שאלה:
יש לי הרבה חפצים שמצאתי לפני זמן רב, כגון: משחקים, תכשיטים, מוצצים ובקבוקי תינוק ואפילו אופניים,
הכרזתי ולא באו לקחת, האם מותר לו להשתמש בהם או למכור לאחרים מה שאפשר, או שאני צריך להשאירם בביתו עד שיבוא אליהו?
תודה
תשובה: א. בזמנינו שרוב סוגי החפצים הנאבדים מצויים לקנותם תדיר בכל החנויות ורשתות השיווק, ואין לבעלים ענין אישי דווקא בחפץ שאבד להם, ומאידך אם ישאירם כמות שהן בביתו, ערכם ירד מאד מחמת השתנות והתחלפות הוואי הזמן וקווי הייצור המתחדשים חדשים לבקרים, רשאי למוכרם או להשתמש בהם לאחר שהכריז ולא באו הבעלים ואפילו יש בהם סימן מובהק, ובלבד שישום קודם לכן את מחירם כפי מה שהם שווים במצבם הנוכחי (יד שנייה), וירשום את שווים בפנקס או בדף הראשון של הש”ס וכיוצ”ב.
ב. אם מצא חפצים מסוג שאין בהם ירידת ערך, כגון, זהב ותכשיטים העשויים מכסף וזהב טהור, אינו רשאי למוכרם, ומיהו מותר לשומם ולהשתמש בהם, כיון שפחתם מועט.
ג. אם מצא חפצים שאין להם ירידת ערך, ואין להם שווי שוק של יד שנייה שאין נמכרים כמותם אלא חדשים, ומאידך אם ישתמש בהם יש חשש קלקול, הפסד ואבדן, כגון, ספרים, כדורים וכיוצ”ב, לא ישתמש בהם כלל ולא ימכרם אפילו שמצויים כמותם הרבה בחנויות, ומיהו אם ישומם ויקבלם על עצמו כחדשים, רשאי להשתמש בהם.
א). בגמרא בב”מ (כט:) אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר, מתיב רבינא ספרים קורא בהן אחד לל’ יום וכו’, אמר אביי תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי ספרים לא שכיחי. ופרש”י: כיון דמצויים לימכר יחזור (הבעלים) ויקנה מן הדמים. וכ”כ הנימוק”י (דף טז) דלא דמי לשאר דברים שאין יכול לשום דמיהן לאלתר משום דלא שכיחי. וכ”כ הרא”ש בפסקיו (פ”ב או’ יח) דבשאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר, אבל בתפילין דשכיחי בכל עידן בבית האומן, לא קפדי אינשי. וכ”כ המאירי (שם).
ולפי דבריהם, האידנא בזמננו דכמעט רוב ככל החפצים מצויים כמותם ממש בחנויות השיווק לרוב ואינם בעלי ערך אישי למאבד, א”כ שפיר ניתן לשומם ולמוכרם או להשתמש בהן בעצמו דאין ניחותא לבעלים דווקא בחפץ זה, ולפיכך לא דמי למ”ש השו”ע (סי’ רסז סעיף טז) דהכריז ולא באו הבעלים, יניח עד שיבוא אליהו. וכ”כ בספר ערוך השולחן (סי’ רסז סעיף יד).
ואע”ג שהרמב”ם (פי”ג מהלכות גזילה הלכה יד) כתב, שטעם הדבר שבתפילין שם דמיהן ומניחם, לפי שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויים אלא למצוותן בלבד. הנה כבר ביאר הסמ”ע (סק”ל) בדעתו, דבכל החפצים אף שמצויים לקנותו חביב לאדם דבר שרגיל בו, משא”כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באחרים המוחזקים בכשרות. ולפי”ד האידנא שמסתבר שכפי החפץ הנאבד יש בדיוק כוותיה במפעל ובחנויות, לכאו’ לא שייך סברא זו דחביב לאדם דבר שהורגל בו, דמה לי זה מה לי אחר הנעשה כמוהו, ודווקא בזמנם שכל חפץ היה מיוצר בתוצרת עצמית, ולא ראי זה כראי זה היה שייך קפידא בחפץ דידיה. וע”כ י”ל דגם הרמב”ם מודה דרשאי לשומו בדמים ולהשתמש בו. וכן ביאר בספר פלפולא חריפתא (שם או’ ד’) בדעת הרמב”ם. אלא שהש”ך (ס”ק טז) לא פירש כן את הר”מ, אלא שמה שהתירו למכור תפילין, הוא משום ניחותא דמצווה דניחא ליה לאינשי דתיעבד מצווה בממוניה. ולפי”ז בחפצים שאינם של מצווה יש לאסור להשתמש. אולם אכתי שפיר י”ל, דגם לפי’ הש”ך אליבא דהר”מ, בכה”ג דאין לבעלים שום נפקותא וקפידא בין חפץ זה לחפץ אחר, גם הוא יודה דשרי, ומה שהוצרך להגיע לטעם דמצווה, היינו באופן שיש לבעלים ענין דווקא בחפץ שלהם ועכ”ז לדבר מצווה שרי משום ניחותא דמצווה. ובפרט שמרן השו”ע (סימן רסז סעיף כא) גופא לא הזכיר כלל לטעם הרמב”ם לפי שעשויים למצוותן, אלא כתב, מצא תפילין שם דמיהן ומניחם עליו מיד, שדבר מצוי הוא לקנותם בכל שעה. וכיון שדעת הרא”ש ברורה, וגם בדעת הרמב”ם יש לפרש כן, הכי נקטינן למעשה שרשאי לשום ולהשתמש בכל אבידה שיש כמותה בשוק לפי שהבעלים לא מקפידין. וכן תפס להלכה בשו”ת אגרות משה ח”ב (חו”מ סי’ מב או’ ד’), וכן מובא בספר השבת אבידה כהלכה (עמ’ עא) בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל. וכן ראיתי שכתב בספר משפט האבידה – גרוס (סי’ רסז מאזני צדק ס”ק עו), וכ”כ בשו”ת חשב האפוד ח”ב (סימן יא), גם אליבא דהרמב”ם.
ב). אלא שמאידך גיסא יש לטעון ולומר שהאידנא פשיטא דאדם מקפיד על המכירה או על ההשתמשות בחפציו, לפי שאם ימכרם כפי שהם משומשים יקבל הרבה פחות ממחיר כשהם חדשות, וממילא נמצא שיצטרך להוציא ממון יותר בשביל לקנות דבר חדש וע”ז כו”ע קפדי, ורק בזמנם שהיו הרבה חפצים שלא היה בהם הפרש בין חדשים למשומשים, או שהיה מצוי לקנות משומש כמו חדש, משא”כ עכשיו. וכן ראיתי שהעיר בספר עולת איש – שרבאני (הל’ אבידה ומציאה עמ’ תקטו או’ יז). וכתב דלפי”ז נפל פיתא בבירא וא”א למכור שום חפצים או להשתמש בהם האידנא.
אמנם באמת איכא למישדא נרגא על טענה זו, דהלא גם בזמנינו מצויים הרבה חפצים שנמכרים ביד שנייה, וישנם אתרי מכירות רבים שמוכרים יד שנייה, בשומא מופחתת וא”כ יכול לקנות בדמים אלו כחפץ שלו. אלא שטענה זו לבד אינה מספיקה, חדא, דלא כל החפצים נמכרים ביד שנייה, ועוד, לא חשיבי כמצויים תדיר שהרי פעמים נמכרים כמותם ממש ופעמים נמכרים רק כיוצא בהם, ובזה י”ל דניחא ליה לבעלים בחפץ שלו דווקא וכפי שנתבאר.
אולם נראה דהעיקר בזה הוא דניחא ליה לבעלים שימכרו או ישומו את חפציהם כפי מחירם כעת, לפי שבזמנינו מצוי שכשעובר זמן ערך החפצים יורד הרבה, מחמת הדגמים החדשים ו’האופנה’ המשתנית והטכנולוגיה המתקדמת ולאחר זמן הרבה מאד חפצים לא יהיו בעלי ערך כלל, ופעמים גם לא ירצה עוד הבעלים בחפציו, כדוגמא לדבר, עגלת ילדים, חליפה ופלאפון, שאם ישמרם ולא ימכרם, אחרי תקופה ארוכה סר חינם מעליהם, וכמעט לא יהיה לבעלים עוד שימוש בהם, וכבר כתב הרמב”ם (פר’ י”ג מגזילה הלכה יא): וצריך לבקר את האבידה ולבודקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה שנאמר, ‘והשבותו לו’ – ראה האיך תשיבנו לו. ע”כ. ויש לדון את כל החפצים שבזמנינו כפירות שהתחילו להרקיב שמבואר ברמב”ם (פי”ג מהל’ גזילה הלכה טז), ובטור (סימן רסז) שמוכרם תיכף, ואע”ג דניחא ליה לאדם בקב שלו כדאי’ בגמ’ (בב”מ דף לח.) ומטעם זה גופא בפקדון לא יגע בהם אפילו ייפסדו, מ”מ באבידה התירו דעי”ז מתקיים שפיר ראה האיך תשיבנו לו, ואע”ג שמסתבר שמפסיד כעת את הבעלים במכירתם שהרי פירות שהתחילו להקריב שווים פחות מפירות טובים, ובדמי מכירתם לא יוכלו הבעלים לקנות פירות טובים, עכ”ז אמדינן דעתיה של אדם דניחא ליה במכירת חפציו (או בהשתמשות בהם) בשווים העכשווי, מאשר שיאבדו לגמרי שהרי אינו יודע מתי ימצא את הבעלים, וכיוצ”ב ממש האידנא הוא ברוב החפצים וכפשנ”ת. וכ”כ הגר”ז (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון הלכה כד) וז”ל: וכדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים שחייב הנפקד להתעסק בתקנת הפקדון כדרך שמתעסק באבדה, אך שאינו רשאי למכרו מפני הפסד העתיד לבא כגון, חמץ לפני הפסח שאם ימתין למכרו עד שעה חמישית בערב פסח ימכרנו בזול מאד ובאבדה בענין זה מוכרה מתחלה כדי שימכור ביוקר, אבל בפקדון ימתין עד שעה חמישית שמא יבא בעליו ויקחנו וכן כל כיוצא בזה. עכ”ל. הרי שהותר למכור האבידה אפילו קודם שהוזלה כדי שלא יבואו לידי פסידא, ומה לי חפצים מה לי מאכלים.
ג). אולם חפצים שאין להם ירידת ערך, כזהב ותכשיטים וכיוצ”ב, לכאו’ אין היתר למכור שהרי בזה מפסיד הוא את הבעלים שאפילו אם מצויים כדוגמתם לקנות בשוק, מ”מ זהב חדש עולה יותר מזהב משומש ונמצא מפסיד את הבעלים, ובלא”ה ברא”ש (שם) ובטור נראה דאין היתר למכור סתם חפצים שאין בהם קלקול והפסד, שרק בדברים שיש בהם פסידא אם לא ימכרם, התירו למכור, ואף בתפילין יש הפסד של עיפוש וכיוצ”ב כדכתב הרא”ש.
אלא שהחת”ס בתשובותיו (חו”מ סו”ס קכב) כתב גבי תכשיטי זהב, שיכול ללבושם ולהשתמש בהם לאחר ששם אותם וכתב שוויתם בפנקס הקהילה (וצ”ל, דלאו דווקא הוא), כיון שמצויים לקנותן יותר מתפילין בי בר רב, ומאידך פחתן מועט, ואם יבואו הבעלים, ישלם להם הפחת. אולם כל זה גבי היתר שימוש בהם, אולם לגבי מכירה נראה שאין להקל בכה”ג. ובפרט בחפצים שיוכלו להיפסד ולאבד ומאידך שוויותן לא תרד, אין היתר אפילו להשתמש בהם, ואע”ג שמצויים כמותם הרבה, מ”מ מפסיד בזה את הבעלים לפי שתמיד נמכרים ביד שנייה בזול יותר, וכשיבואו לא יוכלו לקנות בכסף שבידו כמותם. אלא שלענ”ד נראה, דאם יקבל ע”ע לשלם לבעלים כשוויות חדשים ומצוי לקנות כדוגמתם, באופן זה יש לו היתר להשתמש גם בחפצים כאלו. ועי’ בספר ארחות רבינו ח”א (עמ’ רעט), ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סימן תתיח).
ד). ולענין עצם השומא, מבואר שנחלקו בזה הרמ”א והשו”ע (סי’ רסז סעיף כה), דלפי”ד השו”ע בעינן שומת בית דין, ולפי הרמ”א יכול לשומן בפני עצמו. ועי’ בסמ”ע (ס”ק לז). ואפשר שאם ישום אותם בריווח ולא בצמצום ויעגל כלפי מעלה גם השו”ע יודה דשרי בכה”ג. ומ”מ נכון לשאול אנשים סוחרים הבקיאים בערך שומת החפצים שמצא כל חפץ וחפץ לפי עניינו, ובחפץ שמחירו ידוע וכך נמכר בכל מקום, יכול לשום לבד, וכ”כ בשו”ת אגרות משה ח”ב (חו”מ סימן מה או’ ד’).
ה). ואכתי יש לעיין האם צריך להניח דמים כנגד שוויות המציאה, וכן אם מכרה לאחרים האם חייב להניח הדמים או שמותר לו להשתמש בדמי האבידה, והנה גבי מה דאי’ בגמ’ מצא תפילין שם דמיהן ומניחם. נחלקו בזה הרא”ש והרמב”ם, דהרא”ש כתב לצדד, דמניח דמיהן הואיל ולא טרח בהו הוי כמצא מעות דאי’ בגמ’ (כט:) דלא ישתמש בהם לפי שלא טרח בהם, והכא נמי יניח דמים כנגד האבידה. והרמב”ם כתב, דיניח התפילין עליו, וממילא משמע דא”צ להניח הדמים. וכ”כ הב”י בביאור מחלוקתם. ואכתי צ”ב אליבא דהר”מ מאי שנא ממצא מעות דאמרינן שלא ישתמש בהם וכן פסק השו”ע (סי’ רסז סעיף כה). ואפשר דכל שעושה טובה לבעלים ואינם באים לידי הפסד, התירו לו להשתמש בהן ובמעות, וגם בתפילין כיון שמחד מצויים ומאידך עושה שלא יתעפשו וכמ”ש הרא”ש והטור בזה, לפיכך התירו לו להשתמש במעות. ומ”מ גם אליבא דהרא”ש כתבו האחרונים, דכל שיש לו מעות, שאם יבואו הבעלים תיכף יתן להם מותר לו להשתמש בחפץ ואין צריך להניח ממש כנגדם מעות. וכ”ה בספר השבת אבידה כהלכה (עמ’ עג) בשם הגרנ”ק זצ”ל שהיום דרך שמירת כסף הוא בבנק ולא בקרקע, וצורת ההפקדה בבנק הוא כשבא ומבקש את הכסף נותנים לו מיד, לפיכך אפילו במצא מעות רשאי להשתמש בהם, לפי שמיד כשיבואו הבעלים יהיה לו לתת להם את סכום האבידה.
