חיוב ממזוזה כשהולך לבית נופש

שאלה :

אני שוכר Airbnb  בארץ ישראל לכמה ימים, ורק בחזית הבניין יש מזוזה. האם אני מחויב לשים אחד ?

תשובה:

שלום וברכה, סליחה על עיכוב התשובה,

כבודו צריך לשים מזוזה בברכה.

מקורות:

א). בגמ’ מנחות (מד.) איתא, הדר בפונדק בארץ ישראל והשוכר בית בחו”ל, כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב, אבל השוכר בית בארץ ישראל עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב ארץ ישראל. והעתיקו להלכה מימרא זו הטשו”ע (סי’ רפו סעיף כב). והנה יש להבין מהו החילוק בין דר בפונדק שפטור ממזוזה כל שלשים יום אפילו בארץ ישראל לבין שוכר שמתחייב בא”י תיכף בכניסתו. ובפשטות יש לומר, דפונדק היינו שאין גוף הבית שכור לו לכל תשמישיו, אלא שמשלם בעד לינתו גרידא, וביד בעל הבית להעבירו מחדר לחדר או לגרשו משם, וחסר בשם ‘ביתך’. משא”כ בשוכר דמעמיד לפניו את ביתו לכל צרכי תשמישיו והוי כשלו.

ב). וכן משמע ברש”י (שם) שכתב פונדק: ‘שלנים’ בו עוברים ושבים. משמע שזהו מהותו של הפונדק לינה גרידא של עוברים ושבים בדרכם לעיר. וכן כתב רש”י במנחות (לב: ד”ה היו) וזה לשונו: פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך, ואין חייבים במזוזה דלאו דירת קבע הוא, כדאמרינן לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור, ושל מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאים מזוזות עמהן ותולין אותם בפונדק במקל ‘עד הבוקר’ זכר למזוזה לפי שלא היו דרים לעולם דירת קבע, אלא היה הולך מעיר לעיר במלכותו. עכ”ל. ומבואר שלא היו מתעכבים אלא ללינת לילה ובבוקר היו משכימים לצאת לדרכם, ומה שהיו תולין מזוזה לא היה זה אלא לזכר בעלמא אבל מעיקר הדין פטורים היו. וכן מבואר בחי’ המאירי יומא (יא. ד”ה וכן) וז”ל: וכן בית שבספינה וחנויות שבשווקין וכן חלונות של מלון הנז’ בתלמוד המערב, ור”ל פונדקאות העשויות בכרכים ‘ללון’ שם עוברי דרך לפעמים באקראי כשאין יכולות להגיע לעיר, וכו’. עכ”ל. וכ”כ עוד שם (ד”ה נמצא) דפונדק שעוברי דרכים ושבים נכנסים בו ‘כגון בית המיוחד לאורחים’ וכיוצ”ב, פטורים מן המזוזה. הרי דמה שפטרו בפונדק היינו מטעם, שהוא עשוי ללינה גרידא וכבית הכנסת אורחים, לא כן בנד”ד אלו השוכרים מרצונם הטוב דירות והולכים שם עם בני משפחותיהם, ובעה”ב אינו דר עמהם, ואשר דירתו לפניהם לכל אשר יעלה על ליבם, ואינו יכול להוציאם מהדירה ולא להזיזם מחדר לחדר והכל כפי שסוכם ביניהם בתחילה והרי הם כשוכר לכל דבר, וחייבים במזוזה מיד.

ג). וע”כ תמהתי עמ”ש כמה אחרונים לדמות נדו”ד לבית שבספינה המבואר בשו”ע (סי’ רפו סעיף יא) דפטור כיון שעשוי לדירת עראי, דשאני התם דאין רצונו כלל לקבוע שם דירתו והספינה היא אמצעי להעבירו למחוז חפצו, משא”כ הכא דרצונו לקבוע דירתו במקום זה אלא שהוא לזמן מועט.

ד). וכן ראיתי בשו”ת שבט הלוי זצוק”ל חלק י’ (סימן קפ) שיצא להשיב טענת הגרי”מ רובין שליט”א שכתב לחלק בין פונדק לשוכר, ששוכר דעתו להשתקע ופונדק אין דעתו להשתקע, ולפי”ד בצימר יש לפטור ממזוזה וכדין פונדק. והגר”ש וואזנר זצוק”ל לא הסכים עימו בחילוקו זה ושמסתימות הש”ס והפוסקים לא משמע כן, אלא החילוק בין פונדק לשוכר הוא, שפונדק אין לו חלק בגוף הבית, ועומד לו ללינה גרידא ומשלם עבור זכות זו בלבד, ולא נאמר בו דין שכירות ליומא מכר הוא, משא”כ בשוכר את עצם הבית, ואפילו אין דעתו להשתקע אם זה ככל דיני שכירות גזרו חז”ל חיוב מזוזה בבית זה. ולפי”ז כתב פשוט שההולכים למעונות קיץ בא”י אפילו שאין דעתם להשתקע שם, חייבים במזוזה. וכדבריו כתב בספר ארחות רבינו ח”ג (מזוזה אות כג).

והנה הגם דגם שואל חייב במזוזה ודינו כשוכר וכמבואר ברמ”א (סעי’ כב), ואע”ג דבשאילה אין לו קנין הגוף בעצם הבית, וע”כ דעיקר החילוק כפי שנתבאר דבפונדק משכיר לו מקום ללינה בלבד ולא את כל הבית כמו בשכירות או בשאילה. וכן ראיתי להגר”ח קנייבסקי שליט”א במסכת מזוזה (פרשה סדורה פ”ב או’ נט) שהאריך לבאר דבפונדק יכול להוציאו כל יום, וכל יום הוי כשכירות חדשה והוי כבית עראי וכספינה הפטורה ממזוזה מטעם זה, משא”כ בשוכר אפילו דר בה פחות מל’ יום, מ”מ נכנס בה דרך קבע. וכ”כ בס’ חוט השני – מזוזה (עמ’ ק).

וכן יש ללמוד להדיא מדברי ערוך השולחן (סי’ רפו סעיף מח) שכתב, דכל מה שפטרו בפונדק, היינו בבעל הבית גוי, אבל ביהודי חייב, שהרי ביתו הוא בשביל האורחים.

ה). וראיתי כמה אחרונים שצידדו לפטור בנד”ד מכח מ”ש הברכי יוסף (סימן רפו ס”ק ג’),  דהטעם דבית האסורים פטור ממזוזה, משום דעיקרו לדירת עראי ולא לדירת קבע, והו”ל כבתים שבספינה ודכוותיהו שפטורים, וגרע מפונדק (לאחר ל’ יום) דשם עשוי גם לדירת קבע. ולפי”ז לכאו’ גם בנד”ד יש לפטור. אולם באמת זה אינו, וילמד סתום מן המפורש דבשו”ת חיים שאל (סימן כב) כ’ בענין ‘הלאזירטו’ [בית הסגר שהיה בימיהם לבאים מחו”ל עד שיסירו מהם מחלתם] וכן בענין בית האסורין, שיש לפוטרם ממזוזה, מאחר ולא באים לשם מרצונם אלא כי אין להם ברירה כיון שכן הוא החוק המחייב, וע”כ חשיב דירתם כדירת עראי. והוסיף עוד טעם לפטרם, כיון שאפשר להעבירם ממקום למקום ללא דעתם. עיי”ש. וכ”כ בספרו פתח עיינים (יומא י’ ע”ב). וב’ טעמים אלו לא שייכים בנד”ד, כיון שבאים עם בני משפחותיהם מרצון בכדי לנפוש, וגם א”א להעבירם מבית לבית. ופשוט.

ו). וכן ראיתי להדיא בשדי חמד (מערכת המ”ם כלל קיח), שיש לחלק בין בורח לדירה אחרת מחמת שיש סכנת דבר בעיר, שלהם הדירה חשיבא הדירה לדירת ארעי, כי אין להם חפץ ורצון בדירה לולא האונס, משא”כ ההולכים לכפר נופש אדרבה כל יום כי יעבור קשה להם פרידתם, ובזה י”ל דחשיבא כדירת קבע ומדינא חייב במזוזה ובברכה, אלא שהסיק השד”ח שיקבע ולא יברך מכיון שהרב שו”ת תרשיש פליג עליו. עכת”ד. וע”ע בביאור הלכה (סימן שס”ו סעיף ב’ ד”ה אבל). הרי דהמודד בחיוב מזוזה נקבע לפי דעתו של האדם, ועד כמה שרוצה לקבוע מקום מגוריו מרצון אפילו אם יהיה לשבוע גרידא, כבר מתחייב מיד במזוזה, ודירת קבע מיקרי.

ז). וע”כ אף שבשוכר חדר בבית מלון יש לפטור, בנד”ד יש לחייב, דשאני התם דיש רשות למנהלים להעבירו מחדר לחדר במקום צורך ואף שממעטים לעשות כן, (וכן שמעתי, שכן הוא ע”פ חק תאגידי בתי המלון, ובלבד שיתנו לו חדר השווה באיכותו לחדר הזה), אבל בנד”ד ששכר בדווקא בית זה אין בעה”ב יכול להעבירו בעל כרחו מבית לבית. ועוד, דהחדר בבית מלון מיועד ללינה בלבד, ושאר תשמישיו כאכילה וטיול, נעשים בחדרים משותפים, א”כ הוי כפונדק שעשוי ללינה, ולא דמי לנד”ד שעושה בבית זה כל צרכיו בצורה בלעדית. ועוד עיין בשו”ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן שפ) שכתב לפטור את השוהה בית החולים ממזוזה אפילו שוהה שם ל’ יום,  כיון דלשיטת רוב הפוסקים שוכר חייב מדרבנן ומשום דמחזי כשלו, וזה אינו שייך רק בשוכר ולא בדבר שמשלם עבור ההשתמשות בו. ע”ש. ומיניה לנד”ד.

ח). ואע”ג דהצימרים הללו מיועדים להשכרה רק לתקופות קצרות, וכן בתי נופש העומדים בייעודם להשכרה לזמן קצר, ולכאו’ לפי דברי רש”י בגמ’ מנחות (מד.) שכתב, דהטעם שחייבו את השוכר בארץ ישראל מיד משום יישוב א”י, היינו דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפילו יוצא ממנה, הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח במזוזה אחרת, ואפי’ יצא תיכף ישכרנה אחר כשימצאנה מזומנת במזוזה. ומטעם זה לכאו’ אין לחייב מזוזה בבתים אלו שאין בכוונתו מתחילה להשתקע שם. וכ”כ בשו”ת דברי בנייהו חלק יג (סימן מז).

אולם מלבד מה שיש חולקים ע”ד רש”י וס”ל דהביאור בגמ’ משום מצוות ארץ ישראל, היינו דמצוות הישיבה בה מחשיבתה לקבע ומתחייב מיד, ואינו משום ‘תקנת’ א”י. והבית הלוי (בקונט’ מזוזה) כתב שכן ס”ל להרמב”ם, ושלפיכך סתם בזה. וכ”כ להוכיח הגרח”ק שליט”א בפרשה סדורה (או’ נט ואות ס) מדברי הגאונים.

ולענ”ד גם לביאור רש”י י”ל, דאחר שחייבוהו בשוכר מיד, תו לא נחתי רבנן לפלג בכל בית ובית אם עומד לשכירות לתקופה ארוכה או לתקופת שכירות קצרה, כיון דחל עליו דין שוכר, ורק בפונדק דלא דמי כלל לצורת שכירות, לא חייבוהו, ומה שחייב אם שכרו לפונדק לל’ יום, אע”ג דלא שייך לטעמא דרש”י חיוב מזוזה, היינו משום שחזינן לדעתו שרוצה להשאר כאן זמן קבוע כבר חשו חכמים ליישוב א”י כדי שיקבע וישכור כאן דירה. וכפי שביאר בפרשת סדורה (שם).

ט). ואין לומר דנהי דאין ראיה לפטור מפונדק, אך מ”מ גם אין ראיה משכירות לחייב, דשאני שכירות דבדעתו לשכור את הבית לזמן מרובה ועל כן חייב בהיכנסו מיד, משא”כ בבתים אלו דבדעתו לשוכרם לזמן מועט, זה אינו, דהלא אם קובע דירתו שם בתחילה ע”מ לדור שם זמן רב, חייב מיד במזוזה גם בשוכר בחו”ל, עי’ במאירי שבת (קמח.) ובנמוק”י (סוף הלכות מזוזה), וכ”כ כמה פוסקים ושכן המנהג, וכמבואר בזה בס’ דה”ח (ס”ס רלח), ובתו’ הרי בשמים (מהד”ת סי’ רי”ט) באריכות. וע”ע בס’ יוסף אומץ (סי’ ל).  וע”כ דמה שהגמ’ פטרה בשוכר בחו”ל עד ל’ יום, היינו כשאין בדעתו לשכור לזמן רב וע”ז איתא דבא”י חייב מיד, ודו”ק.

י). גם בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד (סימן רלט) שכ’ דזהו גופא החילוק בינייהו, דבפונדק אין לו זכות בחדר מסוים, ויכול לגרשו, משא”כ בשוכר. יעו”ש. אולם זה אינו ענין אלא לפונדקאות שהיו מצויים בזמן חז”ל שהיו מהלכים בדרכים ולעת ערב היו לנים באחת הפונדקאות וביום ממשיכים לדרכם, והיה בעה”ב רשאי להעבירם מחדר לחדר, או לסלקם, אולם בשוכרים צימרים היינו שכירות גמורה, ובודאי ללא ספק שאין בעה”ב רשאי להעבירם לבית אחר, מה גם שקודם לכן מסיירים בבית זה לראות אם מתאים להם לצרכיהם וע”ד כן שכרוהו. וכן ראיתי שהעלה כדברנו בספר דרכי חיים ושלום (אות תתקס”ד) שבעל המנחת אלעזר זצוק”ל הוי עביד הכי לדינא, וכ”כ בספר זכר עשות (אות מ ס”ק יד) בשם הרבה פוסקים, וגדולה מזו כתב בשו”ת מהרש”ם ח”ו (סימן קטז) ובהערת נכדו שם. וכן הסיק להלכה בשו”ת להורות נתן ח”ג, ובשו”ת שבט הלוי ח”י (סימן ק”פ), וע”ע בשו”ת מנחת יצחק חלק י (סימן צב) שיקבע ללא ברכה. ודלא כמו שכתב בשו”ת משנה הלכות ח”ד (סימן קלד). ושו”ר בשו”ת דברי בנייהו חי”ד שהביא מה שהערתי לו עמ”ש בחי”ג (סימן מז) לפטור בנד”ד, ומה שניסה להשיב, לא”ה אין די בדבריו כדי להפקיע חיוב מזוזה וכמו שכתבתי כאן בשם גדולי האחרונים. וע”כ ראוי ונכון לחוש להתעניין ולשאול את בעה”ב קודם ששוכר הימנו את הבית אם מזוזה קבועה שם, ואם לא יחפש מקום אחר, או שיקבע שם מזוזה ללא ברכה. (ורשאי ליקח מזוזה מגמ”ח שצריך להחזירה ויהיה מותר להסירה ביציאתו מאחר שאינה שלו, וכן הורה הגרי”ש אלישיב זצ”ל הוב”ד בס’ שבות יצחק – מזוזה עמ’ סו, ליוצאים למנוחה במקומות שאין מזוזה כראוי).  והנלע”ד כתבתי