מקורות:
בענין ההדלקה בעששית יש לדון מכמה אנפי, אך לעת עתה לא ארד לקנ”י אלא אודות הנושא המוזכר בשאלה הניצבת עמנו בזה, וגם בזה גופא לא אכתוב אלא ב’ וג’ גרגירין בקצ”ר אמיץ כי אפס הפנאי בעוה”ר.
מודעת זאת דברות קודש דבפסקי הריא”ז שבת פ”ב הל’ חנוכה אות ג’ שכתב וז”ל: “אף על פי שאם כבתה אינו זקוק לה, צריך לתת בנר חנוכה שמן כשיעור שתהא דולקת כדי מצוותה (א”ה וכן נקטינן לדינא כמו שהעלה מרן על שלחנו או”ח סי’ תרע”ה סע’ ב’). ונראה בעיני, שאם הדליקה לפני הרוח וכבתה, צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח, שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד לפני הרוח, הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור.” עכ”ל. ודבריו לענין הרוח, הובאו בשלטי גבורים שבת דף ט’ ע”א מדפי הרי”ף, ובב”ח באו”ח סי’ תרע”ב סוד”ה ודלא, ובעט”ז או”ח סי’ תר”פ, ובכנה”ג סי’ תרע”ג הגה”ט, ובמג”א סי’ תרע”ג סקי”ב, ובט”ז סי’ תרע”ב סק”ט[1], ובפר”ח שם סע’ ב’, ובא”ר שם סקי”ד, ושאר אחרונים חביבים ז”ל.
ועל פי הדברים האלה, הגאון המהרי”ל דיסקין זלה”ה (עפ”י הנמסר מתלמידיו) יצוא יצא לעורר על הנוהגים להדליק נרות חנוכה בתוך עששית, דהרי בעת ההדלקה הדלת מזכוכית פתוחה (כדי שיוכל המדליק להכניס את ידו) וממילא בעת ההיא אין הנר ראוי לדלוק חצי שעה, ולא חשיבא הדלקה, ואע”ג דאח”כ סוגר בעדו דלתות הזכוכית לא מהני יען כי קיי”ל הדלקה עושה מצוה ואילו היה משאיר את המצב כמו בעת ההדלקה היה הנר נכבה בתוך פחות מחצי שעה, והוי כנתן שמן שאין בו שיעור לדלוק חצי שעה ואחרי ההדלקה הוסיף עוד שמן דקיי”ל דלא מהני וכנ”ל. כי על כן מעידים שמהרי”ל דיסקין זלה”ה היה מדליק בעששית פתוחה בשוליה מלמטה כך שבעת ההדלקה ג”כ יכולים הנרות לדלוק. וכן נהג הגרי”ז הלוי מבריסק זצוק”ל, להדליק בעששית ע”י פתח מלמטה, מהטעם הנ”ל.
ואולם כבר מצינו ענין זה של עששית להדלקת נרות חנוכה בסוגיא בשבת דף כ”ג ריש ע”א “עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה” (אלא דהתם י”ל דמיירי בגוונא שאין רוח כולי האי, כך שגם בלי עששית היה הנר עומד ברוח מצויה כשיעור עד שתכלה רגל מן השוק, כי הרי לפי ההקשר שהובאו הדברים שם בגמ’ מוכח שמטרת העששית היתה לתוספת בעלמא כדי שתוכל לדלוק כל היום כולו, ולכן הוזכרה העששית אלא בהקשר זה עיי”ש היטב). ומודעת זאת מה שכתב בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סי’ קמ”ט וז”ל: “ושנסתפקת אם מותר להדליק נר חנכה בפנס שיש לו דפנות של זכוכית. גם ע”ז כבר עמדתי בחיבורי. וכתבתי שנ”ל פשוט שמותר. אדרבא מסתברא דהכי עדיף טפי. וקרוב אני לומר כמעט חובה היא לתקן כלי כזה לנרות חנוכה. כדי שיהא שמור מהרוח. דהא קיי”ל אם העמידה במקום רוח וכבתה זקוק לה כמ”ש ז”ל. וכו’[2]. לכן טוב ויפה הדבר בעיני אלא לפי שלא ראיתי לרבנן קשישי דעבדי הכי.” עכ”ל. והביאו מרן החיד”א זלה”ה בברכי יוסף או”ח סי’ תרע”ג סק”ח. הא קמן דפשיטא להו דעצת העששית מועילה שפיר, אע”ג דמן הסתם מוכרחים היו לחשוף את הנרות לרוח (להרים את העששית) בעת ההדלקה (וי”ל כדלקמן). וע”ז הדרך פוק חזי נמי בערוך השלחן האשכנזי סי’ תרע”א סע’ כ”ד כתב וז”ל: “בכל המדינות שלנו ימי החנוכה הם ימי סגרור גשם ושלג ורוחות חזקים ואי אפשר להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית, וכולי האי לא אטרחוהו רבנן, ועוד דבזה לא יהיה היכר למצוה כל כך וכו’[3], ולכן כולנו מדליקין בבית וכו'” עכ”ל. ונראה ג”כ דנקט דהעיקר דמועיל זכוכית אלא דלא אטרחוהו רבנן, ומה שכתב דלא ניכרת המצוה כל כך ניכר מדבריו שאינו אלא תוספת טעם להדליק בבית אבל לא פסול מן הדין. וראה גם בשו”ת לב חיים פלאג’י ח”ג סי’ קמ”ז שדן לענין נר חנוכה בעששית מצד החשש שאין רואים את הנר עצמו כי אם באמצעות אספקלריא המאירה, ומסיק דהוי כראיית הנר עצמו עיי”ש (וע”ע בספרו מועד לכל חי סי’ ז”ך אות מ”ב, ובדברי מר בריה בשו”ת שמע אברהם ח”ב סי’ מ”ו דף קכ”ה ע”ד ד”ה מכל). והגאון ממונקאטש זלה”ה בספר נמוקי אורח חיים סי’ תרע”א סע’ ה’ (אשר במקומו ג”כ היו נוהגים להדליק בתוך הבית) כתב וז”ל: “ושמעתי בשם זקני הגה”ק מהרצ”א (בעל בני יששכר) שהיה לו עששית (לאנטערנע) של כסף עם זכוכיות מארבעה צידיה, ובתוכה מנורת כסף להדליק נר של חנוכה, ואמר כי תהיה לו צורך (בעששית) בעת ביאת גואל צדק שאז ידליקו מבחוץ ויש חשש שיכבה הנר חנוכה מחמת הרוח המנשבת בחוץ, על כן עשה הכלי לאנטערנע הלז עכד”ק.” עכ”ל.
ומנועם אמריהם של כל אלו האחרונים חזינן לפום ריהטא, דלא ראו חשש מצד הרוח, למרות שבעל כרחם בעת ההדלקה היו צריכים להרים את הכיסוי כדי להדליק את הנרות ואח”כ לחזור ולכסות, ולא חששו לכך שבעת ההדלקה היו הנרות תחת שליטת רוח מצויה. איברא דיש לדחות דמיירי בעששיות שיש בהן פתח צר להדלקה מלמעלה, כך שאין צורך לחשוף את הנרות לרוח. וכנראה שזו ג”כ כוונת מרן הראש”ל הגרי”י שליט”א בילקו”י חנוכה מהדורת תש”פ סי’ תרע”ה עמ’ שס”ו, שכתב לדחות ולומר “שהיו מדליקים בעששית דוגמת עששיות של נפט וכדומה שהיו מצויות בדור הקודם, וע”י ניצוץ של אש נדלקת מיד, והכל סגור בתוך הזכוכית הקבועה בעששית של זכוכית.” עכ”ל.
ועכ”פ נאמרו כמה וכמה סברות לדחות את חששו של מהרי”ל דיסקין, זכור אזכרן בס”ד לפי הסדר המתאים יותר להשתלשלות הסברות:
א. בידו לתקן
זה יצא ראשונה, עמיתו דהגאון המהרי”ל דיסקין זלה”ה, מני”ר הגאון מוהרי”ח זוננפלד זלה”ה בשו”ת שלמת חיים או”ח סי’ שפ”ג (ובנדמ”ח או”ח סי’ שס”ב) הזכיר את החשש הנ”ל דבעת ההדלקה פותחים את דלתות הזכוכית כך שהנרות אינם ראויות לדלוק במצב הזה במשך חצי שעה, וכתב ד”פשיטא” דשרי, דכיון שמדליק על מנת לסגור את הדלת, אין חיסרון בגוף ההדלקה כיון שבידו הוא, דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא. וכ”כ בשו”ת הר צבי חאו”ח ח”ב סי’ קי”ד (ד”ה והראיה) ובספרו מקראי קודש חנוכה (אלא שהביא סברא זו כסניף נספח ולא כסברא עיקרית כלל, והסברא העיקרית נביא במהשך). וכ”כ בשו”ת ישא יוסף ח”א סי’ קמ”ב ד”ה ולכן (בהתבסס על הוראת הגרי”ש אלישיב זצ”ל שלא היה חושש לזה), וכן הוא בספר אשרי האיש (פסקי הגריש”א זצ”ל) או”ח ח”ג פרק כ”ד פרק ל”ד סע’ כ”א. וכ”כ בספר חוט שני (פסקי הגר”נ קרליץ זצ”ל) חנוכה ס’י תרע”ב עמ’ שי”ט ד”ה במקום[4]. וכן צידד הגר”ח קנייבסקי זצ”ל בספרו טעמא דקרא סוף פרשת וישב (ריש ענייני חנוכה) אם כי נשאר בצ”ע בזה. וכ”כ בשו”ת אור לציון ח”ד פרק מ”ה סי’ א’ בהערה (בנימוק הראשון).
ואולם איכא לאקשויי על הישוב הנ”ל, ממה שכתב מרן השו”ע בסי’ תרע”ה הנ”ל דלא מועיל להוסיף שמן אחר ההדלקה אם היה חסר בכמות השמן בעת ההדלקה, והרי לא מצינו חילוק אם הדליק על דעת להוסיף אח”כ שמן אי לאו. אלא כדי להבין ישוב זה דכל שהוא “בידו” לתקן שפיר דמי, צריכים להדגיש חילוק נוסף (וכבר הרגישו בחילוק זה האחרונים וכפי שנזכיר בהמשך[5]), דהשמן הוא חיסרון בגוף ההדלקה[6] ואילו הרוח הוא חיסרון חיצוני, ולכן לענין הרוח סגי בזה שיש בידו אפשרות חיצונית למנוע את הגורם החיצוני לכיבוי, משא”כ לגבי שמן שהוא חיסרון בעצם. [אך בלי סברא ד”בידו לתקן” לא סגי לן בחילוק בין חיסרון בעצם לחיסרון צדדי, דסוף סוף הריא”ז השווה ביניהם, ועל דא אמרינן דגם הריא”ז מודה דהיכא ד”בידו לתקן” ולמנוע את החיסרון החיצוני אזי שפיר דמי]. והגרח”ק זצ”ל הנ”ל התהלך ג”כ לרוח דברים אלו וכתב להבהיר, דכאשר היה חסר בשמן הרי שהפיסול הוא מצד חיסרון בהדלקה, ובמה שנתן שמן נוסף הרי לא “הדליק” בכך כי כבר היה הנר דלוק ועומד[7], משא”כ בנידון של הבית מזכוכיות החיסרון היה מצד שעומד להכבות, ואם בידו לעשות שלא יכבה ע”י סגירת הדלת שפיר דמי מעיקרא. ועוד יש להוסיף בזה, דבנידון של תיבות הזכוכית המצויות בימינו, שהדלתות מזכוכית הם מחוברות בכלי ועשויות לכך לסגרם בעד הרוח, אין כאן “בידו לתקן” בעלמא, אלא הכלי עשוי לכך, כך שכבר בעת ההדלקה “מונח” בכלי שעתיד להיות תיקון, ואינו דומה לתוספת שמן אחר ההדלקה שהתוספת היא מילתא באפי נפשה לגמרי ואין לה אחיזה מראש. וכ”כ הגר”א וייס שליט”א מנחת אשר חנוכה סי’ ד’ אות ג’ דאחרי שהביא דברות הגאון מהרי”ל דיסקין זלה”ה כתב וז”ל: “ויש לדון בדבריו, דלכאורה מסתבר טפי דכיון דכלי זה עשוי לכתחילה לשם כך הוי כאילו ראויים נרות אלו לדלוק כשיעור בשעת הדלקתן.” עכ”ל.
קושיא על סברא קמייתא הנ”ל מדין מדורה
ויש שנתקשו על כל הנ”ל ממה שכתב הפר”ח והובאו דבריו לדינא במשנ”ב סי’ תרע”א סקי”ג לגבי קערה שהקיפוה פתיליות (שכתב מרן השו”ע שם שאם כופה עליו כלי מועיל כדי שיחשב עכ”פ כנר אחת ולא יפסל הכל מדין מדורה), דכתב הפר”ח שמה שמועיל לכפות כלי הוא רק לפני ההדלקה אך לאחר ההדלקה כבר נדלק בפסול ותו לא מהני עיי”ש, אלמא דאע”ג ד”בידו לתקן” ע”י כפיית הכלי – לא מהני.
ולפקצ”ד לא קשיא כולי האי, דדין המדורה דמי טפי לפסול בעצם ולא לפסול חיצוני. וממילא דמי להוספת שמן שלא מועיל מה שבידו לתקן, עפ”י החילוק שהזכרנו לעיל.
זאת ועוד אחרת, דבהמשך מילתין צדד לומר דנידון הריא”ז (וממילא חומרתו של מהרי”ל דיסקין) מיירי כאשר עדיין אין רוח מנשבת בפועל בעת ההדלקה ממש, אלא רק שידוע שעתידה להגיע בוודאות בתוך חצי שעה, ואם כן, אין לדמות פסול דמדורה (דלא מועיל תיקון) לפסול דרוח (דמועיל), דגבי רוח אע”פ שהיא מצויה וידוע מראש שעתידה להגיע מ”מ בעת ההדלקה הדבר הפוסל (הרוח) עדיין לא קיים, וממילא העובדה שיש לאל ידו למנוע את הפיסול העתידי מועיל שפיר, משא”כ הפסול דמדורה (גם אם עדיין לא נוצרה המדורה) מגרע גרע כיון שהצורה שמביאה לידי מדורה כבר קיימת כעת ללא צורך בדבר נוסף שיגיע אח”כ. [ומה שהריא”ז השווה דין הרוח לדין תוספת שמן אחר ההדלקה, אע”ג דגבי השמן הפסול כבר נמצא לפנינו בעת ההדלקה, הוא משום דבנידונו אין עששית ואין דלתות זכוכית, דאז באמת אין בידו לתקן לפני שיגיע הרוח וממילא דינו כשמן שהיה חסר בו שיעור]. אלא דאם כבר הגענו לחילוקים כאלו, מתקרבים אנו לתירוצים הבאים לקמן, שאינם נזקקים ליסוד של “בידו לתקן”.
והגרח”ק זצ”ל בטעמא דקרא התהלך ברג”ש בראיה מדברי המשנ”ב, וכתב ליתובי דעת”א (אגב דוחקא) דהפר”ח מיירי שלא היתה דעתו מעיקרה לכפות כלי, אך אם מעיקרא חשב לכפות כלי אה”נ דשפיר דמי עיי”ש.
ועל דרך הדוחק אפשר נמי דיש לחלק עפ”י מה שהזכרנו לעיל דהכא גבי עששית הכלי עשוי לכך ומוכח מצורת ההדלקה שעומד לעשות תיקון (כיון שהמצאות הדלתות מזכוכיות מכריזות על עצמן דעביד להכי להסגר כדי להגן מפני הרוח) ולכן לא דמי לגוונא דלא מוכח הכי (כדין הקערה עם הפתיליות הנ”ל כאשר עדיין לא כפה עליה כלי, אלא א”כ הכיסוי מחובר, ולא איירי בהכי), וכמו שמצינו גדולה מזו בכמה אחרונים חביבים לענין האוחז פתיל בידו ומדליקו ואח”כ מניחו בקערת השמן שלפניו, דיש שצידדו להתיר מהאי טעמא, עפ”י הט”ז סי’ תרע”ב סק”ז, ואכמ”ל. [ואגב גררא, לפי אחרונים אלו, כל שכן דאין להחמיר לענין חשש המהרי”ל דיסקין, גם מבלי להכנס לכל הסברות. וראה גם בשו”ת מבית ישראל או”ח סי’ רי”ג אות ד’ שכתב להקל בנידון של מהרי”ל דיסקין משום דלא שייך בזה חשש שיאמרו ד”לצורכו הוא צריך” וממילא על זה לא נאמר גדרי הדלקה עושה מצוה עיי”ש. והוא תירוץ בפני עצמו].
ב. לפני סילוק
והגאון רבי יוסף כהן זצ”ל בהגהות לספר מקראי קודש פראנק חנוכה (שאזכירנו בהמשך) כתב סברא קרובה לסברא הראשונה הנ”ל, והוא, דכל עוד שלא סילק ידו עדיין הכל בכלל ההדלקה, וכדמצינו לענין ציצין שאינם מעכבים במילה בשבת וכו’, וראה נא בענין סברא זו (ודין ציצין בשבת) בספרי הדל שושנת העמקים על גיטין, ראה נא שם כל הצוג”ה בשושנים בס”ד. [אלא דלפקצ”ד לא דמו אהדדי, דציצין שאינם מעכבים הם עכ”פ המשך מגוף המצוה אלא שבתוספת הידור, ואילו סגירת דלת העששית הוא ענין טכני בעלמא כדי למנוע את הרוח ואין לזה כל שייכות ישירה למצוה, וק”ל]. וכדברי הגר”י כהן זצ”ל כן משמע לכאו’ שהתכוין הגרש”ז אוייערבאך זלה”ה המובא בספר מעדני שלמה מועדים עמ’ ק”ט, וז”ל: “מרן (הגרשז”א זצ”ל) נהג להדליק בחוץ ב”בית חנוכיה” הנפתחת באמצע עם שתי דלתות של זכוכיות, כנהוג בירושלים, ושאליו, מהי התשובה על מה שמפקפקים בזה האחרונים, דכיון שפתוח בשעת ההדלקה וכו’. והשיב מרן, דמה שפתוח בשעת ההדלקה הוא מכיון שעוסק אז בהדלקה, וכיון שכוונתו לסגרו מיד ולא להשאירו פתוח כל שיעור ההדלקה, ליכא שום חיסרון בזה.” עכ”ל. [ואע”פ שקשה לדקדק מלשון שמועה בע”פ כנ”ל[8], מ”מ יש רגלים לדבר ממה שכתב הגרשז”א זלה”ה בספרו שו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”א אות ב’ במוסגר (הגם דמיירי שם בלי “בית חנוכיה”), וז”ל: “ומה שאנו נוהגים להדליק בחוץ גם במקום שהרוח יכולה לכבות כבר או עד שיגמור להדליק את כל הנרות, היינו מפני שעומד בשעת ההדלקה על דעת לחזור ולהדליק ולא יסלק ידו עד שידליק טוב והרוח לא יכבנו, להכי שפיר חשיב כהדלקה כשרה.” עכ”ל]. וראה גם בספר שלמי מועד עמ’ קצ”ה. וכן מסיק בשו”ת אז נדברו ח”ו סי’ י”ב אות ב’. וכ”כ בספר מקראי קודש הררי פ”ז סוף הערה י”ד בשם הגר”מ אליהו זצ”ל, “שהן ההדלקה והן סגירת העששית הכל נחשב מעסק ההדלקה” עכ”ל.
[ועוד ראינו שצידדו לומר כמה מחברים נר”ו שכתבו סברא קרובה לכל הנ”ל אך מחודשת יותר, שסגירת הדלת זכוכית נחשבת כחלק מההדלקה עצמה, ולכן מועילה ההדלקה בעששית (ואין כוונת הדברים להתיר מחמת דנחשבת סגירת הדלת כתיקון לפני סיום ההדלקה מפני שלא סילק את ידו כפי שהבאנו לעיל מדברי כמה אחרונים, אלא אותם המחברים הנז’ רוצים לחדש שהסגירה היא חלק מעצם מעשה ההדלקה). ואפשר דזו גם כוונת הרב מקראי קודש הררי הנ”ל. אלא דצל”ע מהיכי תיתי דמעשה חיצוני של הגנה מפני הרוח יחשב כחלק מההדלקה. וראה גם במקראי קודש פראנק הנ”ל, שכתב דאין לומר שמעשה סגירת הדלת נחשב כהעברה (דקס”ד דבזה שמקיים את הנר ע”י העמדת הגנה מפני הרוח, הוי כמעשה הדלקה) דהרי מצינו לענין שבת ברמ”א סי’ רע”ז סע’ א’ דמותר אפי’ לכתחילה לסגור את הדלת בעד הנר והיינו דלא חשיב העברה כלל. (וראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ה בשורש ב’ נספח ג’ סי’ ב’ בענין ה”מתג גרמא” ואכמ”ל)].
ג. כך היתה תקנת חז”ל מעיקרא
ובספר שבט הלוי על המועדים, חנוכה, בפסקי דינים שבסופו פרק ז’ אות י”ד כתב בזה סברא חדשה לכאו’ (אם כי אפשר לפרשה באחת מהדרכים דלעיל), והוא, דכיון שתקנת חז”ל היתה להדליק נרות בחוץ בתקופת כסלו שאז מצויים רוחות, כך הוא “דרך ההדלקה” להדליק בתוך עששית (כלומר מעיקרא כך היתה תקנת חז”ל, שידליקו כאשר הנרות חשופות לרוח ואז תיכף יכסו בעששית – כך נראה כוונתו לפי הלשון שרשמו התלמידים שם בהערות).
ד. אם הרוח מנשבת בפועל בעת ההדלקה
ויתכן דהרשות נתונה לומר עוד, דהריא”ז וסייעתו מיירי כאשר הרוח מנשבת בפועל בעת ההדלקה (ולא רק שעתידה לנשב על היותה “רוח מצויה”), דעל זה דוקא נקטו דנחשב ריעותא בהדלקה ודמי לשמן שחסר בשיעורו, משא”כ לגבי רוח מצויה שלא מנשבת בפועל בעת ההדלקה, לא דמי כלל לדין השמן, ולא זקוק לה כיון שנתחדשה הרוח רק אח”כ, וכל שכן שאם עושה פעולה למנוע את הכיבוי (אפי’ שהפעולה היא אחר ההדלקה) שפיר דמי.
והנה הרב גינת ורדים ספרו גן המלך סי’ מ”ג כתב וז”ל: “נר חנוכה שהניחה במקום שהרוח מצוי וכבתה לע”ד נראה שחייב לחזור ולהדליקה בברכה דכיון שהניחה במקום שהרוח מצוי הו”ל כאלו לא קיים מצוה כלל דומיא דסוכה שעשאה במקום שהריח או הרוח מצוי דלא נפיק בה י”ח וכן גבי כיבוי נרות בי”ט אם הניחן במקום שהרוח מצוי הו”ל כמכבה בידים ואסור. ואם הדליקה וכיבה אותה במזיד צריך לחזור ולהדליקה ונר’ ג”כ דמברך בהדלקה שנית שאם אתה אומר יצא בהדלקה ראשונה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם הלא מיד כשידליקנה יכבנה ואין זכר לנס כלל.” עכ”ל. הרי הסכת ושמע דהרב גן המלך שהשווה דין הדלקת נרות חנוכה בפני הרוח, לדין הנחת נר יו”ט במקום שהרוח מצויה ד”אסור”, והנה דין העמדת נר ביו”ט בפני הרוח הוא במפה או”ח סי’ תקי”ד סע’ ג’: “ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה, אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב”, הא קמן דהאיסור המוזכר לענין זה מיירי כאשר הרוח כבר מנשבת, ודין זה השווה הרב גן המלך לדין הדלקת נרות חנוכה, והיינו דגם בזה אע”פ שנקט לשון “רוח מצויה” הכוונה היא ברוח מצויה שכבר משנבת ולא שעתידה להגיע. ומיהו בשו”ת יביע אומר ח”ד חאו”ח סי’ ב”ן אות ה’, לאחר דנחית ודייק כדיוק זה מדברי הרב גן המלך, נקט דאפשר דהיינו דוקא כלפי מה שכתב הרב גן המלך דיש לחזור “ולברך”, דכדי לברך צריך שההדלקה לא תהיה נחשבת למאומה וכגון שנכבה מיד לאלתר [משא”כ לענין שיהיה “זקוק לה” להדליק שנית, אפשר דכל שהעמיד במקום שידוע שאח”כ יגיע הרוח, זקוק לה, כן נראה הבנת דברי הרב יבי”א].
אלא דיש לצדד לכאן ולכאן בלשונות הריא”ז והראשונים בהאי מילתא, ובהמשך מילתין (בהערות) אעבור לפני התיב”ה בענין זה בעזר ממרום.
ה (א). לא כבה
והגרצ”פ פראנק זצ”ל במקראי קודש חנוכה סי’ טו”ב ובספרו שו”ת הר צבי או”ח ח”ב סי’ קי”ד כתב כי עמא דבר להקל בזה להדליק בעששית ע”י סגירת הדלת (והחשיב זאת כ”המנהג בירושלים”), ועל כן כתב לדחות סברת מהרי”ל דיסקין זלה”ה הנ”ל, דדברי שלטי גיבורים (דהיינו הריא”ז) הנ”ל אמורים רק כאשר הנרות נכבו בפועל על ידי הרוח, משא”כ אם סגר את דלת הזכוכית ולא נכבו, סוף סוף הם דולקות לפנינו ויצא ידי חובה[9] (ולא מיבעיא אם לא פסקה הרוח ובכל זאת לא נכבה הרי אגלאי מילתא למפרע שההדלקה היתה באופן שתהא הדלקתה קיימת, אלא אפילו אם פסקה הרוח מאיליה די”ל שאם לא נפסקה הרוח שמא היתה נכבית, מ”מ כיון שלמעשה לא נכבית אפשר דאין לפסול את ההדלקה). וכ”כ הגר”ש חירארי זלה”ה בשו”ת שער שמעון אחד ח”ג סי’ מ”א (קי”ד) עיי”ש.
ובאמת נועם אמריו של הרב מקראי קודש, מדוייקים היטב בלשון הריא”ז דמייתינן לעיל, שכתב “שאם הדליקה לפני הרוח, וכבתה, צריך עוד לחזור ולהדליקה.” עכ”ל. והיינו דמה שהנר אינו ראוי לעמוד מפני הרוח המצויה, אינו חיסרון גמור בהדלקה, אלא רק אם נכבה בפועל לא אמרינן שאינו זקוק לה אלא זקוק לה מפני שכבר בעת ההדלקה היה בזה ריעותא. וכן בחידושי רבינו פרחיה שבת דף כ”א ע”ב מייתי מדברי רב האי גאון ז”ל שכתב וז”ל: “דע, דאי הוה איכא זיקא [פי’ רוח] או מיטרא, ויודע הוא שאם מניחה בחלון שהיא מתכבה לאלתר[10], והניחה וכבתה, לא יצא [ידי] חובתו. אלא מניחה על שלחנו ודיו, דכשעת הסכנה דמיא. אבל ודאי אם לא הרגיש שיש בעולם לא זיקא ולא מיטרא, והדליק בחלון, ואחר כך נולד לעולם זיקא או מיטרא וכבתה, אין זקוק לה”. עכ”ל. אלמא דרק אם כבתה בפועל הוא דלא יצא ידי חובתו, וגם זה רק מפני שהיתה הרוח מצויה באותו זמן. וכן בסידור הרשב”ן (רבינו שלמה ברבי נתן ז”ל) דיני חנוכה פרק שביעי עמ’ ע”ב כתב וז”ל: “אמר רבינו שרירא גאון ז”ל אם נתן הנר במקום שיש בו רוח חזק[11], או גשם שאי אפשר עמם לדלוק שם נר כלל, והוא הדליקו, וכבה, צריך לחזור ולהדליק, ואם לאו כאילו לא קיים כלל המצוה.” עכ”ל. ובכן נמי בספר תשובות מבעלי התוספות פרק ב’ כתבו כנ”ל (ואח”כ צידד השואל להקל עוד יותר), וז”ל: “שאלתי את הרב רבינו משלם, המדליק נר חנוכה במקום ששלטה רוח מצויה[12], וכבתה, אם זקוק לה. דבעלמא דקיימא לן אין זקוק לה, דילמא התם דווקא שקיים מצות הדלקה, אבל האי הדלקה לאו כלום היא. והשיב דהדיא עמי, דזקוק לה, דהאי הדלקה לאו כלום היא. ואע”ג דקשה לי קצת, דקודם השמד מניחין נרות מבחוץ, ושם רוח מצויה, ודוחק לומר שמניחו מבחוץ שלא במקום הרוח, דהא על פתח ביתו קאמר. ושמא מאחר שאין שיעור, אין לחוש רק שיקיים הדלקה כל דהו. וכו’. עכ”ל. (אלא דמה שכתב דאין שיעור, אזיל כשיטת התוס’ דסברי לדינא כהתירוץ בגמ’ בשבת כ”א ע”ב דאי לא אדליק מדליק, ואנן קיי”ל בשו”ע סי’ תרע”ב כדאידך תירוצא ואכמ”ל).
ה (ב). לא כבה – והחיסרון הוא חיצוני
ואולם בינו נא זאת דלענין הנידון של בית החנוכיה מזכוכית, לכאו’ לא סגי בסברא הנ”ל (כלומר בסברא דלא החמיר הריא”ז וסייעתו כי אם היכא דהנרות נכבו בפועל וכו’) לחוד, דהרי גם בדין הוספת שמן אחר ההדלקה סוף סוף הנר דולק לפנינו אפי’ הכי לא יצא י”ח. ובעל כרחין דצריכים להוסיף בכל זה גם חילוק בין השמן לרוח (באופן שלא יסתור העובדה שהריא”ז למד זה מזה), או להוסיף סברא אחרת.
ודבר נאה ומתקבל על הדעת לחלק בין רוח לשמן, על דרך שכבר הזכרנו לעיל, דאם חסר בשיעור השמן, זהו חיסרון בגוף מעשה ההדלקה, ולכן לא מועיל לתקן אחר ההדלקה, משא”כ הרוח הוא חיסרון חיצוני ולכן אם מסלקים אותו ע”י סגירת הדלת, יצא שפיר ידי חובה[13]. וכתבנו לעיל להבהיר דחילוק זה לחוד לא סגי להקל בנידון של העששית, יען כי חזינן להריא”ז שסוף סוף משווה בין הרוח לשמן, והנה עתה שנתבאר דגם הריא”ז לא החמיר לגבי הרוח אלא היכא דנכבה, יצאנו למדין דכאשר החיסרון הוא חיצוני ממילא כל עוד שהנר דולק שרי דהרי אין כאן חיסרון[14], ולא דמי לחיסרון בשמן שהוא חיסרון “בעצם” דאז אפי’ אם הנר דלוק לפנינו לא מהני כיון שיש כאן חיסרון בעצם. והכי שגור בפומייהו דמחברים רבים, לחלק על דרך הנ”ל, וכגון חוט השני הוכמן (פסקי הגר”נ קרליץ זצ”ל) חנוכה עמ’ שי”ח, וידידינו הג”ר אלחנן פרץ שליט”א בחוקת החנוכה תשע”א עמ’ י”ב, והג”ר יעקב עדס שליט”א בספר דברי יעקב חנוכה סי’ ג’ ענף ו’ אות ז’, ושו”ת נר איש ח”א סי’ י’ סוף אות ו’, ושו”ת ויען הכהן ח”א סי’ ג”ן בהערה (דלכך נתכוין אם כי הגדיר זאת במילים אחרות), ועוד רבים.
[ובאשל אברהם מבוטשאשט סי’ תרע”ה סע’ ב’ (ד”ה ואח”כ הוסיף), אודות הדין דלא מועיל להוסיף שמן אחרי ההדלקה היכא דהיה חסר בשיעור השמן, כתב דפסול זה שייך גם כאשר תיקן תיכף יבוא קלקול חיצוני, אלא דבדוגמא שהביא שם אין הפסול חיצוני כולי האי כמו ברוח, עיי”ש היטב ודו”ק].
אולם אכתי יש מקום לבעל דין לטעון ולומר, דבלשון תשובות בעלי התוספות שהבאנו לעיל, משמע שגם כיבוי ע”י הרוח הוא בבחינת “חיסרון בגוף ההדלקה[15]” ולא חיסרון חיצוני בעלמא, דהרי כתבו לגבי הדלקה במקום שהרוח מצויה “האי הדלקה לאו כלום היא” עכ”ל (והיינו אף לפני שנכבה, כבר לאו כלום היא, עכ”פ בגוונא שבסוף נכבה), וכן בפר”ח סי’ תרע”ב סע’ א’ בענין דברי הריא”ז דלא מהני להדליק במקום שיש רוח כתב “דההיא הדלקה הויא כמאן דליתא” עכ”ל. וכיו”ב בכמה אחרונים. ובקושטא יש בזה מן הסברא, דהרי אם הרוח נחשבת כחיסרון חיצוני לגמרי ולא נחשבת כחיסרון בהדלקה כלל, מי אימא לן דעל חיסרון כזה לא תקף הכלל ד”כבה אינו זקוק לה” והרי קיי”ל “הדלקה עושה מצוה” ויש כאן “הדלקה” כיון שהרוח לא נחשב חיסרון בהדלקה. ובמילים אחרות יש כאן אחיזת חבל משני ראשים, דאם הרוח לא כיבה אמרינן דשפיר דמי כיון שאינו נחשב כחיסרון בהדלקה, ואילו אם הרוח כיבה את הנר, אמרינן דזקוק לה מפני שהיה חיסרון בהדלקה. אך לפקצ”ד לא דבר ריק הוא לומר, דהרוח הוא גדר ביניים, דאינו חיסרון גמור בגוף ההדלקה עד כדי כך שנאמר שהנר שדולק לפנינו כאילו אינו דולק דמי, אך מאידך כיון שרוח מצויה איננה כדבר שהתחדש רק אח”כ כי סוף סוף ידוע מראש כי בא תבוא, הוי כריעותא בעת ההדלקה (ועל זה קאי לשון תשובת בעלי התוספות הנ”ל והאחרונים) וא”כ כאשר הרוח בפועל כיבתה את הנר – זקוק לה שפיר. וק”ל.
ה (ג). לא כבה – והנר שבפנינו עדיין מתייחסת להדלקה הראשונה
והנה לעיל נתבאר, דמה שתוספת שמן לאחר ההדלקה לא מועילה לצאת ידי חובה אע”פ שעינינו הרואות שהנר דולק לפנינו, הוא משום דהחיסרון הזה בהדלקה מעניק לנר דין כאילו אינו דלוק (“מסתכלים” כאילו כבה בסיום “מנת” השמן הראשונה, שהוא בתוך החצי שעה, וממילא לא יצא ידי חובה). וכיון שהריא”ז השווה את דין הרוח לדין השמן, על זה כל הפולמוס הניצב בזה אם גם לגבי הרוח אמרינן דמסתכלים כאילו הנר כבה. והנה בעתה אגידה נא, דאין הכרח בהנחה הנ”ל דהפסול בדין השמן הוא משום דמסתכלים כאילו הנר כבה, אלא אפשר לומר, דמסתכלים על הנר כדלוק, אלא שאינו דלוק מכח ההדלקה כי אם מכח הוספת השמן, והוספת שמן לא מקרי הדלקה כדי לצאת בה ידי חובה. וצאינה וראינה להרב שפת אמת בשבת דף כ”א דצריך שעכ”פ הנר ישאר דלוק “מכח הדלקתו” כגדר “אשו משום חציו”. עיי”ש.
וכ”כ בשו”ת שואל ומשיב מאזוז סי’ מ”ג בתשובה השניה שם (תשובת רבו זלה”ה), וז”ל: “לאו משום דהרואה וכו’ אבל לענין השמן שהוא עיקר צורך הדלקה ומתייחס אליה כל שלא נתן בה כשיעור הוי כמדליק חצי ההדלקה וכשמוסיף הוא גרמא בעלמא ולא מהדלקתו בא[16] ולכן צריך שיתן כל השיעור כשבא להדליק ודוק היטב כי הם דברים נכונים בטעמן.” עכ”ל. ולפי דבריו אתי שפיר החילוק לענין הרוח, דאם סוף סוף הרוח לא כיבה כיון שסגר את הדתות, והרי הנר דלוק מפנינו מכח ההדלקה שהדליק בתחילה. וכדברים האלו נקט בשו”ת אור לציון ח”ד פרק מ”ה סי’ א’ בהערה ד”ה ונראה, בנימוק השני, והגם שהגדיר את הדברים באופן שונה קצת, הדברים עולים בקנה אחד עם הנ”ל.
אלא דצע”ק אם הדברים עולים בקנה אחד עם דברי הריא”ז, שכאמור כתב ללמוד פסול הרוח מפסול דתוספת שמן, ואילו לדברים הנ”ל שני סוגי פסולים הם, דפסול דתוספת שמן הוא מחמת שמציאות הנר שלפנינו כעת אינה מתייחסת להדלקה הראשונה, ואילו פסול דרוח הוא מפני שסוף סוף הנר כבה ואין כאן נר. וכיצד למד הריא”ז דלגבי הרוח אין אומרים דין “כבה אינו זקוק לה”, והרי אין ראיה מדין תוספת שמן כיון שהוא פסול אחר לגמרי. ויש ליישב קצת ואכמ”ל.
ו. לא פשע
וע”ע בהר צבי ובמקראי קודש הנ”ל שהוסיף הגרצ”פ לבאר, די”ל דמה שכתב שלטי גבורים (כלומר הריא”ז הנ”ל) דאם הרוח כבתה את הנר דזקוק לה, אינו משום דההדלקה במקום רוח מצויה לא חשיבה הדלקה, אלא משום דכיון דפשע להדליק במקום שיש בו רוח מצויה חז”ל החשיבו דבר זה ככיבוי במזיד, והרי זה בכלל מה שכתב בפרמ”ג סי’ תרע”ג א”א סקי”ב: “וכבתה במזיד פשיטא דצריך לחזור ולהדליקה” עכ”ל[17]. משא”כ בגוונא שמדליק בכלי שיש בו דלתות שעתיד לסגרם, לא הוי פשיעה. ודייק דהכי משמע ממילי דהבאר היטב שם סקי”א בשם גן המלך שכתב דין כיבוי ע”י הרוח ודין כיבוי במזיד בהדי אהדדי, וז”ל: “ואם הניחם במקום שהרוח מצויה וכבתה זקוק לה וחייב להדליק פעם אחרת בברכה וכן אם כבתה במזיד” עכ”ל., עיי”ש בהר צבי. ומעתה יאמר נא ישראל, דהיכא דמדליק בתיבת זכוכיות באופן שיש באפשרותו לסגור את הדלת, י”ל דלא נחשב שפשע, שהרי יכול לדאוג שלא יתכבה, “וסופו מוכיח על תחילתו” כפי שכתב שם בהר צבי. והתנבא בסגנון זה גם הגר”מ שטרנבוך שליט”א בספר מועדים וזמנים ח”ב סי’ קמ”ב, ומהאי טעמא כתב להתיר להדליק נרות חנוכה בבית מזכוכיות ולא לחוש לרוח, יען כי בזה לא “פשע” כלל דהרי מדליקים בכלי שיש בו דלתות ודעתו לסגרם, ומאחר ולא פשע גם שלטי הגבורים מודה דיצא ידי חובתו. ודייק כן ג”כ מדברי רש”י בשבת דף כ”א ע”ב ד”ה זקוק לה, דאינו חיסרון המעשה ההדלקה אלא משום פשיעה נגעו בה. והוסיף שם דאפשר דאף מהרי”ל דיסקין זצ”ל מודה לכל זה מעיקר הדין, ומה שהיה מקפיד להדליק למטה וכו’ היא חומרא בעלמא[18], עכת”ד, והניף ידו שנית בקצרה בספרו שו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ שמ”ב ד”ה ומעתה דקיי”ל. עיי”ש.
וביסוד הדברים, לאחר דאתינן להכי לחלק בין “קיום המצוה” לבין “זקוק לה” (שיתכן שיצא ידי עיקר קיום המצוה ובכל זאת הטריחוהו רבנן לחזור ולהדליק)[19], נראה דכן היא הבנת מרן החבי”ב בעל הרב כנסת הגדולה בדעת הריא”ז דנן, דמה שכתב הריא”ז דאם הרוח כבה את הנר דצריך לחזור ולהדליק, אין הכוונה שלא קיים את המצוה בעת ההדלקה, אלא קיים את המצוה אבל חז”ל הטריחוהו לחזור ולהדליק, וכפי שאבאר בעזר ממרום בהערה[20]. וכאמור לפי יסוד זה נמצא, אף בלי הסברא דמחמת דלתות הזכוכית מקרי “לא פשע”, אם סגר את דלתות הזכוכית, שפיר דמי, שהרי קיים את המצוה בהדלקה, וחז”ל גם לא הטריחוהו לחזור ולהדליק מחר והנרות דולקות לפנינו (ובוודאי לא הטריחוהו לכבות ולהדליק שוב, מאחר ויצא ידי חובתו).
צירוף שיטות הראשונים דסגי בהדלקה כל שהיא
ועשה לך צר”ף בכל זה משיטת כמה ראשונים כמלאכים ז”ל (ראבי”ה בשם ר”ת, אור זרוע ח”ב סי’ שכ”ב, סמ”ג בהל’ חנוכה בשם ר”י, ועוד) שפסקו כלישנא קמא בגמ’ בשבת דף כ”א ע”ב דאי לא אדליק מדליק ולא בעינן שיעורא, כלומר דסגי בהדלקת כל שהיא. דלפי שיטה זו, מה הנר דלק לפני שהספיק לסגור את דלות הזכוכית סגי בזה (דגם אם לא היה סוגר הדלתות, והיה הרוח מכבה את הנרות, אינו זקוק להן), כמו שבאמת צידד השואל בשו”ת תשובות בעלי התוספות (שהזכרנו לעיל) דאם הדליק במקום ששולט הרוח וכבתה אינו זקוק לה מהאי טעמא. ואע”ג דמרן השו”ע או”ח סי’ תרע”ה סע’ ב’ פסק כאידך לישנא וכשיטת הרא”ש וסייעתו דצריך שההדלקה תהיה ראויה להתקיים עד שתכלה רגל מן השוק, מ”מ שיטות ראשונים הנ”ל בוודאי חזי לאיצטרופי לכל הנ”ל.
מסקנה, ובירור דעת מרן הגרע”י זצ”ל
וזאת עולה מן המדב”ר, דנמצא דאיכא כמה וכמה טעמי תריצי להקל בזה להדליק בבית מזכוכית הנז’ ולא לחשוש לעובדה שלדתות הזכוכיות היו פתוחות בעת ההדלקה וכו’, וכאמור יש לצרף נמי דעת הראשונים (ר”ת ור”י) דסגי בהדלקה לזמן כל שהוא.
וכן עמא דבר[21]. וכן דעת עליון של מרן עט”ר מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל שהביא בהערות בספרו חזון עובדיה חנוכה עמ’ ק”ט תמצית כל תוכן דברות שו”ת הר צבי הנ”ל בשתיקה יפה. [ודלא כשו”ת דבריך יאיר ח”א סי’ ט”ו שיצוא יצא לומר בדעת מרן הגרע”י זצ”ל דשמיע ליה כלומר סבירא ליה שאם ברור הדבר בוודאות שלולי סגירת הזכוכית הרוח היה מכבה את הנרות, דלא יצא י”ח, ורצה לדייק כן משו”ת יביע אומר עיי”ש, ואחד הרואה עיניו יחזו בדברי ספר דבריך יאיר שאין דבריו מוכרחים כלל שהרי מה שדייק ביבי”א היה יכול לדייק גם מהריא”ז ועל זה הרי נאמרו כל הביאורים להתיר. וכן כתבו בשו”ת ויען הכהן ח”א סי’ ג”ן ובשו”ת ברכת אוריאל סי’ מ”ז תרוויהו בביאור דברות שו”ת יביע אומר עיי”ש, והדברים פשוטים]. וראה גם בספר “רבינו” עמ’ קפ”ג, דמייתי ממה שראה בקודש פנימה שהתיר מרן הגרע”י זלה”ה את השימוש במתקן זכוכית הנ”ל גם במקום שלולי סגירת הדלת הרוח היתה מכבה את הנרות.
איברא דכנזכר בשאלה, כתב מר בריה דרבינ”א הגר”ד יוסף שליט”א בספר תורת המועדים חנוכה פרק ג’ סע’ ג’ עמ’ ע”ו במוסגר וז”ל: “ומכל מקום נראה שצריכים להזהר שבשעה שמדלקים את הנרות, יהיו מכוסים במכסה של זכוכית (במקום שהרוח מצויה), ולא ידליקו הנרות ולאחר מכן יכסו אותם במכסה של זכוכית, מפני שצריך שיהיו נראות ראויים “בשעת ההדלקה” לדלוק במשך חצי שעה, ואם בשעת ההדלקה אינם מכוסים מזכוכית, הרי עשויים לכבות מחמת הרוח.” עכ”ל. וכוונתו רצויה גם לענין סגירת דלות הזכוכית (כניכר בהערות שם). ומיהו נראה דהגר”ד יוסף שליט”א הד”ר הוא לכל חסידיו (במקצת) ב”מקורות” להוראה הנ”ל, שכתב בסוף ההערות שם וז”ל: “ושוב ראיתי שכבר עמד בזה הגאון צבי פסח פראנק בספר מקראי קודש (חנוכה סימן יז), וכתב שבאת הגאון מהרי”ל דיסקין היה מקפיד וכו’. והמקראי קודש כתב להמליץ בעד המנהג הותיקין בירושלים שאינם מקפידים על כך. ועיין עוד בהגהות הררי קודש שם. ודו”ק. ועיין עוד בשו”ת הר צבי (חלק אורח חיים חלק ב’ סימן קיד) ובשו”ת שלמת חיים (חלק אורח חיים סימן רסא). ע”ש.” עכ”ל. הרי שהביא הגדרת הגרצ”פ פראנק זלה”ה שהמקילים בזה הם בבחינת “מנהג הותיקין בירושלים” באין אומר ואין דברים, ועל זה הוסיף לציין לעיין בהגהות הררי קודש (שכתב שם סברות נוספות להקל בזה) וכתב עליו “ודו”ק” (והיינו כי הטיבו סברותיו של הרב הררי קודש בעיני הרב תורת המועדים), ועוד הוסיף לציין בזה לרבה של ירושלים בשו”ת שלמת חיים שמיקל בזה (וגם על זה קאי תיבות “שוב ראיתי” כניכר ממהלך דבריו שלפני כן לא ראה למי שנחת להדיא לדון בזה אלא כתב מדנפשיה להשוות הנידון דנן לדברות הריא”ז עיי”ש היטב). ולכן נראה דמה שהגר”ד יוסף שליט”א לא טרח להעביר קולמוס על מה שכתב שם בגוף ההלכה “שצריכים להזהר וכו'” הוא מפני שלא גמר דעתו לגמרי להקל בזה עד כדי למחוק את הנכתב, וסמך על המעיין בהערות שיש מקום נרחב להמליץ טוב על המקילים בזה ושכך המנהג. [ובספר פסקי משה הל’ חנוכה פרק ו’ הערה ל”ח כתב וז”ל: “ואחר ראות דברי הרב תורת המועדים פעם ופעמיים, לא זכיתי להבין דבריו, כי כל המעיין בדבר ההר צבי עיניו יחזו עפעפיו יבחנו שהוא ז”ל תירץ כל טענותיו של הרב תורת המועדים הנ”ל, וא”כ כיצד כתב ראיותיו וסיים שבמקראי קודש ובשו”ת הר צבי כתב להליץ בעד המנהג כאילו לא ידע מטענותיו.” עכ”ל. ואחר המחי”ר לא קשיא מידי, דהרב תורת המועדים כתב להדיא “שוב ראיתי” על נועם דבריו של הגרצ”פ פראנק זצ”ל, ולכן מבנה הדברים בתורת המועדים הוא שהביא בתחילה את הנימוקים להחמיר בזה ושוב הביא ועל זה גופא דכתב דהגרצפ”א להמליץ טוב על המנהג כלומר שדחה את ההכרח של הנימוקים וכנ”ל].
ומרן הראש”ל הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א בילקו”י חנוכה מהדורת תש”פ סי’ תרע”ה סע’ ג’ עמ’ שס”ד הביא סברת המרי”ל דיסקין להחמיר בזה וכתב “אולם לדינא אין לחוש לזה” עכ”ל, וראה שם שהאריך למעניתו ברוח מבינתו בנימוקי ההיתר, בטטו”ד.
איברא דיש משמעות שגם מרן הגרע”י זלה”ה מודה דיש מקום כל שהוא להדר בזה (בתורת חומרא) ולחשוש בתורת חומרא לסברת מהרי”ל דיסקין זלה”ה, דהנה בשיעור בביהכנ”ס היזדין מאת בן זכא”י מרן הראש”ל הגר”י יוסף שליט”א במוצאי שבת פרשת וישלח תשע”ה, העד העיד בנו וז”ל: “לפני כעשרים שנה, בא יהודי אחד, ובידו תיבת זכוכית לחנוכיה, באופן שההדלקה נעשית ע”י נר אחד ארוך מפתח התיבה שבצד, כך שאין הרוח יכולה כלל לכבות את הנרות. וחפץ אותו האיש לקבל הכשר על חידושו זה. וגם מרן זצ”ל הצטרף ונתן לו המלצה על חידושו.” עכ”ל[22]. אך כאמור כל זה בתורת חומרא בעלמא. וכן בשו”ת אור לציון ח”ד פרק מ”ה סי’ א’ העלה דאמנם לדינא יש להקל בדבר, מ”מ טוב שגופו יגן מפני הרוח בעת ההדלקה עד לסגירת הדלת של הזכוכיות עיי”ש. וכ”כ בספר אשרי האיש (פסקי הגרי”ש אלישיב זצ”ל) או”ח ח”ג פרק כ”ד פרק ל”ד סע’ כ”א, דאע”ג דמעיקר הדין יש להתיר להדליק עם הדלת זכוכית פתוחה, מ”מ “מן הראוי שיקח שמש ארוך להדליק בו, ויתפתח רק מעט את דלת בית החנוכיה, כדי שלא יכבה (כלומר כדי שלא יהיה ראוי לכיבוי – כך כוונתו וז”פ) הנר בעת ההדלקה.” עכ”ל. וכ”כ בספר שבט הלוי על המועדים (חנוכה) בפסקי דינים שבסופו פרק ז’ אות י”ד (הערה כ”ה), דמדינא שרי אך לכתחילה יש להחמיר כמהרי”ל דיסקין עיי”ש.
הערות:
[1] ומ”מ הט”ז שם צידד לפקפק על היסוד של הריא”ז, דדילמא הוי כמו שמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כלומר דאע”ג דבאותם שמנים שכיח שמתכבים אמרינן דכבתה אין זקוק לה. ונ”מ לענין אם יצטרך לחזור ולהדליק בברכה עיי”ש.
[2] וכתב שם היעב”ץ דבעל כרחין שגם בימי התלמוד היו עושים כן, “שהמדליקו בפנסין מוקפין מחיצות זכות ואספקלריא המאירה דרך דופנותיה”, דהרי בימי חז”ל היו מדליקין בפתח הבית, ואיך שייך להדליק שם הרי בוודאי יתכבה מהרוח לפני סיום שיעור הזמן, עיי”ש (וכידוע שגם בארץ ישראל ישנם רוחות חזקות בימי כסלו). וכן למד הגרי”ש אלישיב זצ”ל דבוודאי בימי חז”ל היו מדליקים בעששית וזה בכלל החיוב שתיקנו חז”ל, והביא דבריו בשבות יצחק חנוכה פ”ב אות ב’ ד”ה מבואר. ואולם בעל שו”ת מנחת אלעזר זלה”ה בספרו נמוקי אורח חיים סי’ תרע”א נתקשה ג”כ האיך היו מדליקין בימי חז”ל בחוץ, והרגיש מדנפשיה בישובו של היעב”ץ אך דחאו בשתי ידים: “ואם תאמר שבאמת צריך להדליק בפנס של זכוכית מבחוץ כדי שלא יכבה, האם הו”ל לרבותינו הפסוקים להזכיר מזה.” עכ”ל. (ונהי שבאמת כבר מוזכר בגמ’ בשבת ענין הדלקת נרות חנוכה בעששית וכפי שהזכרנו בפנים, מ”מ ענין זה מוזכר בגמ’ כמקרה יוצא דופן וכמו שכתבנו לעיל בפנים).
ובאמת שכבר נתקשו בזה בספר תשובות מבעלי התוספות סי’ ב’, דבמציאות האיך היו מדליקים בחוץ בימי חז”ל והרי איכא רוח מצויה, וז”ל: “דקשה לי קצת, דקודם השמד מניחין נרות מבחוץ, ושם רוח מצויה, ודוחק לומר שמניחו שלא במקום הרוח דהא על פתח ביתו קאמר. וכו’.” עכ”ל (וכתבו שם ליישב עפ”י שיטה דלא קיי”ל הכי, ונזכיר את הדברים בהמשך בעהי”ת).
ובגאונים ז”ל מצינו שנקטו, דאם הנר לא יכול לעומד ברוח מצויה, כבר בימי חז”ל היו מדליקים בתוך הבית (כדין מקום סכנה), וכן הוא בספר הקצובות המיוחס לרב יהודאי גאון ז”ל בהל’ חנוכה אות ב’ כתב וז”ל: “ואם נשבה הרוח או פחד מפני הליסטים – מניחו על שלחנו ודיו.” עכ”ל. וכן הוא הלשון גם בסדר רב עמרם גאון סוף סדר חנוכה לפי חלק מכתבי היד (כנדפס בסדר רב עמרם גאון מהדורת מוסד ה”ק עמ’ ק’). וכן בחדושי רבינו פרחיה שבת דף כ”א ע”ב מדברות קודש דרב האי גאון כתב וז”ל: “דע, דאי איכא זיקא [פי’ רוח] או מיטרא, ויודע הוא שאם מניחה שהיא מתכבה לאלתר וכו’, מניחה על שלחנו ודיו, דכשעת הסכנה דמיא”. עכ”ל. ובחי’ הריטב”א בשבת דף כ”א ע”ב כתב וז”ל: “ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו – פי’ לא סוף דבר סכנת נפשות, דא”כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (דף מ”ט ע”א) וכו’, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז”ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.” עכ”ל.
ובשו”ת אור לציון ח”ד פרק מ”ב סי’ ג’ בהערה כתב וז”ל: “ובאמת צריך להבין, איך הדליקו בזמן התקנה בחוץ בפתח החצר, הרי התקופת כסלו מצויות בארץ ישראל רוחות המכבות את הנרות הדולקים בחוץ, ולא מצינו שהיו מדליקים את הנרות בתוך זכוכיות. ודוחק לומר שהיה הפתח עצמו רחב ולא שלטה שם הרוח כל כך, וגם הרי היו מדליקים בטפח הסמוך לפתח. וכן אין לומר שעשו פתילות עבות כל כך העומדות בפני רוחות, שהרי בזה יש חשש שנראה כמדורה, וכעין הא דאיתא בשבת דף כ”ג ע”ב וכו’, ועוד שפתילה עבה כזו צריכה הרבה שמן ולא נראה שנתנו כל כך שמן שיספיק לפתילה עבה, ויותר משמע שלא היו שמים אלא מעט שמן. ואפשר שבזמנם ידעו לכוין את אופן נתינת הנר בפמוט עם גב לפי כיוון הרוחות באופן שלא יוכלו הרוחות לכבות את הנרות. ועוד אפשר, שבזמנם היו הרחובות צרים, וכעין המצוי כיום בירושלים בעיר העתיקה, והבתים עמדו זה ליד זה בצפיפות והגנו מפני הרוח. וצ”ע.” עכ”ל.
ומה שכתבו בענין רחובות צרים, בתר דסגידנא קמיה, מציאות זו היתה רק בכרכים, ואילו שאר העם היו כולם חקלאים שהיו גרים בבתים שבשדות, באופן שהרוח היתה שולטת ביותר. אבל מה שכתבו שהיה להם מיומנות לגבי הרוח, זה אכן דבר נאה ומתקבל על הדעת, כי בימי הקדמונים היו להם מיומנויות בדברים שרחוקים מאוד מהאפשרויות שלנו כיום, כפי שניכר לדוגמא מגודל התפילין שבימי בית שני (שהיו קטנים ביותר כפי שמצאו הארכיאולוגים בים המלח, משא”כ האידנא דאין לנו אפשרות כלל לכתוב פרשיות כל כך קטנות בכשרות, ונ”מ דעתה אי אפשר להניח שני תפילין בבת אחת ואכמ”ל), וכפי שניכר נמי מקביעות חז”ל דסגי ברביעית מים (ואפשר אף בפחות מזה עיין חולין דף ק”ז ע”א) כדי ליטול ידים כדין דהיינו באופן שמכסה את הידים והאמצעות מכל הצדדים (שכיום אין אחד מעיר ושניים ממשפחה שיוכלו להצליח בדבר זה בשלמות), וכפי שניכר ג”כ בגודל האבנים שהעמידו בכותל המערבי, וכהנה דוגמאות רבות עד מאוד. ופוק חזי בתוס’ בביצה דף ל’ ע”א שכתבו: “דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר וכו'”, עכ”ל (כלומר נהי דגם כיום יודעים לעשות כלי שיר ע”י הטורח, מ”מ בימי חז”ל היו מצליחים לעשות זאת בנקל מאוד כדבר של מה בכך, לכן היה חשש קרוב לעשות כן בשבת באין משים, ומה שמרן השו”ע לא פסק בזה כהתוס’ אינו משום שחולק על המציאות אלא משום דס”ל דאע”ג דבטל הטעם לא בטלה התקנה), וכן בכמה דוכתי.
ובשו”ת דברי יציב חאו”ח סי’ רפ”ג כתב בזה ישוב על דרך החסידות, וז”ל: “מעיקר הדין היו מדליקים בחוץ, ואיך לא נכבו הנרות מרוח נושבת. שמגודל קדושתם בעשיית המצוה, איתרחיש להו ניסא שלא יכבו הנרות, מדה כנגד מדה לפי שהם אינם חתים ונכנעים וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם מאמונתם על כן משמיא קמסייעא להו בקיום המצוה. ולכן זה האיש שנרו נכבה סימן בדבר שאמונתו רופפת בידו וא”כ אין לו שייכות כ”כ בשמחת הנס, ולכן אינו זקוק לה.” עכ”ל (וע”ע בהמשך מילתין בענין אי מהני מה שלא נכבה דרך נס).
וראה גם (בענין זה דכיצד היו מדליקים בימי חז”ל בחוץ אם לא ע”י עששית) בשו”ת מנחת יצחק ח”ו סי’ ס”ו, ובילקוט יוסף חנוכה מהדורת תש”פ עמ’ קצ”א, ובספר בן ציצית הכסת (לאבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר’ שמואל כהן שליט”א) בציציתו נגררת סי’ י”ג (והגר”ש כהן שם בנה אצלו ציו”ן לקבצים תורניים העוסקים בזה, ואלו הם: בית אהרן וישראל כסלו תשע”ב עמ’ ק”כ, מבקשי תורה חנוכה ח”ג סוף עמ’ ע”ד, יתד המאיר כסלו תש”ע סי’ קפ”ד, ויען שמואל חט”ו עמ’ של”ח. עיי”ש).
[3] ובשו”ת מנחת יצחק ח”ו סי’ ס”ו תמ”ה תמ”ה קרא עליו מדוע לא יהיה היכר בזה, עיי”ש.
[4] ומ”מ המעיין העין יפה בחוט השני שם יראה דמה שנצרך לסברא ד”בידו לסגור” את דלת הזכוכית, הוא רק בגוונא שהרוח נושבת חזק כבר בעת ההדלקה, ומה שלא נכבה הוא מפני שמגן עם גופו בעת ההיא (ואחרי ההדלקה סוגר את דלת הזכוכית). אך אם הרוח אינה נושבת באותו רגע, אלא שהיא מצויה וידוע שתבוא אח”כ בתוך הזמן של חצי שעה, לענין זה משמע שם דאין צריך להגיע לסברא דבידו לסגור, אלא סגי בסברא שהרוח הוא דבר חיצוני וסוף סוף סגר בטרם הגיע הרוח, ונרחיב עוד בסברא זו בהמשך מילתין.
[5] אם כי האחרונים שנזכיר בהמשך הביאו חילוק זה (בין חיסרון חיצוני לחיסרון בעצם) כנספח לסברא אחרת (שנזכיר לקמן), ולא בהקשר לסברא ד”בידו לתקן”. ומ”מ בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ב סי’ כ”ו עמ’ נר”ו הביא חילוק זה כנספח לסברא הנוכחית ד”בידו לתקן” עיי”ש.
[6] דהחפצא של מצוה עצמו (השמן – שהוא הוא הנר) אין בו את הנדרש לקיום המצוה (שיעור להדלקת חצי שעה).
[7] ובהמשך מילתין עוד אעבור לפני התיב”ה אודות סברא זו, דתליא בפלוגתא, ויתכן שתוספת שמן חשיבא כהדלקה.
[8] ובפרט שבעל השמועה בעצמו מחבר הספר מעדני שלמה נר”ו, בהערות שם אות י”ט כתב שהבין הגרש”ז אוייערבאך סברא אחרת לגמרי, וז”ל: “ומדברי מרן הבנתי דכיון דאיכא אומדנא דמוכח שעומד לסגרו מיד, שפיר מקרי הדלקה עושה מצוה בכשרות, דנחשב כאילו כבר סגור בשעת ההדלקה כיון שתיכף עומד לסגור.” עכ”ל. והנה לפי הסברא ד”לא סילק ידו” לא היה צריך להגיע לסברא ד”נחשב כאילו כבר סגור בשעת ההדלקה”, אלא נטה לחדש בזה דכל העומד להסגר כסגור דמי, והוא יותר קרוב לסברת האחרונים שהבאנו לעיל דכיון שהוא “בידו” לסגור שפיר דמי. [וצע”ק ששם בהמשך דבריו של בעל מעדני שלמה נר”ו, שוב כתב בתוך כדי דיבור להשוות לסברא של “לא סילק ידו”, ולכאו’ עירוב פרשיות שנינו כאן].
[9] ומייתי ראיה מהגמ’ בתענית דף כ”ה שבתו של רבי חנינא בן דוסא הדליקה נרות שבת בחומץ במקום שמן, וע”י נס הנרות דלקו, אלמא דאם בפועל הם דולקות שפיר דמי. עיי”ש. וחתנא דבי נשיא הגר”י כהן זצ”ל בהערותיו למקראי קודש שם כתב להעי”ר על האר”ש, די”ל דשאני נרות שבת דלא נאמר בה גדר דהדלקה עושה מצוה, אלא המצוה היא שהנרות יהיו דולקות משום שלום בית, אלא דכתב לדחות דהגרצ”פ פראנק זצ”ל ס”ל דההדלקה היא חלק מהמצוה גם בנרות עיי”ש. וכדברים האלו כתב להקשות גם בשו”ת שער שמעון אחד ח”ג סי’ מ”א (קי”ד) עיי”ש.
[10] ובספר יומי דחנוכה ח”א פרק ד’ עמ’ נ”ו מייתי לדברי רבינו פרחיה הנ”ל וכתב לדייק מלשון “לאלתר” דמיירי באופן שהרוח נושבת בעת ההדלקה ממש, ועל זה דוקא הקפיד רבינו פרחיה והריא”ז דאם כבה זקוק לה מפני שההדלקה לא היתה ראויה, משא”כ אם לא היתה רוח באותו זמן, אע”פ שהרוח היא מצויה ויודעים שאח”כ יבוא רוח, אם כבה לא זקוק לה, וכן אם סגר את הדלת זכוכית של מתקן ההדלקה עיי”ש. ואחר הקידה, לא זכינו לראות בזה אות ומופת ברור כלל, דהרי בעל כרחין ש”לאלתר” לאו דוקא, דאם נכבה לאלתר ממש פשיטא דאין כאן הדלקה כלל, אלא בוודאי דכוונתו דדולק זמן מה (והרי “לאלתר” הוא לשון שסובל אפי’ חצי שעה כדקיי”ל לענין ברור בשבת ובכמה דוכתי, אלא דיש בזה כמה חילוקים וכמו שהאריך בשו”ת זכר יהוסף חאו”ח סי’ ד’), והיינו שכוונת רבינו פרחיה דידוע שבזמן קריב יבוא רוח כי היא מצויה. ומה שכתב רבינו פרחיה בהמשך “אבל ודאי אם לא הרגיש שיש בעולם לא זיקא ולא מיטרא” היינו שלא הרגיש (לפי דרכי ההתרשמות הידועים) שיש בעולם רוח מצויה שתבוא אח”כ, וכדמוכח מלשון “בעולם” והיינו דלא מבעיא דבאותו מקום אין רוח אלא דגם אין רוח הממשמשת לבוא ממקום אחר, ועל זה דוקא כתב שאם “אחר כך נולד לעולם זיקא וכו’ אין זקוק לה” היינו שנולד (התחדש) בעולם רוח חדשה לגמרי, דבכה”ג אין זקוק לה. כנלענ”ד פשטות הדברים, אם כי אינו מוכרח לגמרי.
[11] גם כאן בפשטות מיירי שאין רוח חזקה נושבת בעת ההדלקה ממש, דאם כן פשיטא דאין בזה הדלקה כלל שהרי בפועל לא הדליק מאחר ולא מחזיק מעמד רגע כמימריה, אלא נראה דהכוונה היא שאותו מקום הוא מקום שיש בו רוח מצויה חזקה. ומ”מ אין פירוש זה מוכרח וכנ”ל.
[12] מכאן מדוייק לכאו’ כמו שכתבנו לעיל דמה שכתבו הראשון הנ”ל אודות שליטת הרוח בעת ההדלקה, אין הכוונה שהרוח נושבת באותו רגע ממש, אלא שרוח “מצויה” שולטת שם, כלומר הגם שאין רוח באותו רגע מ”מ ידוע להם שבמקום זה יש רוח מצויה שתבוא בקרוב, וזה נחשב שהרוח שולטת מעכשיו. ולכן כתב כאן “במקום ששלטה רוח מצויה“, דאילו הכוונה ששלטה רוח בפועל ממש בעת ההדלקה, אין צורך שתהיה “מצויה”.
וראינו לאחד המחברים נר”ו שרצה לדייק לאידך גיסא מתשובת בעלי התוספות, דממה שכתבו “הדלקה בפני הרוח לאו כלום היא”, ש”מ דמיירי שהדליק בפני רוח נושבת בפועל בעת ההדלקה. ואחר המחי”ר, בתשובת בעלי התוספות הנ”ל לא יראה ולא ימצא מילים אלו “בפני הרוח”, אלא הרב הנז’ נר”ו מחוסר הפנאי העתיק מתוך העתקה של מחבר אחר, ולא נתן שזיפת עינו במקור הדברים בספר תשובות בעלי התוספות (ניו יורק תשי”ד). ועכ”פ גם אילו היה כתוב שתי תיבות אלו, לא היתה בזה ראיה, על דרך כל האמור לעיל.
[13] ובאמת גדולה מזו כתב מהרש”ק זלה”ה בשו”ת האלף לך שלמה חאו”ח סי’ שע”ח, דמחמת החילוק בין חיסרון בשיעור השמן (שהוא חיסרון בעצם ההדלקה) לבין רוח (שהוא חיסרון חיצוני), רצה לחלוק על דינו של הריא”ז, ולחדש דאם מדליק במקום שהרוח שולטת בו, וכבתה, אינו זקוק לה. וכתב להביא עולת ראי”ה מסוכה דף כ”ג דרבי עקיבא מתיר סוכה בראש הספינה, וכתב לבאר דמודה ר”ע דבעינן ראויה לשבעה ובעל כרחין דכיון שהרוח הוא חיסרון חיצוני לא נפיק מכלל “ראויה לשבעה” עכת”ד עיי”ש [והיינו דלא כהריא”ז וכל הראשונים כמלאכים ז”ל (אשר לא היו מצויין במחיצתו, אם כי ספר שלטי גבורים בשם הריא”ז היה בנמצא). ואף השואל בתשובות בעלי התוספות לא צידד אלא מצד שיטתו דסגי בהדלקת זמן כל שהוא]. ומרן מהורע”י זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”ד חאו”ח סי’ ב”ן שדא ביה נרגא בראיה מסוכה, דהא מבואר בש”ס שכל שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה לאו כלום היא, והא דמכשרינן כשיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, משום שהתורה דיברה בהוה דבעינן סוכה שיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, במקום יישוב שרוב בני אדם דרים, וממילא לא הצריכה יתר חיזוק בסוכה שבראש הספינה, וכל שאילו היתה עומדת ביבשה, חשיבא שפיר דירת עראי וכשרה. ומייתי דכן מבאר באשל אברהם ניימרק לסוכה שם. עיי”ש. עכת”ד. וראה גם בשו”ת כוכבי יצחק ח”א סי’ ט’ אות ב’.
[14] ולפ”ז מה שכתבנו לעיל לחלק בין “בידו לתקן” ל”אין בידו לתקן”, אינו באמת סיבת החילוק, אלא מה שבידו לתקן הוא רק היכי תמצי שלא יתכבה הנר בפועל, ואם לא נכבה הנר שרי כיון שאין כאן חיסרון ולא מפני שהיה “בידו” לתקן.
[15] והסברא בזה היא ברורה, דאע”ג דלא חסר בחפצא דמצוה (בשמן), מ”מ יש חיסרון ב”מעשה” ההדלקה, שמעשה ההדלקה אינו המעשה המייצר מציאות של הדלקה חצי שעה.
[16] וכבר הזכרנו לעיל סברא כעין זו בשם הגרח”ק זצ”ל. ואולם, בחידושי רבי אלעזר משה הלוי הורוויץ הנדפס בסוף מסכת שבת, בהערותיו על הרא”ש סוף פ”ב, אזיל בתר איפכא (מצד הסברא), דנתקשה על מה שפסק הרא”ש דאם נתן שמן פחות משיעור ואח”כ הוסיף שמן כשיעור לא יצא, והרי לפי הרא”ש גופיה המוסיף שמן בנר בשבת חייב משום מבעיר, וא”כ לענין חנוכה היה לנו לומר דמה שנתן שמן נחשב כהדלקה חדשה וממילא יצא בזה ידי חובה. עיי”ש. אלא דבעיקר קושייתו יש לבאר עפ”י דברי רש”י בשבת דף כ”ב ע”ב שפירש: “אי הדלקה עושה מצוה – אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה וכו’ כדאשכחן במנורה” עכ”ל, ולמד מדבריו הט”ז בסי’ תרע”ה סק”א ועוד אחרונים, דנאמר בזה גדר במצות ההלדקה דבעינן מעשה של הדלקה דומיא דמנורה (אם כי מרן החיד”א על ברכי”ו שם סק”א השיג על הבנה זו בדברי רש”י עפ”י ההקשר שנאמרו הדברים בסוגיא עיי”ש ואכמ”ל), ולכן אין להשוות הדלקת נרות חנוכה לגדרי הבערה בשבת, דלא סגי במציאות הלכתית של הדלקה אלא בעינן צורה של הדלקה דומיא דמנורה. (וע”ע בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ה בענין הדלקת נרות חנוכה בנרות הגס חשמליות, די”ל דלא מהני מהאי טעמא ואכמ”ל כאן). וכן מצינו בשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ תק”ד אות ב’ דבהטיית הנר נהי דהוי מבעיר לענין שבת מ”מ לענין חנוכה מוכח מדברי הטור דלא מהני, דלא הדלקה מקרי. עיי”ש. ואולם הגאון בעל חי’ הרי”מ מגור אמר פעם לגר”ח הלוי זצ”ל (מובא בקובץ הבאר שנה ח’ סי’ כ”ה) דהוספת שמן מועילה להחשב כהדלקה אפי’ במנורת המקדש (ואזיל הרי”מ לשיטתו דס”ל בביאור דברי ביומא דף כ”ד ע”ב “דהדלקה לאו עבודה היא” ובשבת דף כ”א ע”א “שתהא שלהבת עולה מאליה” דגדר המצוה במנורה היא שיהיה הנר דולק ואילו ההדלקה היא הכשר המצוה, ובפרט דלפום קושטא הנר לא היה נדלק מהאדם אלא מהשמים והאדם לא היה אלא הגורם ע”י מעשה של הדלקה – ועיין פני מנחם פרשת ויקרא תשנ”ה, ובהעלותך תשנ”ה). ואכמ”ל.
[17] והיינו כפי שמשמע מפשטות לשון תשובת הרשב”א והשו”ע סי’ תרע”ג סע’ ב’ דרק אם כיבה בשוגג אינו זקוק לה, וע”ע שם בפמ”ג שם במ”ז סק”ב, ובמור וקציעה שם, ובמאמר מרדכי שם, ובשעה”צ שם סקל”ב, ובשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ תק”ד, ושאר אחרונים חביבים. אם כי ידועים דברות מו”ז המהרש”ל ז”ל דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דאף בשוגג זקוק לה, ומוהר”י ידיד הלוי זלה”ה בברכת יוסף ח”ג אות ח’ סי’ ו’ צידד ג”כ לפרש ד”שוגג” דנקטי הרשב”א והשו”ע לאו דוקא וה”ה מזיד אלא דנקטי “שוגג” משום אורחא דמילתא, ומ”מ גם איהו לא נשאר כן לדינא, ועיין חידושי מהרצ”א על הב”י סי’ תרע”ג ד”ה ומ”ש דאף בחול, ואכמ”ל.
[18] וכן הג”ר יעקב עדס שליט”א בספר דברי יעקב חנוכה סי’ ג’ ענף ו’ אות ו’ צידד דאפשר דאף הגאון מהרי”ל דיסקין זלה”ה לא הקפיד בזה כי אם בתורת חשש ולא בתורת ודאי, עי”ש.
[19] עוד רגע אדבר, דאפשר עוד לחדד יותר את הסברות.
דהנה בעיקר הדין דכבתה אינו זקוק לה, יש לחקור, האם ביאור הדבר הוא שמצות ההדלקה עדיין לא נגמרה אלא שחז”ל חידשו “קולא” דאם כבתה לא הטריחוהו רבנן לחזור ולהדליק, או דילמא המצוה כבר נגמרה ולכן אינו זקוק לה. ונ”מ לחילוק בין פשע ללא פשע (דין מזיד דלפי הפרמ”ג זקוק לה וכנ”ל), דאם כהצד הראשון, מקום יש בראש לומר דאם פשע הטריחוהו רבנן לחזור ולהדליק, אך אם ביאור הדבר הוא שכבר הסתיימה המצוה בעת ההדלקה, במה שייך לומר דאם אח”כ פשע וכיבה את הנר, שיעקור למפרע את המצוה שכבר התסיימה, ודוחק לומר דיש בזה קנס שיחזור וידליק, דהרי מקור החילוק בין שוגג למזיד הוא דיוק מלשון הנחה שבתשובת הרשב”א ומנ”ל להרשב”א קנס מחודש כזה בפשיטות כל כך. ואף לומר שנגמרה המצוה “על תנאי” שלא יפשע, גם זה דוחק דלפי הצד השני מנ”ל גדר כזה לאחר שחז”ל קבעו דכבתה אין זקוק לה. והנה הלבוש ריש סי’ תרע”ג כתב להדיא כהצד השני וז”ל: “וקיי”ל כבתה אין זקוק לה, דכיון שהדליק נעשה זכר לנס ונגמרה המצוה” עכ”ל (והעתיק נועם לשונו במשנ”ב שם סק”א). ולפ”ז לכאו’ אין לחלק בין פשע ללא פשע.
ואולם כבר מביא מרן הב”י בסי’ תרע”ז דברי הארחות חיים מלוניל בשם רבינו משולם, דמי שהלך לכפר שאין בו ישראל ולן שם בליל חנוכה יש להדליק ולברך “זכר לנס”. ומכאן למדו כמה אחרונים, דבנרות חנוכה ישנם שני דינים: “פירסומי ניסא”, ו”זכר לנס”. ועל פי הדברים האלה כתב לבאר בספר עטרת המועדים חנוכה סי’ ל”ו, דמה שכתב הלבוש הנ”ל דהמצוה נגמרה, היינו דוקא לענין זכרון הנס כמוזכר בלשונו, ואילו לענין דין “פירסום הנס” המצוה נגמרת רק אחרי שכלה רגל מן השוק, אלא שעל דין זה דוקא חידשו חז”ל קולא דאם כבתה זקוק לה, ועל זה נאמר דינו של הפרמ”ג דאם כיבה מזיד לא נאמרה קולא זו. (ונ”מ לכאו’ דאם כיבה במזיד בעיר שכולם גוים, אינו זקוק לה).
והשתא מובנת יותר ההגדה שכתבנו, דאפשר שיש מציאות שקיים את עיקר המצוה ובכל זאת הטריחוהו רבנן לחזור ולהדליק, והוא מפני שיש שני חלקים במצוה, דמצד “זכון הנס” כבר קיים את המצוה והיא נגמרה, אלא דעדיין הטריחוהו רבנן משום קיום “פירסומי ניסא”.
[20] דבכנה”ג הגה”ט סי’ תרע”ג לאחר שהיא דברי שלטי הגבורים הנ”ל, כתב ז”ל: “אמר המאסף ואין צריך לחזור ולברך, דמצות הדלקה הא עבדא, כמו שכתב הרשב”א בתשובה.” עכ”ל. אלמא דלמד אף בשיטת הריא”ז דמה שכתב דאם הדליק נר חנוכה במקום ששולט הרוח (ללא עששית) וכבתה, שצריך לחזור ולהדליק, פירושו שזקוק להדליקה שנית אע”פ שכבר יצא ידי חובת עיקר המצוה בכך שהדליק (“דמצות הדלקה הא עבדא”), והובאו מילתיה במג”א שם סקי”ב. וכ”כ בחמדת ימים ח”ב פ”א הל’ נר חנוכה אות כ”ב.
איברא דכבר תפסו עליו בשו”ת פרי הארץ ח”ג חאו”ח סי’ ב’ ד”ה עוד נ”ל להביא, וביד אהרן סי’ תרעג בהגה”ט, ובשו”ת דברי שלום מזרחי ח”ה הל’ חנוכה סי’ ע”ז אות ב’, ומרן מלכא זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”ד חאו”ח סי’ ב”ן אות ד’, דדברי הכנה”ג בזה מחזו כתמוהים טובא, כי הכנה”ג גילה קמן שם דעיקר חיליה הוא מדברי “הרשב”א בתשובה”, ולכאו’ כוונתו רצויה למש”כ בשו”ת הרשב”א סי’ תקל”ט: “שאלת מה שאמרו גבי נר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם לאחר שהדליק בא לתקנה וכבה אותה בשוגג אם חייב להדליקה פעם שנייה או לאו. ואם יחזור וידליקנה צריך לחזור ולברך או לא. תשובה. מסתברא שאינו חייב להדליקה דהוה ליה ככבתה דהדלקה עושה מצוה וכבר הדליקה. ואם בא להדליקה אינו מברך עליה דמצות הדלקה כבר עבדה.” עכ”ל, והרי טובא איכא בינייהו, דבנידון של הריא”ז לא היה הנר ראוי לדלוק עד שתכלה רגל מן השוק מחמת הרוח המצויה, והשווה הריא”ז דין זה למי שלא נתן שמן כשיעור, ומה דמות יערוך לנידון של הרשב”א שהיה הנר ראוי להדלקה שפיר אלא שאח”כ התחדש בעולם שכיבה בשוגג (ושם בפרי הארץ כתב לחלק גם באופן אחר עיי”ש).
ומ”מ הקושי על דברי הכנה”ג הם רק מצד מה שיצא ללמוד כן מדברי הרשב”א, אך לגופה של סברא במה שהבין בשיטת הריא”ז, שפיר ניתן להאמר, וכמו שהבאנו בפנים מדברי הרב הר צבי וסייעתו. ופוק חזי בשו”ת שדה הארץ ח”ג חאו”ח סי’ מ”ב בד”ה עוד הקשה, כתב ליתובי דעתא בעיקר שיטת הכנה”ג (שלא עפ”י שו”ת הרשב”א), דממה שכתב הריא”ז רק ד”הצריך עוד לחזור ולהדליקה” ולא כתב “בברכה”, משמע דמודה דיצא ידי עיקר המצוה, עיי”ש. וראה גם בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ב סי’ כ”ו אות ו’, שהבין דברי הכנה”ג כנ”ל (וכתב ליישב אף הלימוד מדברי תשובת הרשב”א עיי”ש). וראה גם בשו”ת יבי”א הנ”ל, ובמה שהוסיף על דברות הרב שדה הארץ, עיי”ש.
[21] ובספר הנותן שלג סי’ י”א עמ’ קנ”ח הוסיף בזה דאינו “מנהג בעלמא”, אלא מנהג היראים המדקדקים בכל סוגי ההידורים והחומרות מינים ממינים שונים.
[22] ושמועה שמעתי שמרן זצ”ל אף השתמש בתיבה כזו בחנוכה, אך נראה דאין הדבר נכון כלל כי בין כשהיה מתגורר ברח’ אלקנה ובין כשהיה דר ברח’ הקבלן – מרן זלה”ה היה מדליק בחלון ביתו ולא היה לו כל צורך בתיבת זכוכית. (ובהיותו הרב הראשי לת”א, היה מדליק על שלחנו בסלון ודיו).
