרונים להתיר כדברי הט”ז בספק פסיק רישא, ראה בספר לוית חן (סי’ שטז או’ מא).
ועוד יש להוסיף ולהתיר, דכל שמחמם מים שראויים להשתמש בהם במשך היום הוא או אחרים, יש להתיר, וא”צ שישתמש בהם בפועל, אלא כל שראויים לכך שרי, וכדאמרינן בפסחים (מו:), מתוך, ועי’ בשו”ת רע”א (סי’ ה’ ד”ה ולכאורה). ועכ”פ כיון דשכיח שמשתמש בהם, יש לו היתר ואי”ז נחשב כבישול שלא לצורך. וכן ראיתי בקובץ מוריה (ניסן תשע”ט עמ’ רצ) שכתב, שאמר לו מרן הגר”ש וואזנר זצוק”ל שמתיר הוא להשתמש ביו”ט במים של דוד אפילו שהופעל על ידי חשמל, מטעם זה דשמא יצטרך בהמשך יו”ט למים. וכן שמעתי אני שמרן הגר”ע יוסף זצוק”ל התיר הדבר אפילו בבוילר.
ח). ואפילו אם הבוילר עובד כעת בעת הרחיצה ממש, יש להתיר מהטעמים הללו, ולא דמי למים שהוחמו ביו”ט שאסר השו”ע לרחוץ בהם כל גופו, דהתם איירי שמחמם מים בידיים ובכה”ג איכא גזירת הבלנין, אבל במים שהוחמו מאליהן ליכא למיגזר וכפי שנתבאר לעיל (או’ ה’), ושכ”כ המאמר מרדכי והרע”א ועוד. ומה שנכנסים כעת מים לדוד ומתבשלים, כבר נתבאר שיש להתיר מכמה טעמים. ואע”ג שהמ”ב (ס”ק יב) הביא מדברי הגר”ז והחמד משה שכתבו, שגם לדעת מרן השו”ע אין להתיר לגדול לרחוץ ביום טוב כל גופו במים שהוחמו בהיתר, כגון שהוחמו לצורך שתייה או לצורך פניו ידיו ורגליו, לא דמי לדהכא, דהתם איירי דהוחמו בידיים בהיתר, לא כן בנד”ד שהוחמו מאליהן ובגרמא. ובשו”ת אור לציון ח”ג (פכ”א או’ א’), אסר את השימוש בבוילר. (אלא דאינה ראיה, דאיהו לשיטתו דאסר גם את השימוש בדוד שמש).
ט). ובשו”ת תורת מאיר (שם) כתבתי שיש האוסרים רחיצה ביו”ט שחל לאחר השבת אפילו ע”י דוד שמש מדין הכנה, ומשום שאם נגמרו המים החמין שבדוד בער”ש ונתחממו בשבת, נמצא שהשבת הכינה ליו”ט דהשתא נשתבחו המים, ואע”ג דנעשה בידי שמים, הכנה ביד”ש הוי הכנה וכדמוכח בביצה (דף ב:) בדין ביצה שנולדה יו”ט. וכ”כ בנד”ד בשו”ת שבט הלוי ח”י (סי’ עז או’ א’). אולם באמת המעיין בב”י (בסו”ס תקא) יחזה, שכל שעיקר הדבר נמצא כבר בעולם אע”ג דהשתא משתבח יותר אי”ז משום הכנה, ולפיכך התיר להשתמש ביו”ט שני באותם פתילות שהדליקן ביו”ט ראשון, ואע”ג דהשתא נעשו יותר נוחים להשתמש בהם ע”י הכבוי, ונמצא יו”ט מכין ליו”ט או לשבת, ודחה שם סברת התרומה, שאסר בזה. וכ”כ בב”י (סי’ תקיד) דהכי נקטינן. וכן דעת הרמ”א (שם ס”ז). וכן כתב האליה רבה (או’ יב), והפרי חדש (שם), וע”ע בכה”ח (ס”ק נג). וגם המ”ב (ס”ק לד) כתב, שהעיקר להקל בזה כיון שרבו המתירין. ואע”ג שסיים, דלכתחילה טוב ונכון לצאת ידי חובת הכל, נראה דהיינו על צד מהיות טוב. ומ”מ בנד”ד, חשיב צורך הרבה ובפרט אנו שמורגלים ברחיצה דבר יום ביומו, וא”א לעשות בענין אחר, ע”כ אין להחמיר בזה. ומ”מ יזהר לנגב ראשו בנחת כדי שלא יבוא לידי סחיטת השיער, וכמ”ש הבא”ח (ש”ש פ’ פקודי או’ ח’).
