חתימה על כרטיס אדי – מה ההלכה?

שאלה:

רציתי לשאול לגבי כרטיס אדי. מצד אחד, בקבירה של אדם שנפטר, כל חלקי הגוף חייבים להיקבר. מצד שני, תרומת האברים יכולה להציל כמה וכמה בני אדם. לחתום על הכרטיס או לא?
תודה מראש.

תשובה:

ראשית חשוב להבהיר, כי רצון והסכמה לתרום אברים לאחר המוות להציל חייהם של אנשים חולים הזקוקים לאברים, היא מצווה חשובה מאוד. כמו כן ככל שהאברים הולכים להשתלה בגופו של אדם אחר אין בכך ניוול המת, אדרבא מעלה היא לו שאבריו מצילים חיים של אדם אחר.

אולם על חתימה על כרטיס אדי התעורר וויכוח הלכתי, משני סיבות עיקריות, א’ מהו רגע קביעת המוות, האם די במוות מוחי ונשימתי או שצריך גם מוות לבבי. ב’ האם ניתן לסמוך על קביעת הרופאים שישנו מוות מוחי נשימתי.

בשאלת קביעת רגע המוות, פורסם מכתבו של הראשל”צ הרב שלמה משה עמאר, עליו צורפה הסכמתו של מרן הראש”ל הרב עובדיה יוסף זצ”ל, כי מוות מוחי כולל גזע המוח הכולל הפסקה נשימתית בלתי הפיכה הוא רגע המוות. ועל פי פסיקה זו נוהגים לקחת אברים גם מהחותמים על הכרטיס.

אולם בנוגע לשאלה האם לסמוך על קביעת הרופאים שישנו מוות מוחי נשימתי, טרם ניתן מענה ברור ומוחלט, למרות שחלו שיפורים משמעותיים עם קבלת החוק את דרישות הרבנות הראשית לישראל, עדיין ישנו חשש גדול שרופאים שאינם שומרי תורה ומצוות יקלו ראש בעניין על מנת ליטול אברים.

הואיל וכך, למרות שאין איסור לחתום על כרטיס אדי מבחינת ההלכה, כפי שמורים פוסקים רבים, אולם לא ניתן לומר כי ההלכה מחייבת לעשות כך, ואף לא ניתן לומר כי יש להמליץ על כך, מאחר וקיים חשש שמא קביעת המוות המוחי נשימתי שיקבעו הרופאים לא יהיה מדוייק ומוחלט. [בפרט שהיו מקרים כאלו, שהרופאים קבעו מוות מוחי מוחלט, והחולה הבריא, למרות שהם מעטים ממש].

לפיכך אינני ממליץ לחתום, אולם ההחלטה בידך.

תזכה לאריכות ימים ושנים מתוך בריאות איתנה.

מקורות ונימוקים:

השאלה על החתימה על הכרטיס הייתה ועודנה שאלה רגישה ונעדרת הכרעה מוסכמת, להלן אפרוט את הנקודות המרכזיות בוויכוח, כך שייקל על מקבל ההחלטה לקבל את ההחלטה הנכונה.

כפי שהקדמתי בתשובה, רצון והסכמה לתרום אברים לאחר המוות להציל חייהם של אנשים חולים הזקוקים לאברים, היא מצווה חשובה מאוד. כמו כן ככל שהאברים הולכים להשתלה בגופו של אדם אחר אין בכך ניוול המת, אדרבא מעלה היא לו שאבריו מצילים חיים של אדם אחר.

אולם בחתימה על הכרטיס התעורר וויכוח הלכתי, מכמה סיבות.

• דעת פוסקים רבים כי מוות מוחי ונשימתי ללא מוות לבבי, נחשב חי לכל דבר. בעוד חתימה על הכרטיס הנ”ל מאפשר להוציא אברים מחולה בעל מוות מוחי ונשימתי ללא מוות לבבי.
• גם לשיטת הפוסקים שרגע המוות הוא מוות מוחי ונשימתי, עדיין קיים חשש שמא יוציאו אברים מחולה המוגדר מת מוות מוחי חלקי ולא מוחלט.
• כמו כן ישנו חשש שמא האמצעים העומדים לרופאים לאבחן מוות מוחי אינם מדויקים, כך שהרופאים יאמרו כי ישנה אבחנה של מוות מוחי, בעוד האמת איננה כך.

בנידון קביעת רגע המוות, דעת פוסקים חשובים רבים כגון הרב שלמה זלמן אוייערבך הרב יוסף שלום אליישיב הרב שמואל הלוי וואזנר הרב נסים קרליץ ועוד, כי אין די לקביעת רגע המוות, במוות מוחי ונשימתי לחוד, אלא כל זמן שהלב פועם נחשב האדם לחי, לפיכך לקיחת אברים מגופו מהווים רציחה ממש.

אולם דעת פוסקים חשובים אחרים מנגד היא, שמוות מוחי מוחלט כולל הפסקה נשימתית עצמית בלתי הפיכה מהווה רגע המוות. כך קבעו הרבנים הראשיים לישראל בשנת תשמ”ז ושוב בשנת תשס”ח, כאשר למכתב שכתב הראשל”צ הרב שלמה משה עמאר, הצטרף בחתימתו מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל. כך גם דעת הרב שאול ישראלי זצ”ל, דעת הראשל”צ הרב מרדכי אליהו, דעת הרב אברהם שפירא ועוד. יש האומרים כי כך גם דעת האגרות משה אולם אין הדבר מוסכם.

אכן גם לדעת הפוסקים הקובעים כי מוות מוחי נשימתי הוא רגע המוות, קיימים שני חששות נוספים. א’ שמא הרפואה תגדיר מוות מוחי גם כאשר איננו מוות מוחי מוחלט. ב’ שמא האמצעיים העומדים לרפואה אינם מדוייקים מספיק, כך שגם לאחר שיאבחנו הרופאים מוות מוחי, לא יהיה זה נכון ומדוייק והחולה בעצם הינו חי מבחינת ההלכה.

כפי שפורסם על מקרה בדנמרק בו קבעו הרופאים מוות מוחי על נערה, וכבר התכוננו לקחת ממנה אברים לצורך השתלתם בחולים אחרים, ולהפתעתם נערה זו התעוררה ולאחר חצי שנה בשיקום הולכת ומדברת כאחד האדם. למרות שמקרים אלו נדירים הם ביותר, די בהם בשביל לחשוש שמא אבחנת הרופאים על מוות מוחי איננה מדוייקת במאה אחוז.

מקור הוויכוח בקביעת רגע המוות

שורש מחלוקת הפוסקים נעוץ בביאור הסוגיא ביומא פ”ה. דהנה במשנה שם פ”ג. איתא, “מי שנפלה עליו מפולת בשבת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו”.

ובגמרא שם דף פ”ה. מבואר כיצד לבדוק אם הגוף הנמצא במפולת חי או מת בזה”ל, ת”ר עד היכן הוא בודק, עד חוטמו ויש אומרים עד ליבו, ע”כ. בפירוש רש”י מבואר כי בדיקת חוטמו היינו לבדוק אם הוא נושם ובדיקת ליבו היינו אם הדופק פעיל.

עוד איתא התם, אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך דכתיב “כל אשר נשמת רוח חיים באפיו”. כלומר כל המחלוקת היא רק אם בדקו את האדם מרגליו וראו שאין דופק, שאז נחלקו האם להמשיך לבדוק אותו, אולם אם התחילו מראשון והבחינו שאיננו נושם שוב אין צריך לבודקו כי בוודאי הוא מת.

כך פסק הרמב”ם פרק ב’ מהלכות שבת הלכה י”ט, וכן פסק השולחן ערוך או”ח סימן שכ”ט סעיף ד’. בזה”ל, אפי’ מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו, אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת, לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה, ע”כ. מוכח מכאן כי אדם שפסקה ממנו הנשימה באופן בלתי הפיך נחשב כמת.

מנגד יש שכתבו לחלוק, כי כל האמור בסוגיא הנז’ היינו דווקא כאשר אין הוכחות אחרות על חיות, אולם כאשר הגוף חם ויש חיות באבריו, כ”ש כאשר החולה מונשם ע”י מכונת הנשמה, אין ספק כי החולה נחשב כחי. כן הוכיחו משו”ת מהרש”ם  חלק ו’ סימן קכ”ד שכתב שאם יש סימני חיות אחרים, אין ספק שלא ניתן לקבוע את רגע המוות רק לפי הפסקת הנשימה.

בנוסף כתב בשו”ת שבט הלוי חלק ז’ סימן רל”ה שביאור דברי הגמרא בבדיקה עד החוטם, היינו כולל בדיקת הדופק שבצדעים שבצידי המוח, כמו כן בוורידי הצוואר, לפי זה אין ספק שאם יש דופק והלב פועם אין האדם נחשב כמת אף אם הופסקה נשימתו.

לסיכום:

לאור האמור הגענו למסקנה זו שפירטנו בתשובה, כי מאחר והדבר נתון במחלוקת הפוסקים מהו רגע המוות, האם ניתן להגדיר חולה כמת כאשר לבבו פועם אך מוחו מת לחלוטין והופסקה ממנו יכולת הנשימה לחלוטין. ומאחר ואף לדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל כי רגע המוות הוא במוות המוחי והנשימתי, עדיין ישנו חשש שמא הרופאים יגדירו מוות מוחי במצב של מוות מוחי חלקי ולא מלא, וכמו כן ישנו חשש כי האמצעים שעומדים לרשות הרופאים אינם מדוייקים דיים ויאבחנו מוות מוחי גם כאשר איננו מוחלט.

לפיכך למרות שלא ניתן לומר כי ישנו איסור לחתום על הכרטיס, לא ניתן גם לומר כי ישנה מצווה לחתום על כרטיס זה, משום שהחשש קיים ומובן.

אציין כי שאלתי לדעת הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף שליט”א, ואמר כי אין להמליץ לחתום על כרטיס אדי משום החשש הנז’ שמא רופאים יקלו ראש ויקבעו מוות מוחי גם כאשר איננו מוחלט וגמור על מנת להגיע לרווח של תרומת אברים.